1.       בפני תביעה לפיצויים לפי לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפיצויים), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.11.2011 (להלן: התאונה).

 

2.       התובע יליד 14.3.1953. רגלו נדרסה ביום 13.11.2011 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, במהלך עבודתו בחברת ו.א.א. תקרות גבס בע"מ (להלן: החברה), על ידי מלגזה, מ.ר. 558808, שהיתה נהוגה בידי הנתבע מס' 1.

 

3.       אין מחלוקת בין הצדדים בענין נסיבות התרחשות התאונה ובענין החבות (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 4 ש' 23-27), והמחלוקת בין הצדדים נסובה על ענין היקף הנזק בלבד. בענין הנזק, הפנו הנתבעים בסיכומיהם לתחשיב שהוגש מטעמם ביום 3.5.2017 (להלן: התחשיב), נוסף על טענותיהם על פה (שם, ע' 39 ש' 18-19).

 

4.       בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נפגע התובע ברגלו הימנית והוא הובהל באמבולנס למרכז רפואי קפלן, שם אושפז מיום התאונה 13.11.2011 עד ליום 18.11.2011 (ת/6 ו- ת/10). לאחר מכן, הוא הועבר להמשך טיפול בבית חולים משפחה קדושה בנצרת, שם אושפז מיום 18.11.2011 עד ליום 3.12.2011 (ת/7). בהמשך עבר למרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי (להלן: איכילוב), שם אושפז מיום 3.12.2011 עד ליום 5.4.2012 (ת/8), ומשם הועבר למרכז השיקומי נאות טבריה 1998 בע"מ, בו שהה עד ליום 20.4.2012 (ת/10).

 

5.       לאחר שחרורו מהמרכז השיקומי, ביצע התובע מעקב וביקורת אצל רופאים שונים למשך תקופה ארוכה (ת/9), וביצע מספר טיפולי פיזיותרפיה (ת/10).

 

הנכות הרפואית

 

6.       המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 20%, מיום 1.1.2014, בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה נוכח מעיכת כף רגל ימין עם קטיעת הבוהן והשתלות עור, לפי פריט 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), תוך הפעלת תקנה 15 לתקנות במחצית, כך שנכותו הצמיתה עמדה על שיעור 30% (נ/9). הנכות הרפואית הצמיתה, בשיעור של 20%, שנקבעה לתובע על ידי המל"ל מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים, ואילו הרכיב התפקודי שנקבע על ידי המל"ל על ידי הפעלת תקנה 15 אינו מחייב את בית המשפט (ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 705 (1986); שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(5) 520, 524 (1991) ; אליעזר ריבלין תאונות דרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 763 (מהדורה רביעית 2012); שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. עבד אלכרים נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פס' 1 (16.11.2014)).

 

7.       הנתבעים לא ביקשו להביא ראיות על מנת לסתור את הנכות שנקבעה לתובע על-פי דין, אלא ביקשו למנות מומחה בתחום הרפואה הפנימית לצורך קביעת נכותו של התובע בתחום הרפואה הפנימית, מגבלותיו בתחום הנזכר, והקיצור בתוחלת חייו, ללא קשר לתאונה. לבקשה זו נעתרתי חרף התנגדות התובע.

 

8.       ביום 14.12.2016 מונה פרופ' ארדון רובינשטיין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית (להלן: המומחה). המומחה קבע בחוות דעתו כי לפני התאונה: התובע סבל מסוכרת סוג 2 שאוזנה בטיפול תרופתי, ללא עדויות לסיבוכי סוכרת כלשהן עד לתאונה; סבל מיתר לחץ דם שאוזן תרופתית בצורה בינונית באמצעות תרופות עד לתאונה; וסבל מערכי כולסטרול וטריגליצרידים גבוהים (היפרליפידמיה מעורבת) שאוזנו תרופתית בצורה המניחה את הדעת עד התאונה (חוות הדעת, ע' 3).

 

9.       המומחה ציין בחוות דעתו כי התובע שמן, וכי ההשמנה, יתר לחץ הדם, הסוכרת וההיפרליפידמיה מצטרפים יחד לתסמונת מטבולית. עוד ציין המומחה, כי התובע סבל עובר לתאונה ממחלת לב איסכמית שהצריכה שני צנתורים והכנסת תומכים בשנים 2003 ו- 2008, וכי קיים אצלו עיבוי קל של שריר הלב משנית ליתר לחץ דם, אך אין עדות לפגיעה פונקציונלית בשריר הלב (שם, ע' 4).

 

10.     המומחה קבע בחוות הדעת כי עובר לתאונה לתובע היו נכויות בשיעור משוקלל של 52.75%: 10% מתוכם בגין הסוכרת ללא סיבוכים שטופלה על ידי כדורים, 30% בגין יתר לחץ הדם עם היפרטרופיה של שריר הלב ו- 25% בגין מחלת הלב והוא קבע כי הליקויים הנזכרים לעיל מאפשרים עבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד (שם, ע' 4). עוד קבע המומחה כי בעקבות מחלותיו הפנימיות הנזכרות של התובע, תוחלת חייו תקוצר מ- 82.7 שנים ל- 72.07 שנים, כלומר הקיצור בתוחלת חייו שווה ל- 10.63 שנים (שם). אף צד לא ביקש לחקור את המומחה על חוות הדעת, ואני מקבל את הממצאים בה.

 

הנכות התפקודית

 

11.     התובע טוען כי יש לקבוע לו נכות תפקודית גבוהה מהנכות הרפואית שנקבעה לו, הן מאחר שהמל"ל הפעיל בענינו את תקנה 15 (על אף שידוע לו כי רק הנכות הרפואית היא זו שמחייבת את בית המשפט), הן מאחר ומדובר בעובד בניין, והשפעת הנכות הרפואית האורתופדית על התפקוד שלו גבוהה יותר.

 

12.     הנתבעים טוענים כי הפעלת תקנה 15 לתקנות על ידי המל"ל אינה מחייבת, וכי יש לערוך את חישוב הפיצויים לפי נכות תפקודית בשיעור של 20%. לטענתם, לעברו הרפואי של התובע השפעה על תפקודו, נוכח המסמכים שהוגשו על ידם, ולאור האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית שלא נחקר. הנתבעים הפנו גם לפסיקה בה נקבעה נכות תפקודית נמוכה מהנכות הרפואית, ובתחשיב ביקשו להעמיד את הנכות התפקודית של התובע בגין התאונה על 10% (התחשיב, ע' 3, סע' 18).

 

13.     הנכות הרפואית היא "... מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורתופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית" (שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, פס' 6 (11.1.2015)).

 

תפקוד התובע לפני התאונה

 

14.     מעיון בדו"ח תקופות דיווח והכנסות של המל"ל עולה כי התובע דווח כשכיר משנת 1973, ועבד בעברו אצל מספר מעסיקים (נ/8), והוא דווח כשכיר במשך יותר מעשר שנים בתקופות שונות אצל מעסיק בשם אבו אחמד אחסאן חסן, מתוכן כשבע שנים לפני התאונה דנן (שם).

 

15.     עוד עולה מהדו"ח הנזכר שהתובע קיבל, שש פעמים, לפני התאונה מושא תיק זה, דמי פגיעה מעבודה מהמוסד לביטוח לאומי, כאשר הפעם האחרונה בה קיבל דמי פגיעה לפני התאונה היתה בשנת 2003: בשנת 1989 הוא קיבל דמי פגיעה למשך ארבעה חודשים, בשנת 1992 למשך חודשיים, בשנת 1997 למשך שלושה חודשים, בשנת 1998 למשך שלושה חודשים, בשנת 2001 למשך חמישה חודשים, ובשנת 2003 למשך ארבעה חודשים (נ/8).

 

16.     בשנת 2001 (כעשר שנים לפני התאונה) התובע דווח כשכיר למשך תשעה חודשים, והוא קיבל דמי פגיעה כאמור למשך חמישה חודשים; בשנת 2002 התובע דווח כשכיר למשך 12 חודשים; בשנת 2003 הוא דווח כשכיר למשך חודש אחד בלבד, וקיבל דמי פגיעה למשך ארבעה חודשים כאמור; בשנת 2004 הוא דווח כשכיר למשך ארבעה חודשים בלבד בחברת עודאי מערכות בע"מ; בשנת 2005 התובע דווח כשכיר למשך חודש אחד בלבד בחברת עודאי מערכות בע"מ, והוא קיבל הבטחת הכנסה למשך שלושה חודשים.

 

מאז אותו חודש בשנת 2005 עד לשנת 2011 (השנה בה אירעה התאונה) – במשך כשש שנים לפני התאונה מושא התביעה – אין דיווח עבור התובע על הכנסה מעבודה. התובע קיבל בתקופה זו הבטחת הכנסה כדלקמן: מחודש 10.2005 עד 3.2006, מחודש 8.2006 עד 2.2007, מחודש 7.2007 עד 9.2007, מחודש 1.2008 עד 11.2011 (נ/8).

 

17.     התובע העיד שהתחיל לעבוד מגיל 16, עבד תקופה בנגרות ואחרי מספר שנים עבר לתחום הבניין, בו התקדם מאוד והפך למנהל עבודה (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 20 ש' 14-23). הוא העיד כי הוא עבד בעבר אצל אחמד אבו אחמד אחסאן ועבד בחברת עודאי מערכות בע"מ בתור מנהל עבודה (שם, ע' 28 ש' 14-15 ו- ע' 31 ש' 19-26).

 

18.     גב' מונא דיאבאת, אשת התובע (להלן: אשת התובע) העידה בחקירתה הנגדית, שהתובע עבד עד שנת 2005, היה חרוץ מאוד, עבד כל יום, והיא אפילו היתה רבה איתו בגלל שעבד יותר מדי. היא העידה כי בתקופה בה עבד בעבר הוא היה יוצא מוקדם, לפעמים ישן בעבודה, היה מנהל, היה אוסף את הפועלים בשעה 5:00 ונשאר בעבודה עד שעות הערב (שם, ע' 18 ש' 32-34 ו- ע' 19 ש' 17-22).

 

19.     התובע העיד כי בשנת 2005 הוא החליט לקחת הפסקה מהעבודה, על מנת לבנות שתי קומות מעל הבית שלו (לילדיו), וכך לחסוך כסף במקום להביא קבלנים שיעשו את העבודה. הוא העיד כי הוא סיים, בערך, את בניית שתי הקומות לאחר כשבע שנים (שם, ע' 20 ש' 27-33). בחקירתו הנגדית, העיד התובע בענין זה: "... עבדתי מספיק משנת 70 אני עובד, הייתי עייף, ויעלה לי הרבה כסף אם אביא קבלן" (שם, ע' 34 ש' 15-17). והוא אישר, בחקירתו הנגדית, כי משנת 2005 עד חודש 11.2011 לא היו לו הכנסות, וכי בחלק מאותה תקופה הוא אף קיבל הבטחת הכנסה (שם, ע' 32 ש' 5-7 ו- ע' 34 ש' 18-21). אשת התובע העידה אף היא כאמור (שם, ע' 15 ש' 7-19), אך בניגוד לתובע, היא העידה כי בתקופה שבין 2004 עד 2011 הם לא קיבלו הבטחת הכנסה (שם, ע' 19 ש' 7-8).

 

20.     גם מר וליד אבו אחמד, הממונה על התובע בחברה וגיסו של התובע (להלן: וליד) העיד בחקירתו הנגדית, שלפי מה שידוע לו, התובע לא עבד לפני שהתחיל לעבוד אצלו כי לקח פסק זמן, רצה לנוח, לטייל ולבנות את הבית שלו (שם, ע' 8 ש' 22-26).

 

21.     התובע העיד שהוא חזר למעגל העבודה ביום 11.11.2011 כאשר התחיל לעבוד בחברה (שם, ע' 20 ש' 34-35). התובע, וליד ואשת התובע העידו שהוא עבד בחברה בתור מנהל עבודה (שם, ע' 21 ש' 8-11; ע' 3 ש' 25-26; ע' 15 ש' 20-23).

 

22.     התובע ווליד העידו כי במסגרת תפקידו בחברה התובע היה אחראי על אתר ששטחו 5,000 מטרים, היה אחראי על כל הפועלים, היה עושה את כל העבודות, היה משגיח על האתר, והיה אחראי על כל הפרויקט (שם, ע' 5 ש' 14-16; ע' 6 ש' 5-14; ע' 21 ש' 8-15). עוד העיד התובע כי במסגרת תפקידו בחברה הוא היה מסתובב באתר הבניה שהיה גדול מאוד, היה עולה על סולם, עולה על פיגום, בודק את המדידות (שם, ע' 21 ש' 12-15).

 

23.     נוסף על כך, העידה אשת התובע כי מאז שהם התחתנו בעלה היה חרוץ, עבד, לא אהב לשבת בבית, דאג לבית, עזר בעבודות הבית, היה עושה את כל הדברים לבית, עשה את הקניות, דאג לגינה שבבית, עשה שיפוצים בבית. היא העידה שהוא מבין בצבע, בטייח, באינסטלציה, ובנגרות, והיה עושה את כל הדברים בעצמו וחוסך כסף (שם, ע' 15 ש' 1-6).

 

 

תפקוד התובע בעבודה לאחר התאונה

 

24.     התובע ו- וליד העידו כי לאחר התאונה התובע חזר לעבוד בחברה רק בחודש 7.2014, בתפקיד של מחסנאי, למשך שישה חודשים (עד חודש 12.2014), ובמסגרת עבודתו הוא היה נותן כלים לקבלנים שמגיעים בבוקר, ורושם את הכלים שנלקחו. שניהם העידו כי התובע  לא חזר לעבוד כפי שעבד קודם כי הוא לא יכול לעלות יותר על סולמות או על מדרגות (שם, ע' 4 ש' 30 – ע' 5 ש' 3; ע' 23 ש' 33 - ע' 24 ש' 13).

 

25.     עוד העיד התובע כי בשנת 2015 הוא עבר לעבוד אצל אדם בשם ד"ר גאנם, שרצה לבנות בית, במשכורת גבוהה יותר, למשך שנה וארבעה חודשים בערך, בתור מחסנאי ומשגיח. התובע העיד כי במסגרת תפקידו הוא היה רושם את החומרים במחסן ומשגיח על הפועלים (שם, ע' 24 ש' 12 ­­- ע' 25 ש' 6).

 

26.     בהמשך העיד התובע כי מיום 1.5.2016 עד חודש 10.2016 לערך הוא חיפש עבודה אך לא מצא בגלל מצבו, בגלל שהלך בעזרת מקל, ורק בחודש 10.2016 לערך הוא חזר לעבוד בחברה, בתור מחסנאי ומשגיח, ושם הוא עובד עד היום (שם, ע' 25 ש' 1-4 ו- 7-19).

 

תפקוד התובע בבית לאחר התאונה

 

27.     אשת התובע העידה כי כיום התובע לא יכול לתקן מנורה שמתקלקלת ולא יכול לעלות על סולם כדי לתקן, ולכן אם מתקלקל משהו בבית היא נאלצת להביא מישהו ולשלם לו שכר על כך (שם, ע' 18 ש' 5-9). עוד העידה כי אחרי התאונה היא התחילה לעשות את הקניות והסידורים: היא היתה נוסעת עם אחד מהילדים ברכב של התובע ולפעמים היתה נוסעת לבד באוטובוס (שם, ע' 17, ש' 7-10). לדבריה, בהמשך התובע מכר את הרכב שלו כי הוא היה זקוק לכסף, וכאשר מצבו השתפר, הוא היה לוקח את הרכב של הבן, כאשר היא היתה נוסעת איתו ברכב; הוא היה נוהג (אין לה רישיון נהיגה); והיא היתה מרימה את הדברים שהם קונים לרכב, ועולה במדרגות הבית לבד (40 מדרגות; שם, ע' 17 ש' 11-16).

 

28.     עוד העידה אשת התובע כי כיום התובע לא יכול ללכת ברגל למרחקים והוא זקוק לרכב לכל מרחק, כי אם ילך יותר מדי על הרגל תהיה לו נפיחות ברגל (שם, ע' 17 ש' 16-17 ו- 25-26). והיא העידה כי לאחר התאונה היא והתובע עברו להתגורר בקומה השניה במקום השלישית, וכך הם יצטרכו לעלות רק 20 מדרגות במקום 40 (שם, ע' 17 ש' 27-30). בחקירתה הנגדית, העידה כי רגלו של התובע כואבת בעת הנהיגה אך הוא מוכרח לנהוג (שם, ע' 19 ש' 11-12).

 

29.     התובע העיד אף הוא כאמור (שם, ע' 26 ש' 5-8 ו- ש' 21-24 ו- ע' 26 ש' 31 – ע' 27 ש' 2), והעיד כי היום הוא לא יכול להתקלח לבד, הוא נועל נעליים אורתופדיות, הולך על הקצה של רגל ימין, נעזר במקל שנשען עליו, אינו יכול להרים את כף הרגל ברגל ימין (שם, ש' 8-20). ובחקירתו הנגדית, העיד, כי הוא נוהג ברכב, אך לא הרבה, וכי לא הוטלו על רישיון הנהיגה שלו הגבלות כלשהן, כי אף אחד לא שאל אותו (שם, ע' 32 ש' 15-16).

 

30.     נוסף על חקירות העדים, הנתבעות עימתו את התובע עם מסמכים רפואיים מהעבר על מנת להוכיח כי כושר תפקודו של התובע, עובר לתאונה וללא קשר אליה, לא היה מושלם:

 

א.     מסמך מיום 21.1.2003 ממנו עולה כי התובע התלונן על כאבי גב תחתון שהקרינו לרגליים (בעיקר מצד ימין) עקב תאונת עבודה כתוצאה מהרמת משקל כבד בזמן העבודה, ובבדיקתו נמצאה רגישות מקומית בעמוד השדרה המותני והגבלה בתנועות באזורים הנזכרים לעיל (נ/1);

ב.      מסמך מיום 16.4.2003 ממנו עולה שהוא התלונן על לחץ בחזה וקשיי נשימה בזמן עליה במדרגות שחולפים לאחר מנוחה (נ/1);

ג.      מסמך מיום 31.12.2005 ממנו עולה שהוא התלונן על כאבי צוואר עזים, מכאבי גב תחתון ומכאבי גב עליון המגבילים אותו בתפקוד היומיומי (נ/2);

ד.      מסמך מיום 29.3.2004 בו רשום שהתובע לא מסוגל לשום עבודה (נ/3);

ה.      מסמך מיום 31.5.2004 ממנו עולה שהוא התלונן על סחרחורת ומחוסר שיווי משקל, ובבדיקתו נמצא רושם של חולשה מינימאלית ביד שמאל, ספק של ירידה בתחושה ביד שמאל לעומת יד ימין והומלץ לו לבצע בדיקת סי.טי. לשלילת ממצא במוח הקטן (נ/3);

ו.        מסמך מיום 14.6.2004 ממנו עולה שהוא התלונן על סחרחורת עד כדי נפילה באופן פתאומי (נ/3);

ז.       מסמך מיום 15.9.2011 (כחודש וחצי לפני התאונה) ממנו עולה שהוא התלונן על סחרחורת וחולשה כללית (נ/4);

ח.     מסמך מיום 13.2.2013 (לאחר התאונה) ממנו עולה שהתובע התלונן על רעד בזמן פעולת יתר בידיים ומנימול בידיים, ובבדיקתו נמצא רעד עדין בידיים יותר בצד שמאל בזמן פעולה וקיבל הפניה לביצוע בדיקת אלקטרומיוגרפיה (נ/6);

ט.     מסמך מיום 9.9.2013 (לאחר התאונה) ממנו עולה כי התובע קיבל הפניה לרופא בתחום כירורגית כלי דם עקב סחרחורת שהוא סובל ממנה מלפני הרבה זמן (נ/7).

 

31.     כשנשאל בענין התאונה משנת 2003 העיד התובע: "יכול להיות אבל לא קיבלתי נכות" (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 28 ש' 5-6). בהמשך העיד שהוא זוכר כי בשנת 2003 הוא עבר צנתור (שם, ש' 16-17), אך התאונה לא היתה הסיבה לעזיבת מקום עבודתו באותה שנה, אלא הוא עזב את מקום עבודתו כי המעסיק פיטר אותו והם ברוגז (שם, ש' 8-10). וכאשר נשאל שוב האם זכור לו שהוא הפסיק לעבוד בשנת 2003 בגלל מוגבלויות בגב הוא העיד: "לא היה. יכול להיות שהיה אבל אני לא זוכר" (שם, ש' 18-19). 

 

32.     התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע פנה לרופא בשנת 2003, והוא העיד שהיו לו כאבים בחזה והוא פחד כי זאת הפעם הראשונה שזה קורה לו (שם, ע' 30 ש' 5-6) והעיד שהכאבים האלה לא גרמו להגבלות בתפקוד שלו (שם, ע' 30 ש' 7-8).

 

33.     התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בשנת 2003 הוא סבל מכאבים, מלחץ בחזה ומקשיי נשימה בזמן עליה במדרגות, ואישר כי יכול להיות שבשנת 2005 הוא סבל מכאבים עזים בצוואר, בגב תחתון, בגב עליון, שהגבילו אותו בתפקוד היומיומי. אולם הוא העיד שהכאבים הנזכרים היו באותה תקופה ואחר כך הכל עבר (נ/1; נ/2; פרוטוקול 8.3.2018 ע' 30 ש' 11-14 ו- ש' 18-24).

 

34.     אשת התובע העידה בחקירתה הנגדית כשנשאלה אם היא זוכרת שהתובע עבר תאונת עבודה בשנת 2003: "תאונת עבודה מה? יכול להיות משהו קל או נפל נפצע, מאיפה אני יודעת" (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 18 ש' 35-36).

 

35.     התובע העיד שבעבר הוא לא סבל מסחרחורת וכי רק עכשיו הוא סובל מסחרחורת (שם, ע' 30 ש' 31-32). וכשנשאל על תלונתו לרופא מיום 14.6.2004 בה נטען כי הוא סובל מסחרחורת ונופל באופן פתאומי, השיב: "מה פתאום? אף פעם לא נפלתי" (נ/3; פרוטוקול 8.3.2018 ע' 31 ש' 7-9).  

 

36.     התובע נשאל על אודות המסמך הרפואי מיום 15.9.2011, שממנו עולה כי הוא התלונן על סחרחורת וחולשה כללית, והוא העיד: "אני לא יודע מאיפה הביאו את הדברים האלה" (נ/4; פרוטוקול 8.3.2018 ע' 31 ש' 11-14). עוד העיד שאין לו בעיות בידיים (נ/6; פרוטוקול 8.3.2018 ע' 32 ש' 17-19).

 

37.     הכרעה: החלטתי להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע על 30%. אבאר. 

 

38.     אמנם מהראיות עולה כי התובע התחיל לעבוד מגיל צעיר ודווח כשכיר במספר מקומות עבודה בעבר בהן עבד לתקופות ממושכות. אך החל משנת 2003 חלה ירידה משמעותית בחודשי העבודה שלו ובהכנסותיו, בשנת 2003 הוא עבד למשך חודש אחד בלבד, בשנת 2004 הוא עבד למשך ארבעה חודשים, בשנת 2005 הוא עבד למשך חודש אחד בלבד, ומאז שנת 2005 עד לחודש 12.2010 הוא לא עבד וקיבל הבטחת הכנסה, ללא קשר לתאונה דנן (נ/8).

 

39.     ב"כ התובע לא התנגד להגשת דו"ח תקופות דיווח והכנסות של המל"ל, אך טען כי יש לו הסתייגות בענין דיווח מעבידים למל"ל, כי לא בהכרח מה שרשום בדו"ח משקף את מה שהיה בפועל, וכי בדו"ח עצמו רשום בהערות כי "לגבי תקופות שלא נרשמה ההכנסה ו/או שמות המעסיקים, אין לנו רישום של פרטים אלו" (נ/8). אך התובע לא הביא ראיות אחרות המוכיחות שעבד או קיבל הכנסה מעבר למה שמופיע בדו"ח הנזכר (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 35 ש' 1-3).

 

40.     נוסף על כך, לא ראיתי מקום לקבל את הטענה לפיה התובע הפסיק לעבוד משנת 2005 עד 2011 רק כדי לבנות את הבית. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו, כאמור, כי לפני התאונה, התובע סבל ממחלות פנימיות שונות, עבר שני צנתורים והכנסת תומכים בשנים 2003 ו- 2008, והיו לו נכויות בתחום הרפואה הפנימית בשיעור משוקלל של 52.75% המאפשרות עבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד.

 

41.     התובע העיד בענין זה "... עבדתי מספיק משנת 70 אני עובד, הייתי עייף..." (שם, ע' 34 ש' 15-17). ובפרוטוקול ועדת רשות לענין תקנה מס' 15 לתקנות הביטוח הלאומי, צוין בדיון כי התובע עבד בעבר בשני תחומים -- הראשון נגרות והשני ענף השיפוצים והבניין -- וכי הוא הפסיק את עבודתו בשנת 2003 עקב התדרדרות במצבו הבריאותי, והצליח להשתלב חזרה בשנת 2011 באותה עבודה (נ/9).

 

42.     יכול להיות שהתובע אכן עסק במשך שש השנים משנת 2005 עד 2011 בבניית שתי קומות מעל ביתו. אך בהתחשב באמור בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט על אודות מצבו הבריאותי עובר לתאונה ואי יכולתו לעבוד בעבודה הדורשת מאמץ פיזי עובר לתאונה; ובהתחשב בתקופה הארוכה בה נמשכה הבניה במהלכה נותרו התובע ואשתו ללא מקורות הכנסה למעט הבטחת הכנסה -- לא שוכנעתי שהתובע, לו היה במלוא תפקודו כפי שנטען, היה מחליט להפסיק לעבוד תקופה כה ארוכה רק כדי לבנות שתי קומות נוספות וכך לחסוך הוצאות.

 

43.     התובע אמנם חזר למעגל העבודה בשנת 2011 חרף מגבלותיו הנזכרות בתחום הרפואה הפנימית; אולם מדובר בחזרה לעבודה אצל בן משפחה. התובע, אשתו ווליד העידו לענין תפקודו והפגיעה בתפקודו בעקבות התאונה, אך מלבד אשתו ווליד שהם קרובי משפחתו, לא הביא התובע מי מהפועלים שעבדו איתו בחברה לפני התאונה ואחריה על מנת להעיד על הפגיעה הרבה בתפקודו  עקב התאונה מושא התביעה כפי שנטען.

 

44.     על אף שעובר לתאונה התובע ממילא לא יכול היה לעבוד בעבודת פיזיות הדורשות מאמץ מיוחד (כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט), לא ניתן להתעלם מהעובדה שפגיעתו של התובע בתאונה היתה רצינית -- כף רגלו נמעכה ובוהנו נקטעה. פגיעה זו, בגינה הוא הולך עם מקל, לא רק מגבילה עוד יותר, בצורה בלתי מבוטלת, את מגוון התפקידים שהוא יכול למלא; מדובר בנכות הניכרת לעין כבר בשלב הריאיון לעבודה, נתון העלול אף הוא לפגוע בכושר השתכרותו, בכך שיקשה על קבלה לכל עבודה.

 

45.     לאור כל האמור, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 30%.

 

בסיס השכר

 

46.     התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס השכר על השכר שהוא היה אמור לקבל בחברה אלמלא התאונה, 7500 ש"ח נטו (זאת, על בסיס התלושים שהוא קיבל בחברה לפני התאונה בהם השתכר ב-300 ש"ח ליום * 25 ימי עבודה; ת/1; פרוטוקול 8.3.2018 ע' 36 ש' 7-11). לטענתו, בסיס השכר המבוקש על ידו אף תואם את בסיס השכר המתוקן לפיו שולמו לו גמלאות על ידי המל"ל, ותואם את בסיס השכר שאימצה האקטוארית מטעם הנתבעים לחישוב תשלומי המל"ל (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 37 ש' 17-21).

 

47.     בהתאם לאישור על תשלום דמי פגיעה, שכרו הרבע שנתי של התובע לפיו שולמו דמי הפגיעה עמד על 18,660 ש"ח, כלומר הסכומים שולמו לפי שכר חודשי השווה ל- 6,220 ש"ח, ושכרו הרבע שנתי לפי האישור על תשלומים בגמלת נכות מעבודה שווה ל-23,325 ש"ח, כלומר הגמלה משולמת לפי שכר חודשי השווה ל- 7,775 ש"ח (נ/9).

 

48.     הנתבעים טוענים שבסיס השכר לפיו ערך המל"ל והאקטואר את החישוב אינם יכולים לשמש כראיה לענין בסיס השכר, ובקביעת בסיס השכר על בית המשפט להביא בחשבון את כל הרקע התעסוקתי של התובע, ולא רק חצי שנה לפני התאונה (שם, ע' 40 ש' 33-36 ו- ע' 37 ש' 1-12). לטענתם, מהעדויות אף עלתה בעיה לגבי אותנטיות תלושי השכר שהונפקו לתובע (שם, ע' 41 ש' 20-24), ובתחשיב הציעו להעמיד את בסיס השכר על סך של 2,617 ש"ח (סע' 23 לתחשיב).

 

49.     "המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל 'מה שהיה הוא שיהיה', ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר" (785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר, פס' 8 (28.2.2011)).

 

 

 

 

 

השכר בתקופה שלפני התאונה

 

50.     התובע העיד, לגבי שובו לעבודה בשנת 2011 לפני התאונה, שהוא ווליד סיכמו שווליד ישלם לו 300 ש"ח נטו ביום, עבור 24-25 ימים בחודש (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 21 ש' 5-7). ובמילים אחרות, העיד שסיכמו על משכורת בין 7,200 ש"ח- 7,500 ש"ח בחודש.

 

51.     גם אשת התובע העידה כי וליד הציע לתובע לעבוד אצלו כמנהל עבודה בחברה תמורת 300 ש"ח ביום (שם, ע' 15 ש' 20-23).

 

52.     וליד העיד אף הוא כי הוא סיכם עם התובע שיעבוד אצלו תמורת 7,500 ש"ח נטו בחודש (שם, ע' 4 ש' 1-5), והעיד כי בתלוש מופיע תשלום עבור יומיים בלבד כי התובע התחיל לעבוד בחברה ביום שישי ה- 11.11.2011, ביום 12.11.2011 היה יום שבת שבו לא עובדים, וביום 13.11.2011 אירעה התאונה (שם, ש' 12-15).

 

השכר מחודש 7.2014 עד 12.2014

 

53.     התובע העיד ששכרו לאחר התאונה אצל וליד עמד על 2,500 ש"ח לערך, והעיד כי בחודשים 9-10.2014 הוא קיבל רק 820 ש"ח נטו כי הוא נעדר מהעבודה בגלל שנקבעו לו תורים אצל רופאים (שם, ע' 24 ש' 10-11).

 

54.     וליד העיד כי בשנת 2014 התובע פנה אליו וביקש לעבוד אצלו שוב, ושניהם סיכמו שהוא יעבוד בתור מחסנאי או בשמירה, למשך 20-25 יום בחודש, תמורת 2,500 ש"ח. עוד העיד וליד שהתובע עבד אצלו מיום 1.7.2014 עד 31.12.2014 (כשישה חודשים) עד שמצא עבודה במקום אחר (שם, ע' 4 ש' 30 - ע' 5 ש' 3). וליד אישר את התלושים שסומנו כ- ת/2, והעיד שהתובע, בגלל הפגיעה ברגלו, לא יכל לעבוד תמיד ולכן יש חודשים שהוא עבד בהם פחות משמונה ימים (שם, ע' 5 ש' 8-13).

 

השכר מחודש 1.2015 עד 4.2016

 

55.     התובע העיד כי בתקופה זו הוא עבר לעבוד אצל ד"ר גאנם וקיבל משכורת גבוהה יותר בסך 3,500 ש"ח בחודש (שם, ע' 24 ש' 12-25; ת/11).

 

השכר מחודש 5.2016 עד 9.2016

 

56.     התובע העיד כי בתקופה זו הוא לא עבד, הוא חיפש עבודה אך לא מצא, הלך כל הזמן בעזרת מקל ואף אחד לא רצה להעסיק אותו (שם, ע' 24 ש' 35 - ע' 25 ש' 8). 

 

השכר מחודש 10.2016 עד היום

 

57.     התובע העיד כי בתקופה זו הוא חזר לעבוד אצל וליד, ועד היום הוא עובד שם ומקבל משכורת של 3,000 ש"ח (שם, ע' 25 ש' 7-21). 

 

58.     וליד העיד שהתובע חזר לעבוד אצלו ביום 1.10.2016, ושהוא סיכם איתו שישלם לו 500 ש"ח נוספים לחודש ביחס לשכרו בשנת 2014, והתובע נתן יותר עבודה, והתובע עבד כשומר וכמחסנאי תמורת 3,000 ש"ח (שם, ע' 6 ש' 26 - ע' 7 ש' 8).

 

59.     בחקירתו הנגדית העיד וליד על אודות התלושים שהונפקו לתובע עבור השנים 2014 ו- 2016, ומתשובותיו עלה ספק באשר לאותנטיות של התלושים, שיש בו כדי להשליך גם על אותנטיות תלוש השכר שהונפק לתובע על ידי החברה עובר לתאונה. אנמק.

 

60.     וליד העיד שהתובע עבד אצלו לאחר התאונה במשרה מלאה, שמונה שעות ביום (שם, ע' 11 ש' 21-26). וכשנשאל אם הוא משלם לתובע פחות משכר המינימום העיד כדלקמן: "זה לא כך צריך להיות, הוא יודע שאני משלם לו פחות" (שם, ש' 27-28).

 

61.     כשנשאל וליד איך מופיע בתלושי השכר שסומנו כ- ת/3 שהוא שילם 3,000 ש"ח עבור 12 ימי עבודה, סכום השווה ל- 250 ש"ח ביום, השיב: "מה שכתוב פה זה לצורך רו"ח הוא כתב את זה, אני סיכמתי איתו 3,000 ש"ח לחודש יעבוד בין 20-25 יום לצורך החישוב זה רו"ח לא יודע למה עשה את זה" (שם, ש' 32-35).

 

62.     וליד נשאל אם תלושי השכר משקפים את המצב בפועל והוא העיד: "לא הבנתי, יעני זה לא מתאים ל... אני אומר סיכמתי 3,000 ש"ח ונתתי הנחיה לרו"ח שאני משלם 3,000 ש"ח למה הוא עושה את הפירוט לא יודע" (שם, ש' 36 ו- ע' 12 ש' 1-2).

 

63.     ובהמשך העיד:

 

"ש. איך אתה משלם לו

ת. במזומן, כל הזמן הוא מקבל קדימה יותר

ש. יש לך מן הסתם רו"ח כותב את ההוצאות

ת. אני משלם מזומן, גם עם קבלנים אני עושה את זה, הבחור הזה כל הזמן, ב 3,000 ש"ח לא יכול לפתוח בית, כן רו"ח כותב את ההוצאות

ש. אם אני רוצה לבדוק שאכן זה הסכום שאתה משלם, זה בא לידי ביטוי במסמכים

ת. אני צריך לבדוק עם רו"ח, אני מושך מהבנק למשל 2,000 ש"ח, אני מחלק את הכסף, אני לא מושך כסף בשבילו, לפעמים הוא רוצה לשלם חשמל בסך 1,000 ש"ח נותן לו" (שם, ע' 12 ש' 5-12; ההדגשות הוספו).

 

64.     הכרעה: לא מצאתי מקום לקבוע את בסיס השכר של התובע לפי תלוש שכרו בענין הימים עובר לתאונה. השכר ניתן לו לתקופה קצרה מאוד (יומיים). עברו התעסוקתי טרם נפגע בתאונה בתקופות בהן עבד, כפי שעולה מדו"ח הרציפות, מלמד על שכר נמוך בהרבה מהשכר החודשי המשתקף מהשכר שהוא קיבל לטענתו ביומיים לפני התאונה, ועל תקופות ממושכות בהן לא עבד כלל ואף קיבל הבטחת הכנסה. נוסף על כך קיים ספק ששכרו של התובע לפני התאונה עמד על 300 ש"ח ביום, תמורת 25 ימי עבודה, כלומר 7,500 ש"ח בחודש, נוכח עדותו של וליד בענין התלושים כאמור לעיל (שם, ע' 11 ש' 27-31 - ע' 12 ש' 12).

 

65.     אוסיף כי אף אם אניח שווליד אכן סיכם עם התובע על שכר יומי בסך של 300 ש"ח, כפי שהעידה אשת התובע, ייתכן והסיכום היה לתשלום 300 ש"ח ביום עבור מספר ימי עבודה מצומצמים ולא ל-25 ימי עבודה, שבמהלכם עבד למשך שמונה שעות ביום, ובהיעדר ראיות נוספות לענין השכר, אין בידי לקבל את בקשת התובע לקביעת בסיס שכר על סך 7,500 ש"ח (ראו בהקשר זה ת"א (מחוזי י-ם) 49202-12-11 פלוני נ' עטיה, פס' 83-84 (14.11.2013)).

 

66.     מדו"ח הרציפות בעבודה בעניינו של התובע עולה כי בעבר עבד במספר מקומות עבודה לתקופות ממושכות, אך החל משנת 2003 חלה ירידה משמעותית בחודשי העבודה שלו ובהכנסותיו, בשנת 2003 הוא עבד למשך חודש אחד בלבד, בשנת 2004 הוא עבד למשך ארבעה חודשים, בשנת 2005 הוא עבד חודש אחד בלבד, ומאז ועד לחודש 12.2010 הוא לא עבד וקיבל הבטחת הכנסה, ללא קשר לתאונה דנן (נ/8).

 

67.     עוד עולה מדו"ח הרציפות בעבודה כי התובע קיבל בעבר שש פעמים לפני התאונה מושא תיק זה דמי פגיעה מהביטוח הלאומי: בשנת 1989, בשנת 1992, בשנת 1997, בשנת 1998, בשנת 2001 ובשנת 2003 (שם).

 

68.     בשנת 2003 התובע דווח כשכיר למשך חודש אחד בלבד וקיבל משכורת בסך 2,827 ש"ח, והוא קיבל דמי פגיעה למשך ארבעה חודשים כאמור, ולא דווח על הכנסה אחרת מעבודה בשנה זו (נ/8); בשנת 2004 התובע דווח כשכיר למשך ארבעה חודשים בלבד, מחודש 9.2004 עד 12.2004, והכנסותיו עמדו על 10,052 ש"ח, כלומר הוא קיבל שכר חודשי בסך 2,513 ש"ח (שם); בשנת 2005 התובע דווח כשכיר למשך חודש אחד בלבד במשכורת של 2,513 ש"ח, והוא קיבל הבטחת הכנסה למשך שלושה חודשים (שם).

 

69.     התובע קיבל הבטחת הכנסה בתקופות שלהלן: מחודש 10.2005 עד 3.2006, מחודש 8.2006 עד 2.2007, מחודש 7.2007 עד 9.2007, מחודש 1.2008 עד 11.2011 (נ/5); ובאותם חודשים בתקופה משנת 2006 עד  11.2011 שבהם הוא לא קיבל הבטחת הכנסה, לא דווח על הכנסה מעבודה (נ/8).

 

70.     ביום השני לעבודתו בחברה בשנת 2011 התרחשה התאונה, ובהתאם לתלוש השכר שהוגש הוא עבד שני ימי עבודה; סה"כ 15 שעות עבודה, כלומר 7.5 שעות עבודה ליום; השתכר 300 ש"ח ביום, וקיבל משכורת של 621.76 ש"ח (ת/1).

 

71.     לאור כל האומר, לרבות העסקת התובע בידי בן משפחה, ספקות של ממש בענין מהימנות תלושי המשכורת שהוצגו והיעדר נתונים אחרים, החלטתי להעמיד את בסיס השכר של התובע על ממוצע השכר שהוא קיבל בשנים 2003 עד 2005, לפני שהפסיק לעבוד והתחיל לקבל הבטחת הכנסה, והעומד על סך של 2,618 ש"ח, שערכו הצמוד למדד נכון להיום עומד על סך של כ- 2,690 ש"ח (במעוגל).

 

הפסד השתכרות בעבר

 

72.     התובע טוען כי יש לפסוק לו הפסדי שכר בעבר כדלקמן:

א.       עבור התקופה מיום 13.11.2011 עד 30.6.2014 פיצוי מלא, כלומר 7,646 ש"ח (משוערך) * 31 שווה ל- 237,026 ש"ח;

ב.       מיום 1.6.2014 עד 31.12.2014 הוא מבקש לפסוק לו פיצוי בסך 33,976 ש"ח עבור ההפסד החלקי שנגרם לו, כי הוא חזר לעבוד וקיבל משכורת בסך 2,250 ש"ח נטו בחודש, למעט בחודשים ספטמבר ואוקטובר, לפי החישוב הבא: 7,646 ש"ח * 6 חודשים בניכוי הסכומים ששולמו לו לפי תלושי השכר;

ג.        מיום 1.1.2015 עד 30.4.2016 הוא מבקש לפסוק לו סך של 66,944 ש"ח עבור ההפסד החלקי שנגרם לו לפי החישוב הבא: 7,646 ש"ח * 16 חודשים בניכוי השכר שהוא קיבל באותה תקופה (55,392 ש"ח);

ד.       מיום 1.5.2016 עד 30.9.2016 הוא לא עבד ולכן הוא מבקש לפסוק לו פיצוי מלא בסך 38,240 ש"ח לפי החישוב הבא: 7,646 ש"ח *5 חודשים;

ה.       מיום 1.10.2016 עד היום הוא מקבל, לטענתו, 3,000 ש"ח נטו לחודש, לכן הוא מבקש לחשב את הפסדיו לפי הפרש ההכנסות 3,000 ש"ח - 7,646 ש"ח, השווה ל- 4,646 * מספר החודשים עד ליום מתן פסק הדין.

 

ולסכום הכולל הוא מבקש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

 

73.     לטענת הנתבעים אין מקום לפסיקת הפסדי שכר מלאים לתובע, ואין מקום לערוך חישוב אקטוארי בעניינו, אלא יש לעשות חישוב גלובאלי, נוכח הכנסותיו המעטות של התובע לפני התאונה. עוד טוענים הנתבעים כי קביעות המל"ל בדבר התקופות בהן נקבעו לתובע נכויות זמניות אינן מחייבות לצורך סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 41 ש' 33-34 ו- ע' 42 ש' 21-23).

 

74.     הכרעה: בתקופה מיום 13.11.2011 עד 20.4.2012 התובע היה מאושפז במספר מוסדות רפואיים, ולכן יש לפסוק לו פיצוי מלא עבור התקופה הזו לפי החישוב הבא:  2,690 ש"ח * 100%*  5.3 חודשים, שווה ל-  14,257 ש"ח (במעוגל), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה שווה ל- 15,224 ש"ח.

 

75.     מיום 21.4.2012 עד ליום 30.6.2014 התובע לא עבד, ויש לפסוק לו פיצוי כדלקמן: 2,690 ש"ח * 30%* 26.3 חודשים, שווה ל- 21,224 ש"ח (במעוגל), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה שווה ל- 22,330 ש"ח (במעוגל).

 

76.     מחודש 7.2014 עד חודש 12.2014, לפי תלושי השכר, התובע קיבל בחודשים 7,8,11 ו-12 לשנת 2014 עבור 15 ימי עבודה משכורת של 2,550 ש"ח, ובחודשים 9 ו- 10 לשנת 2014 הוא קיבל 850 ש"ח. לכן אפסוק פיצוי לפי ההפרש בין בסיס השכר שנקבע לבין השכר שקיבל התובע בפועל באותה תקופה. עבור החודשים 7,8,11,12 לשנת 2014 אפסוק 560 ש"ח לפי החישוב הבא: (2,550 ש"ח - 2,690 ש"ח) * 4, ועבור החודשים 9 ו- 10 לשנת 2014 אפסוק 3,680 ש"ח לפי החישוב הבא: (850 ש"ח - 2,690 ש"ח) * 2. בסך הכל עבור התקופה מיום 7.2014 עד 12.2014 אפסוק 4,240 ש"ח ובתוספת ריבית מאמצע התקופה שווה ל- 4,398 ש"ח.

 

77.     מיום 1.1.2015 עד היום, לשיטת התובע הוא קיבל משכורת העולה על בסיס השכר שנקבע, כך שלא נגרם לו הפסד שכר ואין מקום לפסוק לו פיצוי כלשהו עבור התקופה הזו.

 

78.     סך הפסדי השכר לעבר שווה ל- 41,952 ש"ח.

 

הפסד השתכרות לעתיד

 

79.     התובע טוען כי הוא בן 65 וכי נותרו לו שנתיים עד לגיל 67, והוא מבקש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 223,008 ש"ח לפי ההפרש בין שכרו לפני התאונה לבין שכרו היום, לפי החישוב הבא: 4,646 ש"ח * 24 חודשים, ללא הוספת ריבית כי התקופה קצרה.

 

80.     הנתבעים טוענים כי יש לבצע חישוב גלובאלי להפסדי השכר של התובע נוכח הכנסותיו הנמוכות לפני התאונה, ובתחשיב שהוגש מטעמם הוצע לפסוק לתובע פיצוי בסך של 8,999 ש"ח לפי בסיס שכר בסך 2,617 ש"ח * 10% נכות תפקודית * מקדם היוון עד לגיל 67 (ע' 4 לתחשיב).

 

81.     הכרעה: התובע יליד 14.3.1953, היום הוא בן 65 וחודשיים, נותרו לו כשנה ועשרה חודשים עד לגיל 67. מאחר ולפי שכרו של התובע כיום לשיטתו עולה כי שכרו של התובע לא נפגע בעקבות התאונה ביחס לבסיס השכר לעבר שקבעתי לעיל, , בהתחשב בגילו של התובע והסיכויים הנמוכים לפיהם מעסיקו שהוא בן משפחתו יסיים את העסקתו בתקופה זו, וכן בהתחשב בשיעור נכותו, החלטתי לפסוק לו פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ש"ח בגין ראש נזק זה (יצוין כי חישוב האקטוארי המבוסס על בסיס שכר של ל- 2,690 ש"ח * 30% * 20.4334 (מקדם ההיוון) מניב תוצאה של 16,490 ש"ח).

 

פנסיה

 

82.     התובע טוען בסיכומיו כי יש לפסוק לו פיצויים בגין הפסדי פנסיה בסך של 12% מסך הפסדי השכר לעבר ולעתיד, בסכום השווה לטענתו ל- 81,380 ש"ח.

 

83.     הנתבעים טוענים שאין הפרשות לפנסיה בתלושים (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 41 ש' 30-32), ובתחשיב שהוגש מטעמם הציעו לפסוק לתובע פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד שהם הציעו בתחשיב מטעמם, ובסך של 7,925 ש"ח נכון ליום הגשתו של אותו תחשיב (סע' 27 לתחשיב).

 

84.     הכרעה: ביחס לתקופת העבר, כעולה מתלושי השכר שהוגשו, התובע לא קיבל תשלומים בגין זכויות סוציאליות ולא הופרשו עבורו תשלומים לקרן פנסיה, ובהיעדר ראיות שאכן הופרשו כספים לקרן פנסיה, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה.

 

85.     ביחס לתקופת העתיד, בהתאם לצו ההרחבה משנת 2014 הזכאות היא לפנסיה בשיעור של 12% (ת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר., פס' 25 (31.12.2013); ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג, פס' 7 (31.7.2014)). מכאן, יש לפסוק לתובע פיצוי לפי שיעור 12% מסך הפסדי השכר לעתיד 10,000 ש"ח), כלומר 1,200 ש"ח.

 

עזרת צד ג'

 

86.     התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה לפי החישוב הבא:

א.       לגבי תקופת העבר, עבור העזרה בתקופת האשפוז, סך של 54,950 ש"ח לפי החישוב הבא: 157 ימי אשפוז * 350 ש"ח ליום;

ב.       מיום שחרורו לביתו ביום 20.4.2012 עד לחזרתו למעגל העבודה ביום 1.7.2014 סך של 91,000 ש"ח, במהלכם נזקק לעזרה רבה מאשתו, והיה במעקב רפואי, לפי החישוב הבא: 3,500 ש"ח לחודש * 26 חודשים (כולל את אובדן שירותי התובע כבעל בתקופה לפני התאונה בענין ביצוע קניות, סידורים וכיוצא באלה);

ג.        עבור התקופה מיום 1.7.2014 עד היום הוא עותר לפיצוי בסך של 65,856 ש"ח.

 

87.     לגבי העתיד, מבקש התובע לפסוק לו פיצוי בסך של 257,880 ש"ח לפי החישוב הבא: 1,500 ש"ח בחודש * מקדם ההיוון עד לגיל 83 ( 171.092), ואם ייקבע שיש קיצור בתוחלת חייו, הוא מבקש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה עד גיל 72, ומגיל 72 לפסוק לו פיצוי חודשי שישולם למשך תוחלת חייו בפועל.

 

88.     הנתבעים טוענים כי יש להעריך את העזרה באופן מדוד, והם הפנו לפסיקה בה נפסק פיצוי בסך גלובאלי 150,000 ש"ח לעבר ולעתיד בגין ראש נזק זה, לאנשים שנקבעה להם נכות גבוהה יותר מזו של התובע (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 40 ש' 21-32).

 

89.     עוד טוענים הנתבעים כי לפי הראיות, אשת התובע עשתה את כל הכרוך בעבודות הבית להפעלת משק הבית כבר לפני התאונה, לכן נכותו של התובע לא הוסיפה דבר מבחינתה. לטענתם, הנכות שנקבעה לו אינה מצריכה עזרה סיעודית או ממשית. עוד טוענים הנתבעים כי התובע בריא ומסוגל לתפקד. שכן, בעת שחרורו מבית החולים בסמוך לאחר התאונה נכתב שהוא נזקק לעזרה קלה ובינונית, ומאז חלפו שנים ומצבו השתפר (שם, ע' 42 ש' 15-20). ובתחשיב מטעמם הציעו לפסוק לתובע 38,000 ש"ח בגין עזרת הזולת לעבר ו- 42,627 ש"ח בגין עזרת הזולת לעתיד (סע' 28-29 לתחשיב).

 

90.     בנוסף לראיות שנזכרו לעיל בענין הפגיעה התפקודית בתובע בעקבות התאונה, העידו בפני התובע ואשתו בענין העזרה כדלקמן.

 

העזרה בתקופות האשפוז

 

91.     אשת התובע העידה שהיא עקרת בית וכי יש לה ולתובע ארבעה ילדים גדולים, בני 28 ומעלה (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 14 ש' 23-24 ו- 29-30). כן העידה כי כאשר התובע היה מאושפז במרכז הרפואי קפלן למשך שבוע, היא היתה נוסעת אליו כל יום עם אחד מהילדים, והיתה נשארת אצלו משעה 6:00 בבוקר עד 20:00 בערב, והיתה עוזרת לו במקלחת ובהלבשה (שם, ע' 15 ש' 24-34). התובע אף הוא העיד כאמור (שם, ע' 21 ש' 27-31).

 

92.     אשת התובע העידה כי גם כאשר אושפז התובע בבית החולים המשפחה הקדושה בנצרת, הילדים היו לוקחים אותה לבית החולים והיא היתה נשארת אצלו משעה 7:00 בבוקר עד 20:00 בערב, והם היו עוזרים לו במקלחת ובהלבשה (שם, ע' 15 ש' 33-34). התובע העיד בענין תקופה האשפוז הזו בדומה לאשתו והעיד שאשתו היתה עוזרת לו גם בשירותים ובשינוי תנוחות (פרוטוקול 8.3.2018  ע' 22 ש' 5-11).

 

93.     אשת התובע העידה כי התקופה הקשה ביותר עבורה היתה כאשר התובע היה מאושפז באיכילוב, כי התובע היה במצב נפשי מאוד קשה ואמר לה שאם לא תתלווה אליו ותהיה לצידו הוא לא ימשיך בטיפול. היא העידה שהיא התלוותה אליו במשך ארבעה חודשים וחצי, היתה כל הזמן לידו, ישנה אצלו, והיתה חוזרת הביתה פעם בשבוע או פעם כל עשרה ימים (העדה בכתה במהלך העדות; שם, ע' 15 ש' 35 - ע' 16 ש' 3). אשת התובע העידה כי באותה תקופה התובע לא יכול היה לרדת מהמיטה או לעמוד על הרגל שלו; למשך שלושה חודשים הוא לא יכול היה לדרוך על הרגל; הוא היה עומד על רגל אחת, היה נתמך בה, והיא היתה לוקחת אותו לשירותים ולמקלחת (שם ע' 16 ש' 4-6). עוד העידה אשת התובע כי לתובע היה מאוד משעמם כשהיה מאושפז בבית החולים איכילוב והיא היתה עושה לו סיבוב בבית החולים, ובלילה היא לא ישנה טוב כי הוא היה נעזר בה כדי ללכת לשירותים, ופעם בשבוע או כל עשרה ימים היא היתה נאלצת לחזור הביתה כדי להביא לו דברים (שם, ע' 16 ש' 4-9). והתובע העיד אף הוא כאמור (שם, ע' 22 ש' 30-34).

 

94.     עוד העידה אשת התובע שהתובע היה ביישן ולא הסכים שעובדי סיעוד ילוו אותו לשירותים ולכן ביקש שהיא תעזור לו (שם, ע' 16 ש' 10-11); והתובע העיד, באופן דומה, כי אשתו היא שהיתה עוזרת לו תמיד כי הוא מרגיש איתה בנוח (שם, ע' 22 ש' 12-13).

 

95.     לענין תקופת האשפוז במרכז השיקומי בטבריה, העידה אשת התובע כי אחד מהילדים היה לוקח אותה לשם כל יום משעה 7:00 בבוקר עד 20:00 בערב, ושם היא עזרה לו במקלחת, בהלבשה, ובטיפולי הפיזיותרפיה (שם, ע' 16 ש' 12-24), והתובע העיד אף הוא כאמור (שם, ע' 23 ש' 4-7).

 

העזרה בתקופות שלאחר השחרור מהמרכז השיקומי

 

96.     אשת התובע העידה שלמרות שהתובע שהה במשך שבועיים במרכז השיקומי בטבריה, היא לא הרגישה שחל שיפור במצבו, וכאשר הוא השתחרר משם רגלו כאבה לו מאוד, הוא לא יכול היה לדרוך עליה. לפי עדותה, היא הרגישה שהוא זקוק לעזרה, והוא ביקש את עזרתה גם כשהלך בעזרת ההליכון וגם במקלחת; הפצע שלו לא הגליד; ואחרי המקלחת היא היתה שמה לו תרופות וחובשת לו את הרגל ומלבישה אותו, ועזרה לו בטיפולי הפיזיותרפיה (שם, ע' 16 ש' 25-30).

 

97.     עוד העידה אשת התובע כי כאשר התובע השתחרר מהמרכז השיקומי בטבריה היו קבועים לו הרבה תורים ובדיקות במוסדות רפואיים שונים ותורים לביצוע טיפולי פיזיותרפיה, והיא היתה מתלווה אליו לכל הבדיקות, הטיפולים והמעקבים (שם, ש' 31-34). כן העידה שהיא התעייפה מאוד וניסתה להביא עוזרת בשכר, ואף הביאה מישהי למשך יומיים, שביקשה 50 ש"ח לכל שעה, אבל אין לה מאיפה לשלם סכום כזה (שם, ע' 17 ש' 4-6). בחקירתה הנגדית, העידה שהיא לא יודעת מי האישה ומה שמה, ואין לה קבלה על התשלום כי העובדות שעובדות בבית לא נותנות קבלות (שם, ע' 19 ש' 23-28).

 

98.     כמו כן, העידה אשת התובע כי לאחר שהתובע השתחרר מבית החולים היא היתה נוסעת עם אחד מהילדים ברכבו של התובע ועושה את כל הקניות, ולפעמים היא היתה עושה זאת לבד ונוסעת באוטובוס (שם, ע' 17 ש' 7-10). היא העידה כי כאשר מצבו של התובע השתפר, הוא מכר את רכבו, והוא היה לוקח את רכב בנו לקניות, כאשר התובע רק נהג, ואשתו היתה מרימה את הדברים לרכב ועולה במדרגות לבית (40 מדרגות) לבד (שם, ש' 11-16).

 

99.     במכתב השחרור מיום 20.4.2012 מהמרכז השיקומי נאות טבריה 1998 בע"מ, נרשם כי התובע השתקם יפה, אך נותר זקוק לעזרה קלה עד בינונית בניהול גוף תחתון כמו רחצה, הלבשה ונעילת נעליים, וזקוק להתאמה של נעל אורתופדית שתייצב אותו בזמן מעברים והליכה (ת/10). מהמסמכים הרפואיים הרבים שהוגשו על ידי התובע עולה כי לאחר שחרורו מהמרכז השיקומי בטבריה, התובע המשיך להתלונן על קשיים בהליכה רגילה, הלך בעזרת מקל עם צליעה, התלונן על נפיחות בכף הרגל ובקרסול מצד ימין, היה במעקב רפואי במספר מוסדות רפואיים, ביצע טיפולי פיזיותרפיה, וקיבל המלצות לשימוש בנעל אורתופדית מתאימה ובמדרס להורדת הלחץ המקומי באזור הפצע (ת/10).

 

העזרה החל משובו של התובע לעבודה אחרי התאונה

 

100.    אשת התובע העידה כי גם אחרי שנתיים וחצי כשחזר התובע לעבוד אצל וליד, היא המשיכה לעזור לו, כי כאשר הוא היה עומד על הרגל למשך זמן רב או הולך עליה יותר מדי, היו נגרמים לו נפיחות ברגל, פצעים ודלקת, והיא היתה צריכה לשים לו תרופות נגד הדלקת (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 17 ש' 1-3).

 

101.    גם מהמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובע עולה כי לאחר שחזר לעבוד בשנת 2014 הוא המשיך לסבול מכאבים ברגל, מכיב ומפצע באזור השתל בכף הרגל, והוא ביקר מספר פעמים במוסדות רפואיים ושוחרר עם המלצות לבצע חבישה והתאמת מדרס ונעל (ת/9 ו- ת/10).

 

102.    הכרעה: החלטתי לפסוק לתובע עבור עזרת הזולת בעבר סך של 122,584 ש"ח, החישוב כדלקמן:

 

א.       בגין ליווי התובע בידי אשתו בימי האשפוז מיום 13.11.2011 עד 20.4.2012: התובע היה מאושפז למשך 157 ימים במוסדות רפואיים שונים. מדובר בהיקף ימי אשפוז החורג מעבר לעזרה הסבירה של בן משפחה שאינו מזכה בפיצוי. לכן, אפסוק 200 ש"ח ליום, 206 ש"ח (משוערך) * 157 ימים, כלומר 32,342 ש"ח, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה --34,547 ש"ח.

 

ב.       בגין התקופה מיום 21.4.2012 עד ליום 30.6.2014, לאחר שחרור התובע מהמרכז השיקומי בטבריה ולפני חזרתו למעגל העבודה: עם שחרורו של התובע מהמרכז השיקומי בטבריה נרשם שהוא זקוק לעזרה קלה עד בינונית בניהול גוף תחתון וזקוק להתאמה של נעל אורתופדית, ומהמסכים הרפואיים שהוגשו עולה שהתובע המשיך להתלונן מכאבים ברגל גם לאחר ששוחרר מהמרכז השיקומי בטבריה, והתלונן מקשיים בהליכה והלך בעזרת מקל עם צליעה. לכן, בהתחשב במיקום הפגיעה, בתלונותיו כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, בעזרה שנזקק לה במידה מסוימת בנעילת נעליים, בהלבשה של פלג הגוף התחתון ובמקלחת, אפסוק לתובע 50 ש"ח ליום, 51 ש"ח משוערך, כלומר 1,550 ש"ח בחודש בממוצע * 26.3 חודשים = 40,765 ש"ח, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה -- 42,893 ש"ח (במעוגל).

 

ג.        בגין התקופה מיום 1.7.2014 עד היום: אף לאחר שהתובע חזר לעבודה בשנת 2014 הוא המשיך לסבול מכאבים ברגל, ומכיב ומפצע באזור השתל בכף הרגל. אומנם אשת התובע העידה שהיא עקרת בית וכי התובע עבד בעבר שעות ארוכות, אך במקביל העידה שבעבר הוא היה עושה את כל הדברים שהיו צריכים לבית (עשה קניות, דאג לגינה, עשה עבודות תחזוקה בבית וכיוצא באלה) וכעת היא האחראית על רוב המשימות; היא עושה את הקניות; היא מרימה את הדברים שהם קונים; והיא עוזרת לו בהלבשה, במקלחת וכיוצא באלה. לכן, בהתחשב במצבו של התובע (נעזר במקל כדי ללכת, ונועל נעל אורתופדית), בהגבלתו התפקודית, בעדות אשתו ובמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידו, מהם עולה כי נגרמה לו נפיחות ברגל בתקופה זו והוא התלונן מכאבים ברגל, אפסוק 30 ש"ח ביום, 31 ש"ח משוערך, כלומר 942 ש"ח בחודש בממוצע * 47 חודשים = 44,274 ש"ח, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה -- 45,144 ש"ח (במעוגל).

 

103.    עבור עזרת הזולת לעתיד: גם עבור העתיד אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת בסך 942 ש"ח לחודש. אמנם ייתכן ומצבו של התובע יחמיר בזקנתו, אולם הוא כבר בגדר נכה אשר הולך עם מקל, ואם מצבו יחמיר מעבר לכך, התובע צפוי להיות זכאי לקבל סיוע סיעודי. לא נעלמה מעיני האפשרות שבשלב מסויים התובע לא יוכל לנהוג יותר, אולם בשל ענין זה ראו פיצוי בגין נסיעות בהמשך. מקדם ההיוון לפי תוחלת החיים שנקבעה לתובע שווה ל- 75.6813 * 942 ש"ח = 71,292 ש"ח .

 

התאמת דיור

 

104.    התובע עותר לקבלת פיצוי בסך של 100,000 ש"ח בגין התאמת דיור, פיצוי גלובלי בהיעדר חוות דעת מומחה מטעמו בענין עלות התאמת הדיור.

 

105.    הנתבעים טוענים שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, בשים לב לשיעור הנכות, וכן מאחר והתובע לא הגיש חוות דעת כאמור או הצעת מחיר (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 42 ש' 1-3).

 

106.    כאמור, התובע ואשתו העידו כי לאחר התאונה הם עברו להתגורר בקומה השניה במקום השלישית, והתובע העיד כי בעקבות התאונה קשה לו לעלות במדרגות (שם, ע' 17 ש' 27-30 ו- ע' 26 ש' 31 – ע' 27 ש' 2). עוד העיד התובע כי הם גרים בקומה השניה ולא בקומה נמוכה יותר מאחר וקומת הקרקע לא מוכנה למגורים, ומאחר ואין לו כסף כדי להתאים אותה למגורים (שם, ע' 26 ש' 31-36 ו- ע' 27 ש' 1-9). בהמשך העיד כי יעלה לו סך העומד לפחות על 120,000 ש"ח עד 150,000 ש"ח כדי להכין את קומת הקרקע למגורים, כי הוא צריך להביא קבלנים ולא יכול לעשות את העבודה בעצמו (שם, ע' 27 ש' 7-9). אשת התובע העידה אף היא כאמור (שם, ע' 18 ש' 3-4).

 

107.    הכרעה: התובע לא הגיש חוות דעת ממנה ניתן ללמוד על העלות של התאמת דירת הקרקע למגורים. התובע אמנם לא טען שהוא זקוק לעזרה כלשהי בעליה במדרגות, אך הוא ואשתו העידו כי לאחר התאונה קשה לו לעלות במדרגות, ונוכח קטיעת בוהנו ומעיכת כף רגלו הדבר מובן. בהתחשב מצד אחד באיבר הפגוע ובאפשרות שהתובע יתקשה יותר ויותר בעתיד לעלות במדרגות בזקנתו נוכח הפגיעה והמוגבלות שנותרה אצלו בעקבותיה, ומצד שני בכך שהשלמת קומת העמודים תותיר אותם כבעלי דירת מגורים נוספת, אני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ש"ח (ראו והשוו ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ.ט. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול), פס' 29 (26.6.2017)).

 

ניידות ונסיעות

 

108.    התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של  176,250 ש"ח לעבר, לפי תעריף 2,500 ש"ח * 70.5 חודשים, ובסך של 214,900 ש"ח לעתיד, עד גיל 83, לפי סך של 1,250 ש"ח לחודש.

 

109.    הנתבעים טוענים כי אין מקום לפסק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, כי לא הוגשה חוות דעת כלכלית, והן מאחר שכאשר מדובר בתאונת עבודה הוצאות הניידות לצורכי קבלת טיפול רפואי מכוסות על ידי המל"ל (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 42 ש' 8-11).

 

110.    עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא הניח תשתית ראייתית על מנת להציע לבית המשפט מדד לחישוב הפיצויים שיש לפסוק בגין ניידות, לא הוכח לאלה מקומות הולך התובע ולאן הוא נזקק לרכב כדי לנסוע; והתובע עושה שימוש ברכב כדי לעשות קניות ולא הלך מביתו לשוק ובחזרה (שם, ש' 12-14).

 

111.    התובע העיד כי בעבר הוא לא השתמש הרבה ברכב והיה משלם בין 400-600 ש"ח לחודש עבור צריכת דלק, וכי לאחר התאונה, באמצע שנת 2012, הוא מכר את הרכב שהיה בבעלותו, כי הוא היה זקוק לכסף. הוא העיד כי כיום הוא משתמש ברכב של בנו, ומשלם 1,600 ש"ח עבור צריכת דלק, כי הוא זקוק לרכב לכל דבר (שם, ע' 26 ש' 25-30 ו- ע' 34 ש' 2-7). אשת התובע העידה אף היא כאמור (שם, ע' 17 ש' 22-26).

 

112.    הכרעה: התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כך שהנסיעות לטיפולים וביקורות רפואיים אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 7 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח- 1968.  אולם, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים ומהעדויות, התובע נפגע ברגלו ויכולתו להתנייד הוגבלה, לכן יש לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות הניידות העודפות שנגרמו לו בעקבות נזק הגוף שלקה בו בעקבות התאונה.

 

113.    ביחס לתקופת העבר לא ראיתי מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. התובע לא הציג קבלות ולא הציג ראיות מספיקות למיקום הנסיעות, והן התובע והן אשתו העידו שהוא נוהג חרף נכותו ומגבלותיו.

 

114.    בענין העתיד: בהתחשב בנכותו, באיבר הפגוע, בעובדה שהתובע נדרש לנעול נעל אורתופדית, במסמכים הרפואיים מהם עולה כי כאשר התובע הולך יותר מדיי או עומד יותר מדיי על הרגל נגרמת לו נפיחות והוא סובל מכאבים, בהתחשב באפשרות שהתובע יזדקק בעתיד לבצע יותר נסיעות מאשר אדם שאינו סובל מנכות כזאת, ובשים לב לגילו ולתוחלת חייו שנקבעה, אני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 40,000 ש"ח בגין ראש נזק זה.

 

כאב וסבל

 

115.    התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך של 84,608 בגין ראש נזק זה, נכון ליום 8.3.2018, לפי 157 ימי אשפוז ונכות בשיעור 20%.

 

116.    הנתבעים הציעו בתחשיב לפצות את התובע בגין ראש נזק זה באופן דומה, לפי 157 ימי אשפוז ונכות בשיעור 20% (התחשיב, ע' 4 סע' 24).

 

117.    הכרעה: בראש נזק זה חלות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ז- 1976. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית (20%), במספר ימי האשפוז (157) ובגילו של התובע (יליד 1953), יש לפסוק לו פיצוי בסך 85,474 ש"ח (במעוגל).

 

סיכום הנזק

 

118.    להלן סיכום הנזק:

 

א.       הפסד השתכרות בעבר                     41,952 ש"ח                       

 

ב.       הפסד שכר לעתיד                           10,000 ש"ח

 

ג.        הפסד פנסיה                                  1,200 ש"ח

 

ד.       עזרת צד ג' בעבר                                      122,584 ש"ח

 

ה.       עזרת צד ג' בעתיד                          71,292 ש"ח

 

ו.        התאמת דיור                                  30,000 ש"ח     

 

ז.        ניידות לעתיד                                  40,000 ש"ח

 

ח.       כאב וסבל                                      85,474 ש"ח

 

                                                                סה"כ נזק 402,502 ש"ח

 

ניכויים

 

119.    הנתבעים טוענים, על בסיס חוות דעת אקטוארית שהגישו, כי יש לנכות מפיצויי התובע סך של 358,920 ש"ח, עבור תגמולי המל"ל בסך של 349,228 ש"ח, ובתוספת ריבית בסך של 9,692 ש"ח עבור תשלומי העבר, כאשר מועד ביצוע  ההיוון היה 1.3.2018 (נ/10).

 

120.    התובע לא התנגד להגשת חוות הדעת האקטוארית ולא ביקש לחקור את האקטוארית על חוות הדעת (פרוטוקול 8.3.2018 ע' 34 ש' 32 - ע' 35 ש' 3), ובסיכומיו טען כי יש לנכות סך של 350,000  ש"ח מסך הפיצוי שהוא עותר לקבל בגין התאונה (שם, ע' 39 ש' 15-16).

 

121.    לאחר שנשמעו הסיכומים בתיק, הגיש התובע ביום 29.3.2018 בקשה לצירוף פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון הנכבד ב-ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018) (להלן: ענין פלונית), כחלק מסיכומיו (להלן: הבקשה). פסק הדין בענין פלונית ניתן ארבעה ימים לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם על פה בפני, ובמסגרתו נקבע כי כאשר מחשבים את תגמולי המל"ל לצורך ביצוע ניכויים, יש לנכות מתגמולי המל"ל – "לנכות מהניכויים" –  לא רק את קצבת הזקנה הבסיסית המהוונת שהניזוק היה אמור לקבל ללא קשר לפגיעה, אלא גם תוספת הוותק לקצבת הזקנה, כאשר עסקינן בנפגע שזכאי לתוספת ותק (ענין פלונית, פס' 25-32).

 

122.    כבוד השופט י' עמית הפנה במסגרת ענין פלונית להלכה שניתנה בתביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים במסגרת ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (16.11.2008) (להלן: ענין עזבון המנוח ניסן), בענין "הניכוי מן הניכוי". לפי הלכה זו,  כאשר מנכים מהפיצוי את תגמולי המל"ל יש "לנכות מהניכוי" את השווי המהוון של קצבת הזקנה המשתלמת למבוטח, ללא קשר לתאונה, בהגיעו לגיל הזקנה. לכן, על אף שהתביעה שנדונה בענין פלונית היתה תביעה נזיקית ולא לתביעה לפי חוק הפיצויים, ההלכה בה יפה גם לתביעות מכוח חוק הפיצויים.

 

123.    התובע טוען בבקשה כי נוכח חודשי העבודה שהוא צבר הוא זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה עם תוספת ותק, ללא קשר לתאונה, עד למשך תוחלת חייו שנקבעה. לטענתו, בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעים נעשה ניכוי של קצבת הזקנה ללא תוספת ותק. משכך, לטענתו, על הנתבעים להגיש חוות דעת אקטוארית מתוקנת לענין גובה הניכוי הנכון.

 

124.    הנתבעים ביקשו לדחות את הבקשה בנימוק שענין פלונית אינו רלוונטי לתובע. זאת, כי סכום קצבת הזקנה החודשית המגיע לתובע לא הופחת כלל בחוות הדעת האקטוארית. שכן, לנפגע עבודה אסור לקבל שתי גמלאות במקביל, ועליו לבחור החל ממועד הזכאות לקצבת זקנה, בין שני מסלולים:

 

א.       המסלול הראשון הוא קבלת קצבת זקנה, ובנוסף – מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות נכות חודשיות (לגבי מקור הזכאות למענק זה ראו בל (ת"א) 7083-09-16 עמנואלוף ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי (29.11.2017) והערעור העליו, התלוי ועומד); 

 

ב.       המסלול השני הוא קבלת קצבת נכות מעבודה.

 

הניכוי של שוויה של קצבת זקנה מתוך הניכוי של תגמולי המל"ל ("הניכוי מהניכוי"), רלוונטי עבור נפגע הבוחר במסלול של קצבת נכות. הרי כאשר נפגע בוחר במסלול של קצבת זקנה, קצבת הזקנה ממילא אינה מנוכית מפיצוייו בתביעה. כאמור המסלול הרלוונטי ל"ניכוי מהניכוי" הוא המסלול של קצבת נכות. הרציונל הוא כך: אלמלא הפגיעה, הנפגע היה זכאי לקבל קצבת זקנה, ומעת שמחייבים אותו לבחור בין קצבת זקנה וקצבת נכות והוא בוחר בקצבת נכות, ה"תוספת" שהוא מקבל, מעל השיעור של קצבת זקנה לו הוא ממילא היה זכאי, הוא ההפרש בין השיעור של קצבת זקנה לשיעור של קצבת נכות כאשר האחרון גבוה יותר. לטענת הנתבעים, בעניינו של התובע שבפנינו, מאחר ושיעור קצבת הנכות החודשית שהוא מקבל מהמל"ל בעקבות התאונה (והשווה ל- 1,855 ש"ח) דווקא נמוך משיעורה של קצבת הזקנה בתוספת הוותק שהתובע יהא זכאי לקבל בהגיעו לגיל הפרישה (כ- 2,300 ש"ח כפי שהתובע טוען), יש להניח שהתובע יבחר בקצבה הגבוהה מבין השתיים, כלומר: הוא יבחר לקבל את קצבת הזקנה (עם תוספת הוותק) הגבוהה יותר (ועוד בנוסף, המענק בגובה 36 קצבאות נכות), במקום קצבת הנכות הנמוכה יותר. ואם אכן יבחר בקצבת זקנה (אותה ממילא לא מנכים מפיצוייו) ולא יבחר בקצבת נכות, הרי סוגיית ה"ניכוי מהניכוי" –  קרי, מיזעור הניכוי בגין קצבת נכות מהפיצויים בכך ש"מנכים מהניכוי" הזה את שוויה של קצבת זקנה (ותוספת ותק)  – אינה רלוונטית כלל.

 

125.    עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא חלק ואינו חולק על העובדות מושא חוות הדעת האקטוארית ולא ביקש לחקור את האקטוארית, ולכן יש לקבל את כל הקבוע בה כפי שהיא.

    

126.    התובע טוען בתגובתו לתשובת הנתבעים כי בהתאם לחוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו מכוחו, הבחירה שבידו אמנם בין קצבת נכות לבין קצבת זקנה בתוספת מענק כאמור, אולם אין זה נכון שקצבת הנכות שלה הוא יהיה זכאי קטנה מקצבת הזקנה. זאת, כי כאשר קצבת הנכות קטנה מקצבת הזקנה, סכום קצבת הנכות מושלם עד לשווי קצבת הזקנה. לטענת התובע, הוא מעונין לבחור דווקא בקבלת קצבת הנכות, והנחת הנתבעים לפיה הוא יבחר בחלופה בדבר קבלת קצבת זקנה ומענק, אינה נכונה, לא הוכחה, והתובע אף לא נשאל עליה בחקירתו הנגדית. עוד טוען התובע כי הוא רשאי לבחור לשמור על זכויותיו בענף נפגעי עבודה, גם "במחיר" ויתור על המענק שבמסלול קצבת זקנה. מאחר והתובע יבחר לטענתו במסלול קצבת הנכות, הוא טוען כי יש לנכות מתגמולי המל"ל שנקבעו בחוות הדעת האקטוארית את המענק החד פעמי (העומד לטענתו על סך של 66,780 ש"ח), ולהעמיד את ניכויי המל"ל על סך של 282,448 ש"ח בלבד.

 

מנקודת ראותו של התובע, הקצבאות בשני המסלולים – קצבת הזקנה עם תוספת ותק במסלול קצבת הזקנה, וקצבת הנכות (אותה משלימים לשיעור קצבת הזקנה עם תוספת ותק) במסלול קצבת הנכות – בעלי ערך שווה. ההבדל הכספי בין המסלולים הוא במענק אשר מקבלים במסלול קצבת הזקנה (מענק בגובה 36 קצבאות נכות). התובע טוען כי זכותו לבחור בין המסלולים, וכי הוא מתכוון לבחור במסלול קצבת הנכות דווקא – שערכו הכספי לכאורה קטן יותר עבורו כאמור – על מנת לשמור על זכויותיו בענף נפגעי עבודה.

 

מנקודת ראותם של הנתבעים, בחירת התובע במסלול קצבת נכות תעלה להם יותר: היא תביא לניכוי קטן יותר מהפיצויים שיש לשלם לתובע. בשני המסלולים, מהקצבה עצמה אין מנכים דבר. שכן, במסלול קצבת זקנה אין מנכים קצבת זקנה מהפיצויים. ואילו במסלול קצבת נכות,  מאחר ומתוך הניכוי בגין קצבת הנכות "מנכים מהניכוי" את שוויה של קצבת זקנה ותוספת הוותק, ומאחר ובעניינו של התובע שיעור קצבת זקנה (עם תוספת ותק) גבוה מקצבת הנכות, אין מנכים דבר מהפיצויים בגין קצבת הנכות. ההבדל בין שני המסלולים עבור הנתבעים הוא, שבמסלול של קצבת זקנה מוענק כאמור גם המענק (בגובה 36 קצבאות נכות), וזה ניתן לניכוי מהפיצויים. כך, אם ניכוי תגמולי מל"ל ייעשה על-פי שיטתו של התובע הטוען לבחירה במסלול קצבת נכות, לא יוכלו הנתבעים ליהנות מניכוי המענק שבמסלול קצבת זקנה מהפיצויים.

 

127.    הכרעה: החלטתי לקבל את האסמכתא שהגיש התובע כחלק מסיכומיו, ולדחות את טענותיו בענין גובה הניכויים שיש לנכות מהפיצויים הנפסקים לו בגין התאונה. זאת, לאור ההלכה בדבר זכותו של המעסיק ליהנות מביטוח נפגעי עבודה אותו הוא מימן, במסגרת חישוב ניכויי תגמולי המל"ל. אבאר.

 

128.    סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 קובע:

 

 

 

129.    המועד שבו יצטרך התובע לבחור, במוסד לביטוח לאומי, בין מסלול קצבת זקנה ("קצבת אזרח ותיק") לבין מסלול קצבת נכות, הוא מועד תחילת זכאותו לקצבת זקנה. אמנם, גם אם לפי חישוב הנערך כיום שווים של קצבת אזרח ותיק עם תוספת ותק ומענק (בגובה 36 קצבאות נכות) עולה על שוויה של קצבת הנכות (לאחר השלמת סכומה לסכום קצבת אזרח ותיק עם תוספת ותק), לתובע יש עניין כשר בשמירת האפשרות לבחור לשמור את זכויותיו בענף נפגעי העבודה. מבלי בהכרח למצות, אם למשל ישתנה החוק בענין גובהה של אחת מהקצבאות לפני מועד בחירתו, ההשוואה בין המסלולים עלולה להשתנות (לדוגמה לשינוי בעדיפות בין קצבאות ראו והשוו דב"ע לז/0-8 סוזן כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.1977)). אף אניח לצורך הדיון, כי ההלכה החדשה בבית המשפט העליון בענין פלונית, לפיה יש "לנכות מהניכוי" במסלול קצבת נכות גם את תוספת הוותק לקצבת אזרח ותיק, שינתה את מערך השיקולים של התובע בענין העדפת מסלול זה על פני מסלול קצבת אזרח ותיק. ואם עניין פלונית שינה את מערך שיקוליו של התובע בענין הבחירה בין המסלולים, אין לזקוף לחובתו את העדר מחאתו אל מול חוות דעת אקטוארית המניחה את בחירת התובע במסלול קצבת אזרח ותיק, שהגישו הנתבעים לפני פסק דין פלונית. אף-על-פי-כן, המעסיק, אשר מימן את הביטוח הנכות בעבודה, זכאי ליהנות מהביטוח, בכך שיחסה כמה שניתן את נזקו של עובדו. ב-ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון (5.11.2006), נדונה פרשה שבה נפגע בתאונת עבודה בחר במסלול נכות כללית במקום במסלול נכות מעבודה. כבוד השופט א' ריבלין בהסכמת חבריו כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק וכבוד השופט א' גרוניס, קבע, בענין סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר חל על תאונות דרכים מכוח סעיף 4(א) לחוק הפיצויים (ראו שם, פס' 4), כדלקמן:

 

"זכות הבחירה בין מסלולי-גמאלות שונים עומדת לו לנפגע מכוח הוראות החוק. סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי 'היה אדם זכאי...ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן.' יחד עם זאת, סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין קובע, מפורשות, כי בחירה זו אינה גורעת מן הצורך לנכות מסכום הפיצויים שהמעביד חב בו, את הגמלאות שזכאי להן הנפגע מכוח היותו נפגע עבודה. צאו וראו כיצד מוגדרת 'גימלה' בסעיף 82(ב) לפקודה: ההגדרה דוברת, ראשית, ב'שווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק' – קרי: החלק שעניינו ביטוח נפגעי עבודה (היום חלק ה' לחוק הביטוח הלאומי). ואולם ההגדרה כוללת גם 'גימלה שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק'. אף זו האחרונה –כך לשון סעיף – 'רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה'. משמעות הדבר היא, כי מקום בו זכאי הנפגע לגימלה כנפגע עבודה, אך בוחר בגימלה אחרת, רואים את גמלת העבודה שהוא זכאי לה כאילו שולמה, וזאת לצורך ניכוייה מן הפיצוי שזכאי לו הנפגע מאת המעביד, כהוראת סעיף-קטן (א).

 

הוראה זו שבחוק – הגיונה בצדה. על ההגיון כבר עמדנו: המעביד רכש ביטוח אצל המוסד לביטוח לאומי, והיום, כשהוא נדרש לשאת בתשלום פיצויים לניזוק, מבקש הוא, בצדק, ליהנות מן הביטוח. ההנאה מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה (המבטאים את שווי הביטוח שנרכש) מסכום הפיצויים – זאת אפילו לא תבע הניזוק תגמולים כלל (ניכוי רעיוני) או בחר לתבוע תגמולים אחרים. והרי הפסיקה הבהירה, כי אין מקום לכך '...שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד' וכי '...סעיף 82(א) אינו דורש 'קבלת' גילמה, אלא 'זכאות' לגימלה (ענין תושיה הנ"ל [ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2) 497 (1974)]). ועוד עמדה הפסיקה, כזכור, על '...רצון המחוקק אשר ביקש לשריין בסעיף 62 לפקודת הנזיקים האזרחיים [היום סעיף 82] את זכותו של המעביד ליהנות מתשלומי הגימלה של הביטוח הלאומי לעובד הנפגע במלואם, כיון שענף זה של הביטוח הלאומי נישא כולו על כתפי נותני העבודה (ענין 'הקודחים' הנ"ל [ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281 (1967)]). כל אלה יפים גם לענייננו. המחוקק 'שריין' את זכותו של המעביד בדבר ניכוי גמלאות העבודה, גם מפני בחירה של הניזוק בגמלאות אחרות. לגבי שווין של גמלאות העבודה המנוכות מן הפיצויים, חלה הוראת סעיף 82(ג) הקובעת, כי למוסד לביטוח לאומי אין זכות שיבוב בגינן....

 

הנה כי כן, הבחירה לבד והניכוי לבד – זו אינה שוללת את זה וזה אינו שולל את זו. זכות הבחירה של הניזוק בגמלאות כאלה או אחרות עומדת בעינה, אך כך גם זכותו של המעביד כי שווי גמלאות העבודה ינוכה מסכום הפיצויים וכי המוסד לביטוח לאומי לא יחזור עליו בתביעת שיבוב לעניין גמלאות אלה...

 

יודגש: כל עוד בוחר הנפגע בגמלאות הגבוהות יותר, אין הניכוי הרעיוני של גמלאות העבודה פוגע באינטרס מבורר שלו.... החשש הוא כי בנסיבות שבהן מקבל הנפגע לידיו את הגמלאות הנמוכות... ובה-בעת נעשה ניכוי רעיוני של הגמלאות הגבוהות...למעשה קטֵן סכום הפיצויים המשולם לניזוק.

 

ואולם הצורך בניכוי גמלת הנכות מעבודה מהפיצויים שהמעביד חב בהם עומד על כנו. זוהי הוראתו של סעיף 82(ב) לפקודה. גם כאן – זכותו של הניזוק לכלכל את ענייניו ולילך במסלול גמלאות אחר אינו מצדיק התעלמות מהאינטרס של המעביד לשקלל את שווי הביטוח שעבורו שילם בסכום הפיצויים שהוא חב בו. ניתן להביט על כך במשקפי הקטנת נזק.... (פס' 7-9).

 

בענייננו, יש – לכאורה – היפוך. שכן, משמיע לנו התובע כי הוא הולך דווקא לבחור במסלול קצבת נכות, השייכת לענף נפגעי עבודה. כלומר, הוא דווקא הולך לבחור במסלול בגינו שילמה המעסיקה את הביטוח, ולא במסלול אחר. אולם אין מדובר באמת בהיפוך, אלא ב"השליה אופטית". שכן, כפי שראינו לעיל, בעניינו של התובע, הן מסלול קצבת נכות, הן מסלול קצבת אזרח ותיק – אשר כולל מענק בגובה 36 קצבאות נכות – כוללים זכאות לתשלומים שהוא זכאי להם אך ורק עקב ביטוח נפגעי עבודה, קרי – אך ורק עקב היותו נפגע עבודה. במסלול קצבת נכות מדובר בקצבת הנכות. במסלול קצבת אזרח ותיק מדובר בזכאותו למענק בגובה 36 קצבאות נכות, לו הוא זכאי אך ורק עקב היותו נפגע עבודה. וכפי שראינו, בענייננו של התובע, התשלום הגבוה יותר שממנו תוכל המעסיקה ליהנות, מצוי דווקא במסלול של קצבת אזרח ותיק (המענק, שמקבל התובע לצד קצבת האזרח ותיק בתוספת ותק, מענק אותו תוכל המעסיקה לנכות מהפיצויים), ולא במסלול של קצבת נכות (בו היא אינה יכולה לנכות דבר, נוכח "ניכוי מניכוי" של שווי קצבת אזרח ותיק המאיין את מלוא קצבת הנכות). הכרה בזכותם של הנתבעים בענייננו לחשב את ניכויי המל"ל במסלול קצבת האזרח הוותיק וליהנות מניכוי המענק שבו מפיצויי התובע, מגשימה את התכלית בדבר זכות המעסיק ליהנות מהביטוח שהוא מימן ואת התכלית בדבר עקרון הקטנת הנזק, אשר עומדות ביסוד סעיף 82 לפקודת הנזיקין המוחל על חוק הפיצויים כאמור לעיל.

 

130.    לסיכום הנקודה: הבחירה לבד והניכוי לבד. זכות התובע לבחור במועד הרלוונטי בין מסלול קצבת אזרח ותיק לבין מסלול קצבת נכות אינה גורעת מזכותה של המעסיקה ומבטחה לחישוב ניכויי מל"ל באופן המאפשר להם הנאה מרבית מהביטוח אותו מימנו, קרי- חישוב המניח שהתובע יבחר בקצבת אזרח ותיק המאפשר להם לנכות מהפיצויים את המענק בגובה 36 קצבאות נכות. הנני קובע, בהתאם, על בסיס חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעים אשר לקחה בחשבון שיעור היוון של 3% (כטענת הנתבעים, וכאשר התובע לא טען אחרת), ניכויי המל"ל יעמדו על סך 358,920 ש"ח.

 

סוף דבר

 

131.    פיצויי התובע יעמדו כאמור לעיל על סך 402,502 ש"ח, בניכוי ניכויי מל"ל בסך 358,920 ש"ח.

 

132.    על כן, הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 43,582 ש"ח .

 

133.    כן ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע, סך של 712 ש"ח בגין אגרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א- 1961, מיום 2.11.2014 ועד לפרעון בפועל.

 

134.    עוד ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 61,220 ש"ח.

 

135.    כפוף לדיני העיקולים, המזכירות תשיב לתובע את הפקדון שנותר בתיק (אפשר באמצעות בא כוחו).

 

ניתן היום,  כ"ג סיוון תשע"ח, 06 יוני 2018, בהעדר הצדדים.