בית משפט השלום בתל אביב - יפו |
בס"ד
|
לפני כבוד השופט בכיר מנחם (מריו) קליין
התובעת: |
פלונית
|
נגד
|
|
הנתבעות: |
1.רחלי דיין 2.שומרה חב' לביטוח בע"מ |
|
פסק דין על פי סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד
רקע וטענות הצדדים
לפני מונחת תביעת נזיקין ע"פ חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התובעת, ילידת 1951 (להלן: "התובעת") נפגעה ביום 11.12.14 בתאונת דרכים במהלך כניסתה לרכב מ.ר. 6610169 אשר היה נהוג בידי גב' רחלי דיין (הנתבעת 1) ומבוטח ע"י שומרה חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 2).
מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר משה לוינקוף, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה כתוצאה מהתאונה 10% נכות לצמיתות, לפי סעיף 37(8) ב' לתקנות המל"ל.
הצדדים הגישו תחשיבי נזק וביום 27.09.16 הצעתי להם להגיע להסדר פשרה בגבולות שבין 30,000 ש"ח ל – 66,000 ש"ח. הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר בינם לבין עצמם אך הסמיכו את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה בגבולות הנ"ל בהתאם לסעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד. אין מחלוקת בעניין החבות, המחלוקת בעניין הנזק.
לטענת ב"כ התובעת המלומד נכותה האורתופדית הינה 10% אך נכותה התפקודית הינה בשיעור של 20% שכן לפגיעה יש השלכות מרחיקות לכת נוכח גילה, עיסוקה המקצועי ותפקידה כחלק מהתא המשפחתי. ב"כ הנתבעת המלומד טוען כי נכותה של התובעת איננה נכות תפקודית כלל שכן מומחה בית המשפט הדגיש כי אין לתובעת הגבלות בתנועה.
ב"כ התובעת טוען כי שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה היה 6,200 ש"ח וכי הפסדי ההשתכרות שלה לעבר בגין 4 חודשי מחלה ולפי שווי של 35.27 ש"ח לשעת מחלה והפסד פנסיוני הינו 69,646 ש"ח ולעניין הפסדי ההשתכרות לעתיד חישב את הפסדי השכר עד לגיל 70 בסכום של 17,182 ש"ח.
ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין שווי ימי מחלה וזאת משום שלאור גילה אין לה באמת הפסד של ימי מחלה וכי גיל הפרישה אינו כפי שחישבה התובעת וכי לא ניתן לחשב הפסדי שכר גלובליים לפי חישוב אקטוארי משום שבפועל התובעת שבה לאותה עבודה כך שאין לתובעת הפסדי השתכרות כלל.
בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות ונסיעה חישבה התובעת את נזקה בסך של 30,000 ש"ח.
הנתבעת טוענת מנגד כי הוצגה רק קבלה אחת על סך של 708 ש"ח לגבי העבר ולגבי העתיד כל הוצאתיה של התובעת מכוסות ע"י קופת חולים ולכן אין לשלם בגין ראש נזק זה לעתיד.
בנוסף התובעת דורשת פיצוי בגין העזרה שקיבלה מבעלה סכום של 50,000 ש"ח ואילו הנתבעת טוענת כי התובעת לא הציגה כל ראיה בדבר הצורך בעזרת הזולת ולכן אין לשלם לתובעת בגין ראש נזק זה, דבר.
לעניין ראש הנזק של כאב וסבל, ב"כ התובעת טוען כי לפי סבלה של התובעת יש לשלם את הסכום המקסימלי בסך 17,800 ש"ח. ב"כ הנתבעת טוען כי יש לשלם לתובעת 12,000 ש"ח בלבד.
כמו כן טוענת ההגנה שמכל סכום שמגיע לתובעת יש לנכות תגמולי המל"ל בסך 5,820 ש"ח שקיבלה התובעת כשהם משוערכים להיום.
דיון והכרעה
לפום ריהטא נראה כי ההכרעה על דרך הפשרה איננה מתיישבת עם עקרונות הצדק והיושר, שהרי ממה נפשך הדין בא לידי עיוות על ידה, אם הדין עם התובע מה לנו לקפחו בדינו, ואילו אם הדין עם הנתבע, מה לנו להוציא ממונו שלא כדין? על פניה ההכרעה על דרך הפשרה, דומה היא למיטת סדום, או שאתה קוצץ רגליו של זה, או שאתה מתיז ראשו של האחר. מכוח תפיסה זו נשמעה גישה בין חז"ל הרואה בביצוע (פשרה) לכשעצמו דבר פסול:
" רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ה', אלא: ייקוב הדין את ההר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו עמ' ב').
לעומת האמור נפסקה ההלכה כי יש בדרך הביצוע יתרון רב, שהרי הוא משמש כאמצעי האיזון האופטימאלי בין ערך השמירה על יחסי הרעות של הצדדים ויישוב ההדורים מחד, לבין ערך הוצאת הצדק לאור מאידך, כאשר בין היתר נמנעת מהצדדים הסחבת ועינוי הדין העתידים להיגרם להם כתוצאה מניהול ההליך ועל כך מובאת הדעה השנייה בתלמוד:
"רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: האמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום ? הוי אומר: זה ביצוע".
לאמור יש לצרף את שיקולי הצדק והיעילות המצרפיים, התומכים בהפחתת עומס התיקים הממתינים להידיינות בבתי המשפט.
ראוי הוא שהצדדים עצמם יגיעו ביניהם להסדר אך לעיתים הם זקוקים לעזרת ביהמ"ש לצורך כך. בעוד שבעבר, הצדדים היו חייבים "לחתום" על הסדר פשרה ולהגיע בעצמם לסיום הסכסוך, כיום בהיעדר יכולת "פסיכולוגית" להגיע להסדר, ניתן להסמיך את בית המשפט לעשות את המלאכה במקומם.
הפשרה על-פי סעיף 4ג' לחוק הפלת"ד היא פשרה משפטית שאינה פשרה שרירותית נוסח "משפט שלמה". מדובר בהכרעה בהליך מיוחד, דמוי בוררות, בה מפעיל בית-המשפט שיקול דעת רחב כשהצדדים "משלמים" לבית-המשפט "שכר בורר", בדמות הוויתור על חובתו לנמק את פסק הדין.
להליך זה יתרונות ברורים: הוא מהיר, יעיל, ממוקד, וניתן על ידי בית-המשפט כשלצדדים יש אמון באובייקטיביות ובמומחיות שלו. כל צד עשוי לשקול את סיכוייו וסיכוניו: האם לקיים בירור משפטי מלא, כרוך בהוצאות ובנטלים, או להעדיף ויתור מסוים לאור הסיכונים. דרך זו גם מקלה על בעלי דין ומונעת מצב של הכרעה דיכוטומית בשאלת מהימנות העדים ובעלי הדין, דבר שעלול לגרום להכתמת שמם הטוב.
פסק הדין של בית המשפט אינו קובע מסמרות בקשר לעדים שהובאו (או נמנעו להביאם...) או מוצגים שהוגשו (או שכחו להגיש...), כפי שהדבר נעשה לעיתים בפסקי דין הניתנים בדרך הרגילה. כמו-כן, פסק הדין אינו "מחלק ציונים" בקשר לעבודתו של עורך הדין. מבחינה זו, כל תוצאה של פס"ד כזה, הבנוי על התרשמויות כלליות, אינו יכול לשמש כבסיס לתביעה עתידית של הלקוח נגד עורך הדין באם אינו שבע רצון מהתוצאה. מבחינה זו, קיים רווח מצרפי רב הן לביהמ"ש (החוסך זמן) , הן לצדדים ( המקטינים סיכונים) והן לעו"ד (המונעים טענות עתידיות נגדם...).
נודה, כי אנו כשופטים אימצנו את הליך פסק הדין על דרך הפשרה אל חיקינו כמוצאי שלל רב: נקרתה לדרכינו הזדמנות בלתי חוזרת לכתוב פסקי-דין קצרים, לרוב לא מנומקים, תוך סיום מהיר של התיקים ללא צורך בהתעמקות בסוגיות עובדתיות ומשפטיות סבוכות העלולות לגזול זמן וטרחה רבה, תוך יכולת להיעזר בשיקולי צדק, הוגנות ולא רק ב"חוק יבש".
בנוסף, סיכויי הערעור על פסק-דין שניתן על דרך הפשרה הם קלושים וגם אם הערעור מתקבל, נדיר למצוא מתיחת ביקורת על הערכאה הדיונית, בגין פסק דין שניתן על דרך פשרה (וראה למשל ע"א 806/88 טרביה נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון 91 (2) 1184; ע"א 757/88 ברמן נ' אילון, חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון 90 (3) 656, וכן ע"א 319/87 וינגזון נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון 90 (3) 590).
אך אליה וקוץ בה - אף שבדרך כלל מטרתם של בעלי הדין המבקשים הכרעה בדרך זו היא להעביר אל בית-המשפט את הסמכות להכריע סופית בעניינם שלא על יסוד ראיות, אלא על יסוד הערכת השופט בדבר סיכויי התיק והתרשמותו על-פי שיקולי צדק והוגנות, נמצא, לעתים, כי הצדדים וב"כ חוששים שהכרעת בית-המשפט תהיה שרירותית ולא שקולה.
אין פסיקה מחייבת מבית המשפט העליון או מנחה של בתי משפט המחוזיים כיצד לחשב את הסכום שייפסק בפסק דין על דרך הפשרה, מלבד כללים חסרי תוכן ממשי ואמורפיים ביותר.
נקבע כי על בית המשפט לשקול את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים. מה הם אותם סיכונים? איך הם קשורים לסיכויים? איזה משקל יש ליתן לשיקולי צדק (ובמיוחד לצדק חלוקתי), כשיש הבדלי כוח מהותיים בין הצדדים למשפט?
על כל השאלות הללו אין תשובה בפסיקה, ונראה כי נוצרה תחושה בקרב עורכי הדין כי "איש (שופט) היישר בעיניו ייעשה". הדבר גורם לתחושה כי פסקי דין על דרך הפשרה ניתנים לפי "תחושת בטן" או "חוש ריח" של השופט, ובניגוד לעמדת חז"ל לפיה "אף פשרה צריכה הכרעת הדעת" (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, דף י"ח, עמ' ב').
משכך, הגעתי לכלל מסקנה שיש צורך להכין נוסחה מסודרת שתסייע לי להגיע לידי סכום פסק הדין מבחינה מדעית, לאחר שקבעתי מראש מה הם הסיכויים של הצדדים, מה הסיכונים, ומה ההשפעה של שיקולי צדק במקרה הספציפי. משהכרעתי בנתונים אלו לפי החומר שבתיק, הכנסת הנתונים לנוסחה תאפשר קבלת סכום פסק נתון.
נכון הוא שגם במסגרת זו נותר השופט מי שמכריע את קביעת ה"נעלמים" בנוסחה וזאת עפ"י אותן "תחושות בטן" ו"חוש ריח" שצוינו לעיל. אולם, לפחות ניתן לפעול בשקיפות ותוך הפגת תחושת השרירותיות המלווה לעיתים עם קבלת פסק דין לקוני בסכום שלא בעלי הדין ולא עורכי הדין מבינים מהיכן השופט "המציא" אותו.
לאחר בחינת הנוסחה עם גורמים מקצועיים כתבתי על כך מאמר שהתפרסם באינטרנט בעניין זה (ד"ר מנחם קליין, "הצעה לשימוש בנוסחה מדעית לצורך חישוב אריתמטי של פסק דין לפי סעיף 79א) א( לחוק בתי המשפט", שפורסם גם ב"נבו"). ניתן להתרשם מהחישוב של הנוסחה במחשבון פשרת בית משפט לפי סעיף 79א' לחוק בית המשפט של תוכנת "מחשבונים משפטיים זולו" המפורסם באתר אינטרנט).
ניהול סיכונים
פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית. יש בפשרה משום "קניית סיכון" או "קניית דין". הסיכון עשוי להתייחס לתוצאה, להלכה משפטית, לעובדה שבמחלוקת, להתפתחות משפטית בעתיד, למצבם הכלכלי של הצדדים, למערכת היחסים ביניהם ועוד (ראה מאמרו של ד"ר חמי בן נון ועמוס גבריאלו, ייקוב הדין את הפשרה? הפרקליט מ (2) 257, 8 – 266).
פשרה מאפשרת לבתי-המשפט להגן על ערך סופיות ההתדיינות וכן על התועלת החברתית שבהגשמת ציפיות הצדדים.
העובדה כי קשה לערער על פסק דין שניתן על דרך הפשרה יחד עם ניהול רציונאלי של סיכונים במשפט עשוי להביא צדדים לתכנון נבון של ההליך, תוך לקיחה בחשבון של סיומו המוחלט. שיקול אסטרטגי כללי בצירוף שיקולים טקטיים ומבנה אישיות הצדדים ("שונאי סיכון" או "אוהבי סיכון") ואופן קבלת החלטות של מתדיינים ובאי כוחם, הם אלה המובילים להחלטה לבקש מבית-המשפט שיפסוק על דרך הפשרה ולחלופין, לסרב להליך זה.
סבורני, שכמבקשים הצדדים, שאינם מצליחים בעצמם להגיע לסכום פשרה מוסכם ("סכום ה"מינימקס" הראוי), שהדבר יעשה בידי בית המשפט, הם בעצם מבקשים ממנו כביכול "לייצג" את שני הצדדים במו"מ לפשרה ולהגיע לתוצאה האופטימאלית לשניהם, מבחינת הערכה אובייקטיבית של סיכויים, במקרה הספציפי. במילים אחרות, הצדדים מעוניינים שבית המשפט יקבע מהו "שיווי משקל נאש" בתיק הנדון. נקודת שיווי משקל אינה בהכרח התוצאה הטובה לכל צד, אך היא העדיפה לשני הצדדים. ג'ון נאש הוכיח כי אם צד בוחר דרך פעולה אחת מתוך כמה אפשרויות תוך מתן הסתברות שונה לאפשרות של בחירה בכל אחת מהאפשרויות - תמיד קיימת במשחק לפחות נקודת שיווי משקל אחת. אם קיימת במשחק נקודת שיווי משקל אחת, והשחקנים הם רציונאליים (כלומר, פועלים כדי למקסם את הרווח שלהם, בלי תלות במה שעושים השחקנים האחרים) תוצאת המשחק תהיה זו של נקודת שיווי המשקל.
השתת פסק הדין על חישוב עפ"י נוסחה אינו מהווה סטייה מ"דרך המלך" של אי הנמקת פסק הדין. בעניין זה יש להבחין בין נימוק לבין פירוט: נימוק אמנם לא יינתן בפסק-הדין, אך פירוט החישוב ודרך ההגעה אליו חייב להינתן כיוון שכאשר מפרטים, הצדק לא רק נעשה אלא גם נראה. (לשם השוואה ראו ת"א (ת"א) 22822-09-15 דיור ב.פ. בע"מ נ' זינה מנובלה ואח').
נוסחה מתמטית
הנוסחה להגיע לסכום האופטימלי בפשרה במו"מ הובאה במאמרי הנ"ל ורכיביה הראשונים:
Max = סכום מקסימאלי לפסק.
Min = סכום מינימאלי לפסק.
X = סיכוי התביעה (הערכה אובייקטיבית שיפוטית).
Y = מידת "שנאת סיכון" של מי שיש לו פחות סיכויים.
Z = מידת התחשבות בשיקולי צדק חלוקתי.
n = מכפיל ח"י.
הסבר מרכיבי הנוסחה
Max - Min = סכום מינימאלי ומקסימאלי לפסק.
לעיתים, הצדדים עצמם ביוזמתם, או עפ"י הצעת בית המשפט, מסכימים על "תיחום" פסק הדין מבחינת "גבולות הגזרה" של סכומי מינימום ומקסימום של פסק הדין שיינתן.
ניסיון החיים מלמד כי בדרך כלל תיחום המינימום הוא בעצם סכום ש"כמעט" אינו שנוי במחלוקת והנתבע היה מוכן לשלמו ממילא, גם בפשרה ישירה, ללא צורך בהתערבות ביהמ"ש.
מאידך, המרחק, בין הסכום המקסימאלי לבין סכום התביעה המקורי, משקף בעצם, הסכמה מטעם התובע לוויתור על חלק מהתביעה שממילא היה "לא ריאלי" או סכום שהתווסף ל"ניפוח" התביעה.
במקרה שלנו סכום ה- Min הוא: 30,000 ש"ח וסכום ה- Max הוא: 66,000 ש"ח. לאור המשמעות השונה של גבולות הגזרה, אין לייחס אותו משקל לשני גבולות הגזרה, ואין לבצע ממוצע רגיל. יש לעשות שימוש בממוצע הנדסי.
X = סיכוי התביעה
פסק דין על דרך הפשרה, מאפשר להצמיד במידה מסוימת את סכום פסק הדין לסיכויי התביעה, כך שתובע שעמד בנטל של 60% לא יקבל את כל תביעתו, ומאידך תובע שהוכיח רק 40% לא יצא מבית המשפט ללא שום פיצוי.
Y = מידת "שנאת סיכון"
כשבית המשפט מתייחס ל"סיכויים" מול "סיכונים", אין המדובר, לטעמי, במונחים סימטריים אלא משלימים זה את זה.
הסיכונים הם בדרך כלל הסיכונים החיצוניים לתיק, אשר יכולים להביא צד להתפשר בתיק.
Z = מידת התחשבות בשיקולי צדק חלוקתי
כשמדברים על "שיקולי צדק" במתן פסקי דין על דרך הפשרה, סבורני כי המשקל המכריע הוא של שיקולי צדק חלוקתי. שיקולי צדק רגילים מהווים נר לרגלי השופטים בכל סוג של פסק דין, הן בפשרה והן לגופו של עניין. השוני מתבטא בכך עת שבית המשפט דן ומכריע בסכסוך בדרך הרגילה, אסור לו באופן עקרוני "לשאת פני דל" (ויקרא, י"ט, ט"ו. וראה רמב"ם, סנהדרין, כ"א, א').
אולם, משהסמיכו הצדדים (והדגש בוודאי לאותו צד ה"חזק") את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה נלקחת בחשבון העובדה כי בית המשפט יוכל, אם הנסיבות מצדיקות זאת, להכליל במסגרת השיקולים גם שיקולי חמלה והתחשבות במעמד הסוציו-אקונומי של הצד החלש.
n = מכפיל ח"י.
אין זה ראוי כי סכומי פסקי דין המתקבלים כתוצאה מהזנת נתונים לנוסחה מתמטית, יהיו סכומים עם חלקיקים ( דוג' : 42,641.67 ש"ח). ראוי לעגל את הסכומים לסכומים עגולים. לרוב, העיגול הוא לפי 100 ש"ח.
כיוון שקביעת 100 ש"ח כאינדיקציה היא שרירותית, ואם בשרירותיות מדובר, בחרתי במכפלות של 180 ש"ח ולא של 100 ש"ח.
הכפלה זו היא תוצאה של העיקרון של "וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה', יחזקאל כ' י"א) .
תוצאות הנוסחה ינועו תמיד ביןMin לבין Max, גם במקרי קצה, כשהפרמטר של סיכויי התביעה הוא המשמעותי ביותר. ההתחשבות בפרמטרים המשניים של שנאת סיכון וצדק חלוקתי יחולו לגבי שני הצדדים, ובפרמטר של סיכויי הגביה רק מבחינת הצד שמשלם. בכל מקרה, משקל רכיבים אלו באופן מוחלט ויחסי, יותר קטן מפרמטר סיכויי התביעה. הכוונה במשקל מוחלט – טווח האחוזים, ומשקל יחסי – מידת ההשפעה של שינוי באחוז בודד בפרמטר זה על סכום פסק הדין.
משכך יש לסמן פרמטרים משניים –
Z1, Z2 – מידת התחשבות בצדק חלוקתי לצד א' וצד ב', טווח 0-0.25
Z = Z1 – Z2 לאור זאת הטווח של צדק חלוקתי מינוס רבע עד רבע (יכול להשפיע לשני הצדדים)
Y1, Y2 –, טווח 0-0.25 מידת שנאת הסיכון של צד א' וצד ב'
Y = Y1 – Y2 הטווח הכולל של שנאת הסיכון הוא מינוס רבע עד רבע (יכול להשפיע לשני הצדדים)
G – סיכויי הגביה של הסכום שייפסק, טווח 0-0.25
את כל "התיקונים " מטעמים משניים (צדק חלוקתי, שנאת סיכון וסיכויי גביה) נסמן כ Cor. נקפיד שהחלקים המרכיבים את "התיקונים" יועלו בריבוע בכדי שהשפעת שינוי ברכיבי "תיקונים" אלו תהיה קטנה יותר מהשפעה בחלקים העיקריים שהם סיכויי הזכייה. נסמן -Cor –± Z^2 ± Y^2 ± G^2
קל לראות שעבור החסמים שהגדרנו הטווח של Cor הוא בין מינוס 0.1875 לפלוס 0.1875 (מתקבל עבור מקרה הקצה שבו Z=Y=G=0.25).
סכום פסק הדין (P ) יהיה, אם כן:
P = Min + (Max-min) * (X + Cor)
הסימטריה של נוסחה זו מתאימה לכל סכסוך כספי בין 2 צדדים.
מהכלל אל הפרט
כשאני לוקח כלל הנתונים בחשבון סבורני שעלי לקבוע בין נתוני המינימום והמקסימום את הערכים X = 65, 1Y = 20 , 2Y = 5 , 1 Z = 10, 2 Z = 15 ו G =9 וכשאני מחשב את הנוסחה (בסיוע מחולל המחשבונים של תוכנת "נזיקיסט") הפיצוי שתקבל התובעת לסילוק סופי ומוחלט של כל טענותיה כלפי הנתבעות בגין התאונה הנדונה יעמוד על 54,360 ש"ח.
בנוסף הנתבעת תשלם את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.4%.
התשלום יבוצע תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, ל' שבט תשע"ח, 15 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.