1.       לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת סיגל רסלר-זכאי) מיום   20.1.19  בת"א 57668-12-17 (להלן: "תיק קמא") לפיו סולקה תביעת המערער – התובע נגד המשיבה – נתבעת 4  על הסף בשל חסינות שיפוטית לאור הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין").

 

סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

 

2.      רקע עובדתי נדרש:

 

א.      ביום   27.12.17  הגיש התובע - המערער תביעה כספית נגד  גרושתו (להלן: "נתבעת 1") , אמה של גרושתו (להלן: "נתבעת 2"), עו"ד שייצגה את גרושתו - הנתבעת 1 בהליכים המשפטיים שנוהלו בינה לבין המערער (כיום שופטת) (להלן: "נתבעת 3") וכן נגד הנהלת בתי המשפט - נתבעת 4 (להלן: "המשיבה").

 

         התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 נמחקה בהסכמת הצדדים ללא צו להוצאות (החלטה מיום 29.11.18 בתיק קמא). 

 

 

התביעה נגד המשיבה – הנהלת בתי המשפט הועמדה על סך 9 ש"ח. הוגשה בעוולת רשלנות, כמעסיקה של השופטים שנתנו פסקי דין בהליכים בין המערער לבין גרושתו - נתבעת 1:

-        כב' השופטת אילת גולן-תבורי, מביהמ"ש לענייני משפחה בראשון לציון -  תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 36114-04-10 י.ס נ' א.ס (14.10.2012) (להלן: "פסה"ד שניתן בבימ"ש לענייני משפחה").

-        המותב שדן בערעור שהגיש המערער על פסה"ד שניתן בבימ"ש לענייני משפחה-  כב' השופט (בדימוס) אילן שילה, כב' השופטת וורדה פלאוט וכב' השופטת מיכל נדב -  מ"ש 50895-11-12 סייג נ' סייג (11.12.13) (להלן: "פסה"ד שניתן בערעור"), במסגרתו אושרה  פשרה בין הצדדים.

 

ב.       המערער טען בכתב התביעה ביחס למשיבה כי פסה"ד שניתן בבימ"ש
 לענייני משפחה הוא פס"ד רשלני, שאינו עומד במבחני הסבירות שנקבעו בפסיקה. נטען כי ביהמ"ש לענייני משפחה פעל ברשלנות, באופן בלתי סביר בעליל ובזדון.  בגין פס"ד זה דרש פיצוי בסך 4 ש"ח.

עוד נטען כי פסה"ד שניתן בערעור מעורפל ואינו מנוסח באופן ברור. נטען כי ערכאת הערעור  התרשלה ובשל כך לא תוקנו הפגמים שנפלו בפסה"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה. בגין פסה"ד בערעור נדרש פיצוי בסך 5 ש"ח.

סך הפיצוי המבוקש מהמשיבה הועמד על סך כולל של 9 ש"ח. 

 

ג.        בכתב ההגנה ביקשה המשיבה לסלק את התביעה נגדה על הסף, בין היתר, מחמת חסינות שיפוטית מהותית ומלאה מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין.

נטען כי ההחלטות מושא התביעה ניתנו ע"י שופטים, תוך כדי ובמסגרת תפקידם השיפוטי. מדובר בהחלטות כדין, ובוודאי לא כאלה שניתנו תוך זדון ואף לא רשלנות רבתי. לא נפל פגם בהתנהלות השופטים שישבו בדין בהליכים השונים ופסקי הדין בגינם הוגשה התובענה ניתנו לאחר שמיעת הצדדים ודיון מעמיק בעניינם ובהתאם לדין ולפסיקה. כמו כן, ערכאת הערעור דנה אף היא בעניין הנדון ונתנה פס"ד על סמך הסכמות שהושגו בין הצדדים. משכך, לא יכולה כלל לעלות הטענה שלכאורה דובר בפעולות שבוצעו ברשלנות רבתי או זדון.

 

ד.       ביום 6.12.18 הודיע המערער כי הוא אינו מסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות חרף הסכמת המשיבה לכך והבהרת בימ"ש קמא לתובע בישיבת קדם המשפט ביום 29.11.18   את האפשרות של דחיית התביעה תוך חיוב בהוצאות נוכח העובדה כי למדינה חסינות מפני התביעה שהוגשה על ידו (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון).

 

המערער טען כי סוגיית החסינות הוכרעה בביהמ"ש העליון ברע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסר איברהים עלי אדם (2.9.18) (להלן: "הלכת עלי אדם") ונקבע במסגרתה שהחסינות השיפוטית היא מהותית, וכנגזרת מכך נחסמה האפשרות לתבוע את המדינה בגין אחריות שילוחית אף לגבי פעולות שנעשו ברשלנות רבתי או ברשלנות בוטה מאד. עם זאת, נטען כי בהלכת עלי אדם הושארה בצריך עיון שאלת תחולתו של חריג לחסינות המהותית, מקום בו נושא המשרה פעל "בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות" – וזוהי טענתו של המשיב ביחס לפסה"ד שניתן בביהמ"ש לענייני משפחה. לפיכך, ביקש המערער כי ביהמ"ש ידון בתביעה.

 

ה.       המשיבה השיבה כי החסינות המוקנית לנושאי משרה שיפוטית חלה גם על המדינה והיא מונעת הגשת תביעות נגד המדינה בגין מעשה שיפוטי. אמנם המערער טוען כי התנהלות בימ"ש בעניינו עולה כדי זדון, אך מעיון בכתב התביעה עולה כי אין בו בנמצא טענה אחת שאינה בגדר טענות ערעור על פסה"ד שניתן ע"י בימ"ש לענייני משפחה. מדובר בטיעונים שעניינם משפטי גרידא.

 

ו.        המערער חזר וטען כי   אין מדובר בטעויות או רשלנות, כי אם בהתנהלות סדרתית זדונית המתעלמת מהחוק, הראיות וזכויות אדם.

 

ז.        בפסה"ד שניתן ביום 20.1.19 התקבלה בקשת המשיבה לסילוק התביעה על הסף בשל חסינות שיפוטית. המערער חויב לשאת בהוצאות הבקשה   בסך 3,500 ש"ח .

 

3.       פסק דינו של בימ"ש קמא:

 

א.       בימ"ש קמא מפנה לסעיף 8 לפקודת הנזיקין ולפסה"ד שניתן בעניין  עלי אדם במסגרתו נקבע כי החסינות המשפטית היא מהותית ומוחלטת ולא ניתן להגיש תביעה אישית נגד נושא משרה משפטית ולא נגד המדינה, למעט מקרים בהם יוכח כי העוולה בוצעה במכוון ובזדון ותוך שימוש לרעה בסמכות.

 

ב.       צוין כי המערער בתגובתו לבקשה לסילוק הבהיר כי הוא טוען ל"זדון שיפוטי" בהתנהלות כב' השופטת גולן-תבורי בלבד.

לפיכך, גם לשיטת המערער בהתאם להלכת עלי אדם, דין התביעה להידחות על סף. 

 

ג.        בימ"ש קמא הגיע למסקנה לפיה בחינת טענות המערער אחת לאחת נגד התנהלות כב' השופטת גולן-תבורי ופסה"ד בביהמ"ש לענייני משפחה מעלה כי כולן טענות לטעויות ושגיאות משפטיות, בהפעלת שיקול הדעת בסוגיות שהוכרעו בפסה"ד בביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרת ההליך שהתקיים בינו לבין נתבעת 1 ותו לא.

          אין מדובר בטענות להתנהלות ברשלנות, רשלנות רבתי וממילא לא בזדון; לצורך כך נקבעה החסינות בסעיף 8 לפקודת הנזיקין והלכת עלי אדם.

          מדובר בטענות שהועלו ע"י המערער במסגרת הערעור שהגיש והוסדרו בין הצדדים במסגרת הסדר הפשרה שאושר בערעור.     

 

          על פסק דין זה הוגש הערעור שלפני.

 

4.       המערער טוען כי פרשנות בימ"ש קמא לטענותיו שגויה.

המערער טען למגמתיות וזדון בפסה"ד והגדרת טענותיו ע"י בימ"ש קמא כ"טעויות שיפוטיות" אינה נכונה ואינה מנומקת. 

נטען כי אין מדובר בטעויות שיפוטיות אלא בזדון שיפוטי, תוך שימוש לרעה בסמכות השיפוטית. על כן, לא חלה על המעשים השיפוטיים שתוארו בתביעה חסינות מהותית וניתן לתבוע את המדינה.  

המערער מפרט את הקביעות של בימ"ש קמא בעניין היותו "בר רשות" בדירה, המועד הקבוע לאיזון משאבים, דחיית הסעד ההצהרתי שביקש לרישומו כבעלים בדירה וטוען כי דוגמאות אלה מבהירות כי בימ"ש קמא פעל במגמתיות ואף בזדון לחובתו והגיע למסקנות שבימ"ש סביר לא היה מגיע אליהן ואף תוך חריגה מודעת מסמכות.    

 

5.       המשיבה טוענת כי לא נפלה כל שגגה בפסה"ד. טענות המערער  הן נגד הקביעות בפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה ובהחלטות שניתנו  .טענות אלו עמדו כולן בפני בימ"ש קמא ונדחו בפס"ד מנומק היטב המבוסס על החוק והפסיקה.  

טענות המערער נסבות כולן שוב סביב פרשנות השופטת בביהמ"ש לענייני משפחה  את הדין וסביב החלטות שיפוטיות; טענות שנדונו זה מכבר ונדחו.  טענות אלה הובאו  לביקורת שיפוטית בפני ערכאת הערעור, נבחנו ע"י מותב תלתא שמצא לנכון להמליץ למערער לסיים את ההליך בהסכמת הצדדים. 

נטען כי מדובר בניסיון נוסף של המערער לעקוף את החסינות השיפוטית המהותית שנקבעה בהלכת עלי אדם.

 

6.       לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ושמעתי את השלמת טיעוניהם בע"פ, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות, מהנימוקים כדלקמן: 

 

א.       בעניין עלי אדם בימ"ש העליון דן בשאלה האם ניתן לחייב את המדינה בנזיקין בשל מעשה או מחדל של נושא משרה שיפוטית.

         

ביהמ"ש העליון פסק פה אחד בהרכב תלתא (כב' הש' מ' מזוז, כב' הש' י' עמית, כב' הש' י' וילנר) כי יש לפרש את סעיף 8 לפקודת הנזיקין באופן השולל את האפשרות להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית ממלכתית.

 נקבע כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין היא חסינות מהותית וכפועל יוצא מכך לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית.

הודגש;  אין מקום לעניין זה לאבחנות בין מקרים של "רשלנות", רשלנות רבתי" או "רשלנות בוטה מאוד".

נקבע כי אין מקום לעקוף את החסינות  בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותו של השופט עובד ציבור ואין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה.

הובהר כי  הדרך לתקוף החלטות שיפוטיות  היא באמצעות ביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור, עתירה לבג"צ, בקשה לפסלות שופט או פנייה לנציב תלונות הציבור על שופטים.

           

          ביהמ"ש העליון הותיר בצריך עיון את השאלה האם החסינות מפני תביעה נזיקית המוענקת לנושאי משרה שיפוטית משתרעת גם על מקרים קיצוניים בהם נושא המשרה השיפוטית פעל בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות.

    

ב.       פסקי הדין שניתנו בבימ"ש לענייני משפחה ובערעור בגינם הוגשה התובענה דנן נגד המדינה, מהווים ללא ספק החלטות שהתקבלו במסגרת מילוי תפקידם השיפוטי של השופטים.   

    

          גם אם למערער יש טענות באשר לצדקתן או מקור סמכותן, ואינני קובעת כי יש בטענותיו ממש, אזי החלטות אלה נכנסות לגדר החסינות השיפוטית.

 

 

ג.        במקרה דנן,  מהטענות של התובע בכתב התביעה נגד המשיבה, עולה מפורשות כי אין מדובר בטענות המייחסות למדינה בקשר לנושאי המשרה השיפוטית עניינים שיכולים להכנס לגדר מקרים קיצוניים של פעולות בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות.

 

אף אם יוכחו העובדות הנטענות ע"י התובע, הרי אין עסקינן בפעולות בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות (ואף לא ברשלנות חמורה ובוטה) שייתכן ויש בהן כדי להצדיק את הסרת החסינות (ואין בכך כדי להביע עמדה באשר לשאלת הסרת החסינות במקרי קיצון אלה).

מדובר בטענות "ערעוריות" באופיין.

    

     בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה בימ"ש קמא שגה באופן בו פירש את טענותיו בכתב התביעה ודינה להידחות.

    

     במקרה דנן, שוכנעתי כי מדובר במקרה מובהק בו יש לסלק את התביעה נגד המשיבה בשל חסינות שיפוטית.

 

7.       לסיכום:

 

א.       לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

 

ב.       המערער יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.

          סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

          יתרת הערבון תוחזר למערער.

 

ג.        המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים .

         

 

ניתן היום,  י' סיוון תשע"ט, 13 יוני 2019, בהעדר הצדדים.

 

אביגיל כהן