בית משפט השלום בירושלים |
|
|
|
תא"מ 28051-10-14 איי.אי.גיי ואח' נ' עירית ירושלים
|
בפני |
כבוד הרשם הבכיר בנימין בן סימון
|
|
תובעות |
1.איי.אי.גיי 2.אריאלה איסנר |
|
נגד
|
||
נתבעת |
עירית ירושלים |
|
|
||
|
|
|
פסק דין |
עץ נפל על רכבה של התובעת 2 וגרם לו לנזק. השאלה המשפטית במקרה דנן היא, האם זכאיות התובעת (להלן: "התובעת") והמבטחת של רכבה (להלן: "המבטחת") לפיצויים מהעירייה, היא הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"). אקדים את המאוחר ואשיב לשאלה זו בשלילה וזאת כיוון שהשתכנעתי מנסיבות המקרה, כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם.
א. כללי וטענות הצדדים
1. בתאריך 16.12.13 עת חנה רכב התובעות בחניה מוסדרת, נפל עץ על רכבה של התובעת וגרמו לנזקים.
2. לטענת התובעות, בעת קרות האירוע היה העץ הנדון באחריותה של העירייה וכי הן אינן יכולות לדעת מהן הנסיבות שגרמו לאירוע וכי האירוע מתיישב יותר עם רשלנותה וחוסר זהירותה של הנתבעת, מאשר עם שמירת כללי זהירות מצידה. לפיכך, על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח, כי לא התרשלה בנסיבות המקרה.
3. הנתבעת טענה מנגד, כי לא גרמה עוולה ולא הסבה כל נזק. עצם גרימת הנזק בשטחה המוניציפאלי של העירייה איננו מספיק כדי להקים אחריות על העירייה. העץ נפל עקב מזג האוויר הקשה והסוער ואין בכך כדי להטיל אשם על העירייה. הנתבעת פעלה לפני החורף של 2013 ועשתה ככל הדרוש כדי להתכונן לקראתו. ואולם הסופה בחודש דצמבר 2013 הייתה קשה וחריגה ולא ניתן היה למנוע נפילת עצים וענפים.
4. כן טענה הנתבעת, כי לא הפרה כל חובה בדין והיא אינה אחראית לנפילת העץ ולא הפרה חובה ולא התרשלה.
5. בהתאם לתקנה 214טז. (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי 1984, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.
ב. דיון וראיות הצדדים
1. בפני התקיים דיון וכן הוגשו תצהירים וראיות.
2. הראיה היחידה מטעם התובעות, באשר לאחריות, הינה הודעה של התובעת מיום 22.12.16 לפיה "עץ נפל על האוטו בזמן השלג" וזאת ביום 15.16.13. התובעת 2 אף לא העידה בדיון. כן צירפו התובעות תמונות הנזק ודוח שמאי.
3. מטעם העירייה, במסגרת תצהיר של עובד עירייה בשם ריאד ג'נדל נאמר על ידו כדלקמן: בדצמבר 2013 ירד בירושלים שלג כבד. באשר לעץ, הרי לא נפל ברחוב עוזיאל 73 בירושלים עץ ששייך לציבור. לטענתו, במשך כל השנה הוא מטפל בעצים ומבצע גיזום או כריתה לפי הצורך. לטענתו, לא ניתן לדעת מבעוד מועד איזה עץ ייפול.
4. עובד עירייה בשם עמנואל שורקי העיד בתצהירו, כי בין התאריכים 1.12.12 ועד 30.4.13 התקבלו מספר תלונות שיכולות להיות רלוונטיות לאירוע. אעיר, כי בדקתי את התלונות אחת לאחת ולא מצאתי בהן תלונה שיכולה להיות רלוונטית לאירוע.
5. עדותו של עמנואל שורקי, עובד העירייה, בפני, לא הוסיפה ואף לא גרעה דבר לעניין אחריותה של העירייה לנפילת העץ.
6. כך גם עדותו של ריאד ג'נדל. לפי עדותו, העץ שנפל על הרכב במקרה דנן אינו שייך לעירייה.
ג. הכלל
1. בפקודת העיריות הסמכויות שהוענקו לעירייה רבות ורחבות. בין סמכויותיה ניתן למצוא בסעיף 149(9) אחריות על נטיעת עצים. חובותיה של העירייה כוללות בין השאר מניעת מכשולים והסרתם (סעיף 235 (3)).
2. בעניין ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז, 3, 757 ( להלן: "עניין חדרה") נדונה חובת הזהירות של עירייה למבקרים בתחומה. נאמר בהלכה חשובה זו, כי רשות עשויה לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית.
חובת הזהירות מבוססת על החובה לצפות את הנזק. היא חייבת לקחת בחשבון את נתוניה של הקבוצה, אליה משתייך המזיק, ואת נתוניו של המזיק. חובת הזהירות היא חובתו של המזיק לצפות, כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. היא נקבעת על-פי מבחן הצפיות, ומשמעותה כפולה, מושגית ומוחשית. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות - כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה. הבעלות והחזקה במיטלטלין או במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי מבקר (ראה רציו פסק הדין, פורסם בנבו, ניתן ביום 14.7.83).
3. בעניין חדרה נאמר מפורשות כי העירייה נושאת באחריות במקרה הבא:
"האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטוני המפעיל סמכות סטטוטורית (כגון עירייה או מועצה מקומית) שעניינה בטיחות הציבור בכלל ובטיחותם של מבנים מסוכנים בפרט לבין ניזוקים שנפגעו (בגופם וברכושם) בשל אי-שימוש רשלני בסמכות הסטטוטורית או בשל שימוש רשלני בה? האם גוף שלטוני כזה "צריך" לקחת בחשבון שהתרשלותו תפגע בניזוק? אין כל קושי להשיב בחיוב על שאלה זו, מקום שהמבנה המסוכן מצוי בבעלותו ובחזקתו של הגוף השלטוני. הבעלות והחזקה במטלטלין או במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי מבקר. מכאן חובתה של רשות דרכים למנוע נזק מפגמים בדרך".
4. בעניין ע"א 3021/95 - יהודית גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון, תק-על 97(1), 113(27/02/1997) ניתנה ההלכה הבאה:
"אין אנו נדרשים לעצב נורמה כללית שתחול על כל אדם בגין עצים שבחצרו הפרטית או בגנים ציבוריים, ביערות ובחורשות, או לקבוע נורמה כללית לפיה יש לבדוק מעת לעת את כל העצים הצומחים בכל אתר ואתר ציבורי או פרטי כדי להווכח במצבם ובתקינותם. המקרה הנוכחי אינו מחייב הצבת נורמה כזו. די בכך שנתמקד בנזק שהיה צפוי מעץ החרוב המסויים במקום בו הוא ניצב ובמצב בו היה ובסכון שהוא הווה. מדובר בבית ספר המופקד על שלום תלמידיו. במקרקעין שבחזקתו נמצא עץ גדול ועתיק שענפיו ארוכים וכבדים במיוחד. בשטח בו נטוע העץ עוברים רבים מתלמידי בית הספר העלולים להפגע ממנו. האמצעים למניעת סכנה צפויה מענפים ארוכים וכבדים העלולים להפגע מפגעי הזמן בגלל גילו של העץ, פשוטים וזולים יחסית. האמצעי לבדוק ולהרחיק את הסכנה, מצוי בהישג יד של בית הספר וניתן ליישום ללא הוצאות יוצאות דופן וללא צורך להיזקק לאמצעים חריגים. מסתבר, כאמור שלא היה נוהל בבית הספר לפיקוח ולהשגחה על עצים הנטועים בשטחו ולמניעת סיכון בטיחותי מהם. עוד הסתבר כי נוהל כזה קיים במקומות אחרים כגון אוניברסיטת תל-אביב ועירית תל-אביב כפי שהעיד העד המומחה מטעם הנפגעת, אלא שבית משפט קמא קבע - משום מה - כי "נוהגו של העד ושל עירית תל-אביב אינם ראיה לאמות מידה המקובלות על הכלל". לא הוכחו לבית משפט אמות מידה סותרות המקובלות על הכלל והנוהג עליו דבר העד נראה סביר והולם. כאן חברו יחד עובדות מיוחדות. בדיקה וגיזום יכלו להגן מפני האסון שקרה. המטלה המוטלת על ידי כך על בית הספר איננה גדולה מדי איננה קשה מדי ואיננה יקרה מדי, לעומת הסכנה הנשקפת לתלמידיו. אשר על כן, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, יש להטיל אחריות על המשיבות".
5. סיכום ההלכות עד כה בעניין נפילת עצים נעשה יפה על ידי כב' השופט א' רובין בעניין 31684-03-10 הראל נ' עיריית ירושלים, כדלקמן:
"הפסיקה בנוגע לאחריות בגין נפילת עצים מגוונת, וזאת כפונקציה של נסיבות כל מקרה ומקרה. בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי (תק-על 97(1) 113), נמנע בית המשפט העליון מקביעת נורמה כללית ואחידה בנושא זה, והסתפק בקביעה כי בנסיבות אותו מקרה יש להטיל אחריות על הנתבעת מן הטעם שהיה מדובר בעץ עתיק, ומן הטעם שלא הונהג אצל הנתבעת נוהל פיקוח על עצים. הכלל שהתגבש בפסיקת הערכאות הנמוכות הוא שעל בעליו של עץ מוטלת חובת זהירות מושגית, אך אחריות במקרה קונקרטי תוטל רק כאשר מדובר בעץ שניתן היה לצפות את קריסתו (ראו – תא"מ (שלום ת"א) 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף והאסמכתאות המובאות שם – פורסם באתר דטה חוק ומשפט). בת.א. (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (תק-מח 2004(3) 1365), נדון מקרה שבו עץ אקליפטוס נפל עקב סערה. בית המשפט פסק כי מכוח היות העירייה בעלים ומחזיק במקרקעין הרי שהיא אחראית לנזקים הנגרמים כתוצאה מנפילות עצים בשטחה. ברם בית המשפט הוסיף כי העירייה יכולה לסתור את "חזקת החובה" אם תראה שעשתה מאמץ ראוי כדי לאתר עצים מועדים לפורענות ולגזום אותם. בת.א. (שלום ת"א) 120516/00 אליצור נ' רשות לשמירת הטבע (פורסם באתר דטה חוק ומשפט), נדון עניינו של עץ פיקוס גדול ורחב בדים אשר לפתע נבקע וחלקו נפל על התובעת ובעלה בעת שהללו נפגשו בגן השלושה. יודגש, כי באותו מקרה לא סבל העץ ממחלה וגם לא היתה סערה ששברה אותו. בית המשפט פסק כי חלה חובת זהירות מושגית על בעל המקרקעין. בית המשפט הוסיף ופסק כי נפילה פתאומית של עץ מקימה חזקת רשלנות כנגד בעל המקרקעין ומכאן שעליו הנטל לסתור את טענת הרשלנות. בנסיבות אותו ענין השתכנע בית המשפט כי הנתבעת התרשלה מאחר והיה מדובר בעץ רחב וגדול אשר היה ניתן לצפות כי יש סכנה שהוא יתמוטט."
ד. מהכלל אל הפרט
1. מההלכות לעיל עולה כי העירייה אחראית לעצים שבתחומיה. עץ יכול להיות מסוכן מקום שענף ממנו ייפול על ראשו של אדם, או על כלי רכב העוברים או חונים תחתיו. כל אימת שעצים מצויים בבעלותה ובחזקתה של העירייה, היא מחויבת לעשות כל שלאל ידה על מנת להסיר כל סיכון מהם. דא עקא - לא תמיד תהיה העירייה אחראית לנזק הנגרם מעצים שבתחומה, שכן לעיתים סערה יכולה לעקור עץ ממקומו ולגרום לנזקים מבלי שלעירייה יהא כל מושג, כי טמונה הייתה סכנה באותו עץ. ואולם, אם לעיתים ניתן להוכיח, כי העירייה יכולה הייתה לדעת כי טמונה בעץ מסוים סכנה, והיא התרשלה משלא טיפלה באותו עץ, ברור הדבר שעל העירייה לשאת באחריות לנזקים הנגרמים הימנו.
2. בענייננו, התובעות לא הוכיחו כי העץ אכן שייך לעירייה, וגם אם היה מוכח שהעץ אכן שייך לעירייה, לא הוכח כי הייתה טמונה סכנה בעץ וכי העירייה ידעה דבר מה על אותה סכנה והתרשלה משלא טיפלה בסכנה. ההיפך הוא הנכון, דומה שהעץ נפל עקב הסערה כפי שנפלו עצים רבים אחרים. יתר על כן, ביום שנפל העץ, או סמוך ליום זה, בתאריך 17.12.13 התקבל דיווח אצל העירייה ובו נמסר כי ברחוב עוזיאל 54 נפל עץ וכן נפל עמוד חשמל או עמוד של חברת בזק, ללמדך שמדובר בנזקי הסערה ולא בהתרשלות.
3. הכלל הראייתי הבסיסי הוא כי נטל השכנוע רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל ההוכחה בשיעור העולה על 50%. בעניין תא"מ (י-ם) 9289-03- הראל חב' לביטוח בע"מ נ' נציגות הבית המשותף נאמר, כי לצורך הוכחת תחולתו של סעיף 41, על הטוען להראות כי: אין לו ידיעה על הנסיבות שגרמו לאירוע בעת שהתרחש; הנזק נגרם בשל נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו; האירוע מתיישב יותר עם התרשלות מצד הנתבע מאשר עם האפשרות שנקט זהירות סבירה. אלא שבענייננו לא מתקיימים תנאי הסעיף. ראשית, לא ברור לחלוטין אם העץ נמצא בשליטת הנתבעת, כמו כן לא הוכח שהעירייה לא נקטה בענייננו בזהירות סבירה. בענייננו, אף לא הובאו ראיות או טענות לסוגו של העץ לגילו, או לסיכון הספציפי הטמון בו. מכאן שנטל ההוכחה לא עבר אל העירייה ואם עבר הנטל – אזי העירייה עמדה בכל נטל להוכיח שהיא אינה נושאת בכל אחריות.
מכל המקובץ דין התביעה להידחות. התובעות ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך של 4,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום.
ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ח, 02 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
בנימין בן סימון