ע''י ב''כ עוה''ד יצחק חי

 

 

אקדמות מילין- הצגת השאלה שבליבת המחלוקת

 

1.       משאית נוסעת בכביש, לפתע, אירע פיצוץ באחד מצמיגיה, וכתוצאה מכך, זו סוטה הצידה ופוגעת ברכב צד שלישי, שאיתרע מזלו ובאותה שעה חנה במפרץ חניה בצד הכביש.  האם יש בכך כדי להטיל על הנהג או הבעלים של המשאית אחריות לקרות אירוע התאונה, או שמא יש לשעות לטענת ההגנה כי אירוע ממין זה, בדמות התפוצצות צמיג, עולה כדי מקרה בלתי צפוי / נמנע שאין להטיל בצדו אחריות כלשהי? מהו סטנדרט האחריות אשר בהתקיימו, בעלים של משאית יופטר מאחריות בגין אירוע ממין זה? האם אף בהינתן הטיעון בדבר היות האירוע בלתי צפוי, אנו נחייב  את הנתבע להוכיח את טיב ורמת התחזוקה, הפיקוח והטיפול השוטפים במשאית בכלל ובצמיגים בפרט? האם ככל שהנתבע לא ייעשה כן, הוא יחוב בדין, וזאת במנותק מהשאלה אם הגיב כשורה למצב החירום אליו נקלע בעקבות פיצוץ הגלגל, וזאת בשל שלל טעמים- הראשון, עניינו בתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) – שבנסיבות מסוימות מעביר אל שכמי הנתבע את הנטל להוכיח כי לא נפל בדרך הילוכו כל רבב, השני, עוסק בתחולת דוקטרינת הכלל בדבר "הידיעה המיוחדת", היות שהנהג או הבעלים של המשאית, להבדיל מהבעלים של רכב צד שלישי תמים, אוחז באמתחתו במלוא התיעוד והמסמכים הנוגעים לטיפולים השוטפים במשאית, השלישי, האם לא ראוי לבחון את נסיבות הנידון דידן כמעין מקרה קלאסי של "הודאה והדחה", ומכאן, שעל הנתבע להתכבד ולהוכיח כי לא ביצע כל מעשה רשלני ולא חדל מלעשות כל פעולה שהייתה נדרשת בנסיבות העניין כדי למנוע את התרחשות התאונה, והרביעי, עניינו בשיקולים כלליים של מדיניות משפטית רצויה שנועדו לעודד נהגים לנקוט במלוא אמצעי הבטיחות הנצרכים במגמה למנוע תאונות שעלולות להיות הרסניות הן בהיבט של פגיעות גוף, רחמנא ליצלן, והן בהיבט של פגיעות רכוש. אלה עיקר השאלות שנעסוק בהן בגדרי פסק הדין.

 

זהות הצדדים ותמצית טענות הצדדים הצריכות לעניין בקליפת האגוז

 

2.       לפניי תביעות שיבוב ע''ס 29,802 ש''ח, שהוגשה במסלול סדר דין מהיר בגדרה, התובעת, המבטחת של רכב פרטי (להלן- "הרכב החונה"), מבקשת להיפרע מאת הנתבעים, נהג המשאית והמבטחת שלו, בהתאמה, את תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחה בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב החונה בעקבות תאונת דרכים מיום 16/7/17 (להלן- "התאונה") שעה שזה נפגע על ידי המשאית בעודו חונה במפרץ חנייה בצד הכביש.

 

כן הוסיפה וטענה התובעת כי התאונה אירעה בשל התפוצצות אחד מצמיגי המשאית דבר שגרם לה לסטות ימינה ולפגוע ברכב התובעת. עוד טענה התובעת כי בחינת נסיבות הנידון דידן מעלה כי יש להחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין בדבר העברת נטל הראיה לשכמי הנתבעים אשר בתורם נדרשים להוכיח כי לא ניתן לייחס להם כל התרשלות שיחובו בגינה, משום שמדובר ברכב חונה וברי כי לא הייתה לנהג הרכב החונה כל ידיעה על אודות הנסיבות שהביאו לקרות התאונה, כי התאונה נגרמה על ידי נכס שהיה בשליטת הנתבעים וכי הנסיבות מתיישבות יותר עם מסקנה כי הנתבעים לא נקטו זהירות סבירה.

 

3.       הנתבעים מצדם הודו אומנם כי התאונה אירעה עקב התפוצצות צמיג של המשאית כפי שגם הודו בפגיעה ובנזק שנגרמו לרכב החונה, אלא שלדידם נסיבות אירוע התאונה אין בהן כדי להטיל על הנהג של המשאית או הבעלים או המעסיק אחריות כלשהי, היות שמדובר באירוע העולה כדי אירוע בלתי צפוי שלא היה ניתן למנעו מראש. בהקשר זה, הנתבעים טוענים כי המשאית נרכשה זמן קצר לפני אירוע התאונה, וכי לא נמצאה כל סיבה להחלפת צמיגיה שהיו תקינים בשעת התאונה. לראיה, הנתבעים טוענים כי המשאית אף עברה בהצלחה את המבדק השנתי של רשות הרישוי. הנתבעים גם חלקו על הנזק הנתבע והיקפו.

 

דיון והכרעה

 

4.       ביום, 02/05/19, נערכה לפניי ישיבת הוכחות במהלכה העידו אך עדי ההגנה, הנהג והבעלים של המשאית. ויובהר, בפתח ישיבת ההוכחות הודיע ב''כ התובעת כי עדותו של נהג הרכב החונה מתייתרת, משום שהוא לא נכח ברכב בעת התרחשות התאונה, ומשכך, אין לו כל ידיעה על אודות נסיבות אירוע התאונה.

 

5.       אקדים אחרית לראשית, וכבר כעת אציין שלאחר ששקלתי לעומק בדבר, על יסוד מכלול החומר המונח לנגד עיניי, נוכח התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מעדי ההגנה במהלך חקירתם הנגדית בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב לנסיבות התרחשות התאונה, וכן לאחר שעיינתי ביסודיות בהודעות נהגי הצדדים, ובהינתן עמדת הפסיקה כפי שזו משתקפת משורה של פסקי דין שדנו במקרים דומים של תאונות המתרחשות עקב כשל או פיצוץ בצמיג, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. כבר כעת אבקש את סליחת הקורא שכן לא עלה בידי למלא אחר הוראת תקנה 214 טז' (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד- 1984 שלפיה פסק דין בתביעה המתנהלת במסלול של סדר דין מהיר ינומק אך באורח תמציתי.

 

6.       בעודנו צועדים במבואה וקודם כניסתנו לטרקלין, מן הראוי להבהיר כי נקודת הזמן האקוטית להכרעה בתיק זה היא מצב הצמיג קודם התרחשות התאונה, הווי אומר, האם הצמיג תוחזק ונשמר במצב בטיחותי וראוי והאם הנתבעים קיימו נוהלי בקרה, בדיקה, תחזוקה, פיקוח וטיפול שוטפים על מנת לוודא את תקינות הצמיגים, כך שהתאונה היתה אכן עבורם בגדר אירוע בלתי נמנע/צפוי. לצד שאלה זו כמובן שיש להידרש גם לבחינת מעשיו ותגובותיו של נהג המשאית בעת התרחשות התאונה, ואולם, השאלה הראשונה בדבר מצב הצמיגים קודם אירוע התאונה והאופן שבו הם טופלו ותוחזקו על ידי הנתבעים, היא השאלה החשובה והמכרעת להכרעה במחלוקת מושא תיק זה, בעיקר אמורים הדברים משלעיתים קשה לקבוע באם תגובותיו של נהג בשעת מצוקה ותנאי לחץ וחירום אכן עולות בקנה אחד עם סטדנרט הזהירות המצופה מנהג סביר, לא כל שכן משהאירוע בכללותו הוא אירוע שאורך זמן קצר ביותר, כהרף עין. גישה זו בדבר שתי נקודות הזמן, האחת צופה פני העבר (מצב הצמיגים קודם התרחשות פיצוץ הצמיג), והשנייה צופה פני עתיד (תגובותיו של הנהג בהינתן מצב החירום שנקרה על דרכו בעקבות פיצוץ הצמיג), לבחינת מעשיו או מחדליו של נהג הוכרה בפסיקה בשורה של פסקי דין. ראו בעניין זה האמור בתא''מ (שלום תל-אביב) 51081-06-11 אלדן תחבורה נ' גבי מור (פורסם בנבו, 27/8/13) שבגדרו בית המשפט קובע:

 

"יש לדידי לבחון שתי נקודות זמן קריטיות. נקודת זמן אחת פונה פני העתיד והיא חולשת החל מהמועד שבו התרחשה התאונה ואילך במסגרתה על בית המשפט לשאול את עצמו האם עמדה בידי הנתבע האפשרות למנוע את הנזק לאחר פיצוץ הגלגל מעת שחלקיו פוזרו לכל עבר במרחבי הכביש ויצרו סיכון תעבורתי לעוברי אורח ובכללם התובעת. נקודת זמן שנייה פונה פני העבר והיא עוסקת בשאלת תחזוקת המשאית בידי הנתבע-כבעליה, עובר להתרחשות התאונה שהובילה לנזק ובמסגרתה יש לשאול האם עמדה התובעת בנטל להוכיח כי התקר בגלל המשאית שהוביל לנזק ברכבה הינו תוצר תחזוקה לקויה של המשאית או הגלגל שהתפוצץ בהתאמה ואשר גרם לנזק הנתבע.".

 

ניתוח ראיות ההגנה

 

7.       אפתח ואומר, שהתובעת הודיעה, בצדק, כי אין בדעתה להעיד את נהג הרכב החונה באשר הוא נעדר כל ידיעה על אודות נסיבות אירוע התאונה.  נהג הרכב החונה לא שהה ברכב בעת התרחשות התאונה, וכל עדותו אשר לנסיבות התאונה היא בגדר עדות מפי השמועה. זאת ועוד, בחינת קו ההגנה של הנתבעים מלמדת כי אלה אינם חולקים על עצם הסטייה והפגיעה ברכב החונה, אלא טיעונם מתמצה בכך שמדובר באירוע בלתי צפוי/נמנע שמקורו בפיצוץ של צמיג שאין להטיל בצידו כל אחריות.

 

מבט צופה עתיד - בחינת טענת ההתרשלות ביחס למעשי או מחדלי הנהג שבאו לאחר הישמע הפיצוץ

 

8.       בחינת עדותו של מר אמג'ד סולטן, נהג המשאית, (להלן- "סולטן") מעלה שהוא מאשר את הסטייה והפגיעה ברכב החונה שלשיטתו נגרמו כתוצאה מפיצוץ שאירע בצמיג הקדמי/ימני של המשאית. לדידו, לא עלה בידו לבלום והוא נסע במהירות המותרת כ- 50 קמ''ש. בחקירתו הראשית, סולטן נשאל על ידי בא כוחו אשר לפעולות בהן נקט קודם התרחשות התאונה, והוא לא פירט או ציין כל פעולה מיוחדת וכלשונו : "רגיל, בזמן הנסיעה נוסע רגיל". (עמ' 3 לפורטוקול שורה 8). בחקירתו הנגדית הוא עמד איתן על דעתו כי הפיצוץ קדם לפגיעה במעקה : "זה הגלגל, פתאום בזמן הנסיעה הרגשתי שהרכב סוטה ואני פוגע. את הפיצוץ בגלגל, ואיבדתי שליטה בזמן שפגע ברכב, וקשה לי להחזיר אותו—לא הצלחתי לעצור את הרכב כמו שצריך, זה עצר לי במעקה" (עמ' 3 שורות 26 -30). סולטן גם אישר שהוא לא הצליח לבלום את רכבו, כאמור, וזאת שעה שאיבד שליטה על המשאית בעקבות פיצוץ הצמיג.

 

          אומנם, אפשר שנהג אחר היה מגיב אחרת ובולם את רכבו קודם הפגיעה ברכב החונה, ואולם, אין בידי לקבל את טיעון התובעת אשר מבקשת לבסס את אחריותו של סולטן על התנהלותו או תגובותיו שבאו אחר הפיצוץ. מדובר בסיטואציה מורכבת שבה רב הנסתר על הנגלה כשסולטן עצמו לא היה ער לסיבה שהוא מאבד שליטה על רכבו. לא על נקלה יעביר בית המשפט תחת שרביט ביקורתו התנהלות של נהג שנקלע, שלא בטובתו, למצב חירום של אובדן שליטה על רכבו, בעיקר משהאירוע אורך אך שברירי שניה, אלא אם מוכחת סטייה ניכרת מסטנדרט הזהירות. לא שוכנעתי כי תגובותיו של סלוטן לא היו סבירות בנסיבות העניין, וזאת בשים לב לסכנה ונתוני הדחק והלחץ שבהם היה נתון, כאמור. לגישה דומה ראו ת.א. 325/67 (מחוזי –באר-שבע) בן מרגי משה נ' אורי לפידות ואח' (פורסם בנבו, 24/10/69) שם קובע בית המשפט ובזו הלשון:

" אני תמים דעים עם ב״כ הנתבעים המלומדת בטענתה שיהיה זה מרחיק לכת לקבוע, לאחר מעשה, בדיוק בכמה מעלות הנהג היה חייב להסיט את ההגה על מנת שתגובתו תיחשב נהיגה זהירה ואילו הטיית ההגה במספר מעלות מעבר לכך תסווג לתחום נהיגה ונראים לי דברי ,(moment of agony) בחוסר זהירות. המדובר ברגע קריטי של חרדה .מטבע הדברים שהנהג נבהל וכל נסיונו לתקן את הסטיה נעשה תוך תגובת בהלה רפלקסיבית. אין זה מעלה או מוריד אפילו נקבע שנהג מנוסה ומוכשר מאוד היה מצליח להיחלץ ממצב קריטי כזה; לא זו אמת המידה בה ימדוד בית המשפט אם נהיגתו ותגובותיו של נתבע עמדו במבחן הסבירות, התבונה, המיומנות והכשירות, בהתאם להגדרת רשלנות שבסעיף 35 של פק׳ הנזיקין (נוסח חדש".

 

         

ראו גם האמור בע''א 165/59 מתילדה איסקוב נ' גד ואח' פ''ד י''ד, חלק 2, עמ' 1820.

 

 

                    ״בעניין בו נחלקו שני מומחים׳ בדעותיהם לגבי השאלה, מה צריכה להיות

תגובתו של נהג אשר הופתע ע״י התפוצצות פתאומית של צמיג במהלך נסיעה,

יהיה זה, לדעתי, קנה מידה חמור מדי, אם נאמר שהנהג היה רשלן, אם לא

פעל בנסיבות כאלה לפי עצתו של מומחה אחד, אלא לפי עצתו של מומחה

אחר; אל לנו להתעלם מכך, שכל התאונה אירעה כהרף עין, ואם בהשפעת

ההפתעה לא הגיב הנהג מיד בבלימה, אלא ניסה לעצור בדרך אחרת הייתי

אומר עליו, לכל היותר ששיקולו היה מוטעה אבל לא שהיה נהג רשלן״.

 

מבט צופה עבר- בחינת מעשי או מחדלי הנתבעים ביחס למצב הצמיגים קודם התרחשות הפיצוץ

 

9.       סבורני שמן הראוי למקד את הדיון בשאלת ההתרשלות של נהג המשאית, סולטן, על רקע המצב שבו צמיגי המשאית תוחזקו ערב קרות התאונה. לדידי זו השאלה החשובה יותר בהשוואה לזו שעסקנו בה קודם. עוד אוסיף כי הנתבעים הם אלה שנושאים בנטל הראייה אשר למצב הצמיגים קודם התרחשות התאונה, זאת הן בהינתן הוראת סעיף 41 של פקודת הנזיקין, הן בהינתן דוקטרינת "ההודאה וההדחה" שעה שהם מודים הלכה למעשה בדבר הסטייה והפגיעה ברכב החונה אלא שלגירסתם אין בכך כדי להטיל עליהם אחריות בהיות האירוע בלתי צפוי, והן נוכח תחולת הכלל בדבר "הידיעה המיוחדת" שעה שאין חולק כי הם מחזיקים בידם במלוא התיעוד והנתונים אשר לטיפולים השוטפים שהמשאית עברה בכלל וביחס לצמיגים בפרט, מועדי הטיפולים, תדירות החלפת הצמיגים, גיל הצמיגים, הבדיקות התקופתיות של קצין הבטיחות מטעם הנתבעים ועוד כהנה וכהנה שאלות עובדתיות נוספות. את העיגון המשפטי לעמדתי זו אסקור בהרחבה בהמשך, ואולם, הבה נבחן תחילה את השאלה האם הנתבעים עמדו בנטל זה. חוששני שהתשובה מתבקשת מאליה, והנתבעים כשלו בכך, וזאת בשים לב לאשר עלה במהלך חקירתם הנגדית של עדי ההגנה.

 

10.     בחקירתו הנגדית בבית המשפט, סולטן אישר כי בבעלות החברה שבה הוא מועסק 3 רכבי משא, וכי  תפקידו של נציג/קצין בטיחות לבדוק את תקינות המשאיות. עוד אישר סולטן כי בידי קצין הבטיחות תיעוד על אודות הטיפולים השוטפים, וכי המשאיות נבדקות בידי קצין הבטיחות פעם או אפילו פעמיים מידי חודש (עמ' 4 שורה 19). בהמשך, הוא חזר בו מעדותו זו בדבר תדירות הבדיקות והוא ציין כי אין לו כל ידיעה על אודות תדירות הטיפולים (עמ' 4 שורה 21).  והנה כי כן, בהמשך הוא שב וסתר את עצמו שעה שהעיד כי הוא יודע כי קצין הבטיחות בודק אחת לחודש את המשאית (עמ' 4 שורה 25). ושוב, חזר בו מתשובתו זו, ואישר כי אין לו כל ידיעה אשר למהות הטיפולים או תדירותם (עמ' 4 שורה 31). אין בידי ליתן אימון בעדותו זו של סולטן אשר העיד בצורה מהוססת, מגמתית לא עקבית ולא מהימנה ביחס לבדיקות השוטפות המבוצעות לכאורה בידי קצין הבטיחות. לא בכדי, ב''כ הנתבעים בחר בחקירתו החוזרת לשאול את סולטן, העד מטעמו, אשר לזהות הגורם שעורך הבדיקות למשאית. תשובתו של סולטן הייתה שגם הוא מבצע לכאורה בדיקות כאלה ביחס לדלתות, חלונות ומים. הצמיגים, שהם בליבת המחלוקת מושא תיק זה, נפקדו משום מה מתשובתו המוזמנת של סולטן אשר באה אך במסגרת חקירתו החוזרת על ידי בא כוח הנתבעים, כאמור, והדבר אך מלמד שהוא לא בדק את תקינות הצמיגים או את לחץ האויר קודם תחילת הנסיעה.

 

11.     לאמור עד כה יש להוסיף כי סולטן גם לא ידע להשיב על השאלה מה הסיבה שהביאה לפיצוץ הצמיג, כפי שגם לא העלה כל טענה כי אפשר שהמשאית עלתה  על חפץ חד או מפגע אחר שנתהווה בכביש, ומכאן, מתחדדת השאלה מדוע הצמיג התפוצץ, במיוחד משאין דרכם של צמיגים להתפוצץ יש מאין וללא כל סיבה.  מעדותו בבית המשפט הוברר גם כי הגם שהמשאית נרכשה על ידי מעסיקו כחודש וחצי קודם מועד התאונה (16/7/17), הרי בפועל שנת הייצור שלה היא 2012. סולטן גם לא ידע להעיד אם הוחלפו אי פעם צמיגי המשאית קודם אירוע התאונה, ומה הייתה תדירות החלפתם. סולטן גם לא ידע להשיב על השאלה מה מספר הקילומטרים שהמשאית גמעה עד מועד התאונה. גם בחינת עדותו של מר פאהים פדילה (להלן- "פדילה"), הבעלים של המשאית, שנכח באולם הדיונית במהלך חקירתו של סולטן בבית המשפט, העלתה כי אומנם המשאית נרכשה כחודש וחצי קודם התרחשות התאונה, ואולם, העד לא ידע להעיד על אודות מספר הקילומטרים שהמשאית גמעה במרוצת השנים מאז עלייתה על הכביש בשנת 2012 ועד מועד אירוע התאונה (16/7/17). לשאלה אם קצין הבטיחות מטעמו עורך בדיקות תקופתיות אותן הוא מתעד בכתב, הוא השיב : "אני לא רואה בעבודה שלו". (עמ' 6 שורה 26). מר פדילה גם אישר כי לא ידוע לו על החלפת הצמיגים, וכי לא התעניין אצל הבעלים הקודם אשר להחלפת הצמיגים. כן לא ידע לספק נתונים אשר ל"גילו" של הצמיג שהתפוצץ.

 

12.     ככל שנסכם את הדברים עד כה, הנתבעים כשלו מלהוכיח כי הצמיגים תוחזקו בצורה בטיחותית ותקינה. הנתבעים לא זימנו את קצין הבטיחות מטעמם, שלא יימצא חולק כי עדותו עשויה הייתה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת ובראש ובראשונה על מצב הצמיגים קודם קרות אירוע התאונה כמו גם על נוהלי הבקרה, הפיקוח והטיפול השוטפים שהנתבעים קיימו לכאורה, בעיקר אמורים הדברים משעיון בטופס רישיון הרכב של המשאית מעלה כי נרשם ברחל בתך הקטנה כי השימוש במשאית כפוף לאישור קצין בטיחות חודשי.  הימנעות זו אמורה להיזקף לחובת הנתבעים. קצין או ממונה הבטיחות יכל היה להעיד על מצב הצמיגים בעת הרכישה של המשאית, וכן על הבדיקות התקופתיות שיצא לו לערוך במרוצת התקופה שבה המשאית הוחזקה על ידי הנתבעים. ככל שלא די באמור, לא הוצגו לפני בית המשפט תוצאות בדיקת המשאית בידי גורם מקצועי מוסמך קודם רכישתה. קשה להניח כי הנתבעים לא בדקו את המשאית בידי איש מקצוע או במכון בדיקה מתאים, קודם רכישתה, במיוחד בשים לב לשוויה. כן לא הובאו כל נתונים אשר למועד התקנת הצמיגים ותדירות החלפתם. הנתבעים גם לא טרחו לברר עם הבעלים הקודם של המשאית מתי הוחלפו בפעם האחרונה על ידו צמיגי המשאית, וכן את תדירות החלפתם. הבעלים הקודם של המשאית לא זומן על ידי הנתבעים למתן עדות במשפט. עינינו הרואות איפוא כי בחינת הדברים מעלה כי שורה של נתונים עובדתיים הנצרכים להוכחת הטענה בדבר תקינות הצמיג קודם התרחשות התאונה לא הובאו כלל לפני בית המשפט.

 

13.     הדברים מתחדדים נוכח העובדה כי עדי ההגנה גילו אדישות ביחס לשאלות חשובות אלה. כך לדוגמא אשר לשאלה מהו מספר הקילומטרים שהמשאית גמעה עד מועד התאונה, עדי ההגנה לא ידעו ליתן כל תשובה. והנה כי כן, בחינת רישיון הרכב של המשאית מעלה כי נכון למועד המבדק השנית (הטסט) ביום 30/01/17 המשאית גמעה לא פחות מ- 294,519 ק''מ (!!), וברור שבמשך ששת החודשים הנוספים עד מועד קרות התאונה ( 16/7/17), מספר הקילומטרים הלך והאמיר. לא נעלמה מעיניי טענת ההגנה כי המשאית עברה בהצלחה מבדק שנתי (ב- 30/01/17) כששה חודשים קודם מועד התאונה, ואולם, אין בידי להסיק מכך כי במועד התאונה צמיגי המשאית היו תקינים. לא ניתן לדעת את התלאות שצמיגי המשאית עברו במרוצת אותם ששה חודשים, לא כל שכן משמדובר במשאית, להבדיל מרכב פרטי, שעיקר יעודה הוא שינוע מטענים וביצוע נסיעות מרובות בכבישים כך שאך טבעי להעריך כי הבלאי והשחיקה של צמיגי משאית ממין זו הם מוגברים במיוחד. כאמור, כששה חודשים לפני קרות התאונה המשאית גמעה כ- 300,000 ק''מ ולא הובאו כל נתונים אשר לתדירות החלפת הצמיגים. הגם שלא הוגשה לעיוני חוות דעת אשר לתדירות החלפת צמיגים במשאית, ובעניין זה אין בידי לקבל את הנתון אשר ב''כ התובעת הציג לפני בית המשפט בדבר הצורך בהחלפת צמיג אחת ל- 60,000 ק''מ, עדיין לא יימצא חולק כי בשים לב למספר הקילומטרים המשמעותי שהמשאית נסעה עד מועד המבדק השנתי זאת בהתעלם מהמרחק המשמעותי הנוסף שהיא גמעה באותם ששה חודשים נוספים עד התרחשות התאונה, הרי ברור לעיני כל כי היה מקום גם היה להחליף, למצער, מספר פעמים, את צמיגי המשאית. מידע ונתונים אלה מצויים כל כולם בידיעתם הבלעדית של הנתבעים או הבעלים הקודם של המשאית אשר הנתבעים נמנעו מלזמנו למתן עדות במשפט, כאמור.

 

14.     ולשורה אחרונה בנושא זה, יובהר כי העובדה כי המשאית נרכשה כחודש ימים לפני קרות התאונה, אינה פוטרת את הנתבעים מהאחריות. חובתם של הנתבעים לוודא את תקינות המשאית בכלל ואת צמיגיה בפרט. האחריות בגין המצב הבטיחותי של הצמיגים עברה אליהם עם רכישת המשאית. כאמור, לא הוצגו לפניי כל ראיות או אסמכתאות, דוגמת חוזה הרכישה של המשאית או לחילופין תוצאות הבדיקה של המשאית, בידי איש מקצוע או בידי מכון בדיקה עובר לרכישתה, כפי שגם לא הוצגה כל אינדקציה רלבנטית אחרת, על מנת ללמד כי הצמיגים היו במצב בטיחותי וראוי עובר לרכישת המשאית. הימנעות גורפת זו מהבאת ראיות ומהעדת עדים רלבנטיים אמורה להיזקף לחובת הנתבעים. מצופה היה כי הנתבעים לא ישקטו על שמריהם ויעמדו על רגליהם האחוריות בכל הקשור להבאת תמונה שלמה ומקיפה לפני בית המשפט על מנת להוכיח את טיעוניהם כי לא נפל רבב בדרך הילוכם. כאמור, הימנעותם הגורפת של הנתבעים מהבאת ראיות מעלה סימני שאלה מובהקים ביחס לנכונות טענותיהם.

 

15.     אין טעם להכביר מלים אשר לחזקה הידועה כי הימנעות מהבאת עד או ראיה אמורה להיזקף לחובת הצד שנמנע מלעשות כן. ראו בעניין האמור בע''א 9656/05 נפתלי שוורץ ' רמנוף ]פורסם בנבו]:

          "זאת ועוד. לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. באשר להתנהגות היריב במהלך הדיון, כמו למשל, הימנעות מהבאת ראיה, עמד בית משפט זה לא אחת וכך קבע:...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980). מצוטט בע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993))". .

 

היבטים משפטיים/עיוניים – מדוע ראוי להטיל על הנתבעים דווקא, ולא על התובעת,

את נטל ההוכחה בדבר תקינות הצמיגים קודם אירוע התאונה

 

16.     אפתח פרק זה בהערה מקדמית כי אילו הייתה מוכחת לפניי הטענה בדבר תקינות הצמיגים והיותם במצב בטיחותי ושמור קודם התרחשות התאונה, אפשר שהיה בכך כדי להביא לדחיית התביעה, הווי אומר, קבלת טענת ההגנה בדבר היות האירוע בלתי צפוי באופן שלא היה ניתן למנוע את התרחשותו. אלא מאי! כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, בחינת ההיבטים העובדתיים לרבות הנתונים שהובאו וכאלה שלא הובאו לפניי מוליכה למסקנה כי הטענה בדבר תקינות הצמיגים לא הוכחה כלל ועיקר. כעת אפנה לשאלה מדוע ראוי להטיל על הנתבעים את נטל ההוכחה בדבר תקינות הצמיגים קודם התרחשות התאונה.

 

האם סעיף 41 לפקודת הנזיקין חל?

 

17.    יובהר כי בחינת תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין עניינה בשלב הראשון, זה שצופה פני העבר, ערב התרחשות התאונה, הווי אומר, מצב הצמיגים קודם התרחשות התאונה. יושם אל לב כי הבחינה של הדברים אינה נוגעת לתגובתיו של מר סולטן, נהג המשאית, לאחר התרחשות התאונה, וזאת מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. הוראת סעיף 41 לפקודת הנזקין מורה כי :

 

" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

 

 

18.     יוצא איפוא כי על מנת להעביר את הנטל אל שכמי הנתבעים, התובעת נדרשת להוכיח שלושה יסודות : כי "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק", כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו" וכי נראה לבית המשפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

 

          ככל שהדברים אמורים ביסוד הראשון, הרי נהג הרכב החונה כלל לא נכח ברכב בשעת התרחשות התאונה, ומכאן ברור כי אין לו כל ידיעה אשר לנסיבות שגרמו לקרות אירוע התאונה. המועד לבחינת יסוד זה הוא מועד התרחשות הנזק. ראו בעניין זה האמור בע''א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צי'ק פ''ד נו(1) 539.  לתובעת אין כל ידיעה אשר לסיבה שהביאה לפיצוץ הצמיג. אין לתובעת כל יכולת מעשית לדעת או לחקור בעניין זה. לא יימצא איפוא חולק כי התנאי הראשון מתקיים.

 

          אשר ליסוד השני, אין חולק כי למר סולטן או מעסיקתו הייתה שליטה מלאכה בנכס. ראו בעניין זה האמור בע''א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל''ג בע''מ נ' הינדלי, מ''ט (1) 45 שבגדרו נקבע כי לא נדרשת שליטה רציפה ובלעדית בנכס על מנת לייחס לחברת תחזוקת המעליות אחריות. ושוב יובהר הדגש מושם לא על שליטת הנהג במשאית או תגובותיו לאחר התרחשות התאונה אלא אך בשליטה נורמטיבית. לא יימצא חולק כי הצמיג היה בשליטת הנהג, סולטן, ומעסיקתו. בחינת יסוד זה נעשית בהקשר של תחזוקת הצמיג קודם התרחשות התאונה, כאמור. נחדד, לא יכולה להיות מחלוקת כי הצמיג היה בשליטת הנתבעים, ולא בכדי, הנתבעים טענו שהם קיימו לכאורה נוהלי בקרה, תחזוקה, פיקוח וטיפול שוטפים בידי קצין בטיחות.

 

          אף בחינת היסוד השלישי מוליכה למסקנה כי בנסיבות הנידון דידן, גם יסוד זה מתקיים שכן ברגיל אין זה דרכם של מציגים להתפוצץ יש מאין וללא כל סיבה בעת נסיעה בכבישי הארץ. המסקנה כי מר סולטן התרשל מתיישבת יותר עם המסקנה כי לא התרשל. למסקנה דומה ראו האמור בתא''מ (שלום- תל-אביב) 42183-09-16 ניסים אלקלעי נ' יעקב כהן (פורסם בנבו, 29/9/2017) שבגדרו התעוררו נסיבות דומות לאלה מושא המחלוקת בתיק זה ובית המשפט קבע כי :

"משעבר הנטל אל כתפי הנהג הנתבע – האם הצליח להוכיח, כי לא התרשל? התשובה לכך שלילית. למעשה – עד היום לא ברור מדוע הצמיג התפוצץ. בניגוד לסברת "כ הנתבעים, בפרשת בן מרגי הוכיח הנתבע, כי לא התרשל באמצעות חוות דעת מומחה, אשר העריך כי קיימת אפשרות סבירה לסיבת פיצוץ הצמיג – שהיא אינה תחזוקה לקויה של הרכב. אין דיי "לעורר" אפשרויות נוספות לאופן התרחשות התאונה (זולת התרשלות הנהג) – אלה יש להוכיחן בראיות שבמומחיות. בתובענה שלפני לא הובאה כל ראיה למצב הצמיג לפני התאונה, לאופן שבו טופל או הוחלף ואף לא לגילו ומידת השימוש בו".

 

19.     למסקנה דומה הגיע בית המשפט בתא''מ 20931-08-14 (שלום חיפה) אלביט מערכות בע''מ נ' ריאד אבו מוך ואח' (פורסם בנבו, 12/7/2015). גם שם התעוררה מחלוקת זהה לזו שעומדת ביסוד פסק דין ובית המשפט קבע כי שלושת התנאים העומדים ביסוד הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין התקיימו, ועל כן, בית המשפט הטיל על שכמי הנתבעת את נטל ההוכחה בדבר תקינות הצמיגים עובר להתרחשות התאונה.  גם שם, כבנידון דידן, הנתבעת כשלה במלאכת ההוכחה שעה שלא הביאה לפני בית המשפט אישור בדבר בדיקת המשאית בידי קצין בטיחות, כפי שגם לא הציגה כרטסת הטיפולים ברכב אשר קצין הבטיחות מחויב לערוך באופן שוטף. הנתבע לא זכר מתי הוחלפו הצמיגים במשאית ועוד. מפאת חשיבות הדברים נביאם כלשונם:

 

"אך מעבר לעדות זו של מר סבן העובד עבור הנתבעת ולפיכך בעל עניין, לא הובאה ולו אסמכתא אחת המעידה על בדיקות תקינות שנערכו למשאית הנתבע 1 באופן שוטף ובמועדים הרלבנטיים הסמוכים לתאונה נשוא התובענה דנן. לא הובאה אסמכתא כי הרכב עמד במבחני משרד הרישוי ולא הובאה אסמכתא כי הרכב לא נשא עודף משקל בעת נסיעתו בכביש או כי צמיגיו נבדקו טרם הנסיעה ונמצאו תקינים כפי שהעיד מר סבן. כל אותו תיעוד אשר חובת הנתבעת על פי חוק לערכו בזמן אמת, לשמרו ולהציגו ככל שתידרש ואשר באמצעות קצין הבטיחות ניתן היה להציגו על נקלה לבית המשפט, לא הובא כלל. הנתבעים לא עמדו איפוא בנטל השכנוע אשר הוטל על כתפיהם. אין ספק בדבר חובת הזהירות המושגית בה חבים הנתבעים ובכללה מעבר לעריכת הביקורת הנדרשת לרכביה ושמירת תקינותם, אף עריכת תיעוד לאותן בדיקות באופן שוטף. בשים לב להעדרן של הראיות המעידות על בדיקות תקינות לרכב נשוא התובענה בטרם נסיעתו בכביש ובעיקר בדיקת תקינות צמיגיו של הרכב, מעבר לעדות קצין הבטיחות שלא נתמכה ולו באסמכתא בודדה, אני קובעת כי לא הוכח מילוי חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבעים".

 

          כאמור, בנידון דידן, קצין הבטיחות אף לא זומן למתן עדות במשפט הגם שלעדותו נודעת חשיבות רבה להכרעה בפלוגתאות שבמחלוקת.

 

20.     ראו גם האמור בתא''מ (שלום תל-אביב) 37823-02-18 אמיל לדיזינסקי נ' עאבד מקרם (פורסם בנבו, 27/3/19) גם שם התעוררה מחלוקת זהה, ובית המשפט הגיע למסקנה כי נטל ההוכחה בדבר תקינות הצמיג מוטל על הנתבעים וזאת בהתקיים שלושת היסודות של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. הגם שההגנה הציגה לפני בית המשפט ראיה בדבר החלפת ארבעת הצמיגים, בית המשפט מצא את הנתבעת אחראית לקרות אירוע התאונה, וזאת בהעדר חוות דעת בנושא בטיחות וכלשון בית המשפט :

 

"משעבר הנטל אל כתפי הנהג הנתבע – האם הצליח להוכיח, כי לא התרשל? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית. הנתבע 1 העיד בפני כי ערך טיפולים תקופתיים לאוטובוס וכי כשלושה חודשים לפני התאונה דאג להחליף ארבעה מצמיגיו האחוריים של האוטובוס, כאשר הטענה היא כי אחד הצמיגים המוחלפים הוא הצמיג שהתפוצץ. הנתבע 1 לא הציג את הקבלות על החלפת הצמיגים בעת הדיון, ואף לא מסמכים אחרים המעידים על הטיפול באוטובוס, זאת בהיותו מיוצג כאשר ברורה מאליה החשיבות של הוכחת טענת העדר ההתרשלות באמצעות ראיות. -- בנסיבות אלו, לא השתכנעתי כי הנתבע 1 עמד בנטל כדי לפטור אותו מאחריותו, כאמור היה עליו להביא חוות דעת מומחה וכן להגיש הודעת צד ג' ליצרן הצמיג או למוסך שהתקין אותו או לכל הפחות להביאם למתן עדות, משלא עשה כן לא עלה בידו להוכיח כי לא התרשל. אעיר בנוסף, כי גם בהיבט של המדיניות המשפטית הרצויה, נראה נכון להשית את העלות על מי שיכול למנוע את הנזק באופן הטוב ביותר. שכן, יידעו בעלי רכבים כי תחזוקת הצמיגים הינה באחריותם, וכי ככל שצמיג יתפוצץ ויגרום לנזק, הרי זה יושת עליו. או אז, נראה כי יהיה לבעלי הצמיגים עניין לדאוג לטפל ולקחת אחריות ויהא בכך בכדי להקטין ולמנוע חלק מהתאונות".

 

21.     ראו גם האמור בתא''מ (שלום פ''ת) 12259-05-15 ארז מוזס נ' יוסי כהן ואח' (פורסם בנבו, 17/7/2016) גם שם בית המשפט הטיל את מלוא האחריות לקרות התאונה על שכמי הנתבעת, זאת הגם שיומיים קודם מועד התאונה המשאית עברה בדיקת חורף. בית המשפט מבהיר כי בהעדר נתונים, ומשקצין הבטיחות מטעם הנתבעת לא העיד במשפט, נוסף לעובדה כי לא ניתן לדעת אם במהלך אותם יומיים תקינות המשאית נפגמה, ובהעדר מסמכים, בית המשפט הטיל על הנתבעת את האחריות לקרות התאונה, כאמור. ראו גם פסק הדין שניתן בע''א (מחוזי ירושלים) 11814-03-16 פסיפיק רכב ותחבורה נ' מוחמד איסר אבו עקר (פורסם בנבו, 8/8/16) שגם בגדרו התעוררה שאלה דומה, ובית המשפט קובע כי :

 

"העובדה שהתפוצץ צמיג במכונית בה נהג המערער 2, אינה נתונה במחלוקת. אף אין חולקין, שיש קשר ברור בין אירוע זה לבין תאונת הדרכים, ואין בנמצא מי הסבור, שאין בין הדברים קשר, ואך במקרה, התרחשה התאונה שניות ספורות לאחר הפיצוץ בצמיג. הגם שלא נכתב הדבר במפורשות בפסק-הדין, נסיבות התאונה גובלות במסקנה לפיה, אירוע הצמיג הוא, מבחינת נסיבות התאונה, בחינת דבר המעיד על עצמו שקשה לחלוק עליו [סעיף 41 לפקודת הנזיקין".

 

 

 22.    מן הראוי להפנות גם לאמור בת''א 5349/04 (שלום חיפה) בספרוזוואני יפים נ' מרדכי גדיסי ואח' (פורסם בנבו, 18/2/2005) גם באותה פרשה בית המשפט קיבל את התביעה לאחר שהחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ופסק כי הנתבעת, שלא זימנה את קצין הבטיחות מטעמה על מנת שיעיד על נוהלי הבדיקה, התחזוקה והטיפול השוטפים, ולא הציגה ראיות מתאימות, כשלה במלאכת הוכחת תקינות הצמיגים. כן נקבע על ידי בית המשפט כי אין די בבדיקה ויזואלית שנהג המשאית מבצע. 

 

ניצנים בפסיקה בדבר היתכנות החלת סעיף 38 לפקודת הנזיקין

 

23.     בפרשת בספרוזוואני יפים נ' מרדכי גדיסי ואח' בית המשפט אף מציין כי ניתן להגיע למסקנה בדבר העברת נטל הראייה אל שכמי ההגנה גם בהינתן הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין באופן שיש לראות את צמיגי המשאית בנסיבות הקונקרטיות בחזקת "דבר מסוכן" או דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו. סעיף 38 מורה ובזו הלשון:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

 

          בדרך דומה בית המשפט צעד בפרשת תא''מ (שלום כ''ס) 56807-01-14 שלמה תחבורה נ' שומרה חברה לביטוח (פורסם בנבו, 6/01/16) בגדרה בית המשפט הטיל על הנתבעת את הנטל להוכיח את תקינות הצמיג, וכלשון בית המשפט:

 

"בת"א (נת') 518/99 דליה וספי מסארווה ' עלי חסן בלעום ובע"א (ת"א) 34461-11-09 ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לביטוח ' אלדן השכרת רכב 1965 בע"מ נקבע כי יש לראות ברכב כדבר מסוכן. מאחר והתובעת הוכיחה כי רכב הנתבעת היה בבעלות מבוטחה, נגרם נזק והרכב הינו "דבר מסוכן" שעלול לגרום לנזק, התובעת עמדה בשלושת התנאים המפורטים בסע' 38 לפקודת הנזיקין. על כן, הנני מקבל את טענת התובעת לפיה נטל הראיה עובר לפתחה של הנתבעת לכך שלא היתה בהתנהלות המבוטח מטעמה כל התרשלות שתחוב בגינה".

 

24.     אומנם, הצדדים לא טענו לתחולת סעיף זה, אולם, נוכח גישת הפסיקה כפי שזו עולה מפסקי דין אלה, כמו גם מפסיקה רבה נוספת המוזכרת בפרשת שלמה תחבורה נ' שומרה ניתן לעגן את העברת נטל ההוכחה אל שכמי ההגנה גם מכוח הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

 

דוקטרינת כלל "הידיעה המיוחדת"

 

25.     גם בחינת העובדות העומדות ביסוד הנידון דידן באספקלריה של דוקטרינת כלל "הידיעה המיוחדת" מטה את הכף אל עבר הטלת נטל ההוכחה על שכמי הנתבעים. במה דברים אמורים! מדובר בכלל יציר הפסיקה שבמרוצת השנים הכה שורשים, והשימוש בו הולך וגובר, בעיקר בכל הקשור בתביעות המוגשות כנגד רשויות מקומיות, מוסדות וגופים שונים שאוחזים באמתחתם באופן בלעדי במלוא התיעוד הרלבנטי למחלוקת שעומדת לבירור משפטי.

 

ודוק, כאשר אמיתות טענה מסוימת מצויה בידיעתו המיוחדת של הצד השני והמשאבים היעילים להשגתה גם הם מצויים בידיו של האחרון, עלול נטל הראיה לעבור אל הצד השני לסתור את הטענה, הגם שברגיל הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.  ראו בעניין זה ע''א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים, פ''ד כד (1) 217, וע''א 86/58 טאהר פאהום נ' אליעזר רוזנפלד, פ''ד יג 477. 

 

26.     ככלות הכל, לתובעת, המבטחת של הרכב החונה שנפגע כתוצאה מפגיעת משאית דוהרת בכביש, אין כל גישה מעשית למלוא המידע והתיעוד המצויים בידיעתם ובחזקתם הבלעדית של הנתבעים. התובעת אינה יכולה להעיד על אודות הטיפולים שהמשאית עברה בכלל והצמיגים בפרט. המידע הקשור בנוהלי הבדיקה, התחזוקה, הפיקוח והטיפול השוטפים בידי קצין בטיחות או כל גורם מקצועי מוסמך אחר מצויים בידיעתם הבלעדית של הנתבעים. מכאן, אך מוצדק לחייב את הנתבעים בנטל ההוכחה, כאמור. לתובעת אין גם כל גישה לבעלים הקודם של המשאית.

 

27.     בע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית (פורסם בנבו, 06.12.2017) נקבע :

 

"בענייננו חל כלל הידיעה המיוחדת, הקובע כי מקום שבו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שכמו של הנתבע. תכני מחנות האימונים שהפעילה הרש"פ, מצויים בידיעתה המיוחדת, ומכאן שדי היה בראיות שהגישה משפחת המנוח, אף שלא עסקו בתכנים עצמם, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לרש"פ."

 

          ראו גם האמור בע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו (פורסם בנבו, 28.07.2014) שבגדרו נקבע :

" בנסיבות אלה מוצדק להפוך את נטל הראיה, ולהטילו על האחים. עוד נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כי לאור העובדה שהכנסות החניון – שזהו המידע הנדרש לאליהו על מנת שיוכל להוכיח את תביעתו בהתאם לחלקו בשותפות – אינן בידיעתו, אלא בידיעתם של האחים, הרי שיש לראות את העובדות בדבר שיעור הכנסות החניון כ"ידיעה מיוחדת" אשר נמצאת אצלם. במצב דברים זה, נטל הראיה המוטל על אליהו הוא מזערי, ולכשיעמוד בנטל זה, יעבור הנטל לכתפי האחים. מעבר לכלל הידיעה המיוחדת".

 

כן ראו האמור בע"א (מחוזי חי') 20746-03-19 עירית חדרה נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 05.05.2019) שבו נקבע כי :

 

"בית משפט קמא ציין, כי גם אם אין מקום להעביר את נטל ההוכחה על העירייה, הרי בנסיבות העניין, כפי שתוארו על ידי הנהג והתקבלו על ידי בית משפט קמא, ונוכח כך שכל העובדות הנוגעות לאופן הטיפול במערכת הניקוז, מצויות בידי העירייה, יש להחיל עליה את "כלל הידיעה המיוחדת", המעביר אליה את נטל הבאת הראיות."

 

 

28.     ולשורה אחרונה בנושא זה, ראו גם תא"מ (שלום ראשל"צ) 22637-04-16 פאולה לואיז גבע ' קיבוץ גע"ש )פורסם בנבו, 23/01/18) שם נקבע  נוכח מעמדה המיוחד של הרשות המקומית, "חל על הרשות המקומית 'כלל הידיעה המיוחדת', הקובע כי מקום בו המידע נמצא בידיעתו הייחודית של הנתבע, די בכך שהתובע עומד בנטל קל של הבאת ראיות ראשוניות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכם הנתבע" [תוך הפניה גם לע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) (1989)]. 

 

ראו גם תא''מ (שלום הרצליה) 7850-09-17 איי.אי.ג'י ישראל נ' עיריית רמת השרון (פורסם בנבו, 11/10/18) שם בית המשפט מבהיר כי הגם שהתובע נושא בנטל השכנוע להוכיח את רשלנותה של הרשות המקומית בתחזוקה ובטיפול השוטפים בעץ, כאמור, הרי שלא ניתן להתעלם מכך כי הרשות המקומית נהנית ממעמד מיוחד. בידיה מצוי מלוא המידע בזיקה לשאלת אופן הטיפול בעצים שבתחום שיפוטה ודרך היערכותה. בהינתן האמור, הרי חל הכלל בדבר "כלל הידיעה המיוחדת" שלפיו מקום שבו המידע מצוי בידיעתו הייחודית של הנתבע, די בכך שהתובע יעמוד בנטל קל של הבאת ראיות ראשוניות על מנת להעביר אל שכמי הרשות את נטל הבאת הראיות. בית המשפט קבע כי די בכך שהעץ קרס והמבוטח פוצה כדי לעמוד בנטל הראשוני המוטל על התובע וכי כעת הנטל עובר אל שכמי הנתבעת אשר לא עלה בידיה להוכיח כי מילאה אחר חובותיה,  שכן זו נמנעה מלהביא תיעוד סדור ומפורט ביחס לפעולות בהן היא נקטה, כאמור.

 

מודלים משפטיים אפשריים ונוספים בדבר העברת נטל ההוכחה אל שכמי ההגנה

 

"הודאה והדחה"

 

29.     גם בחינת העובדות מושא תיק בפריזמה של דיני "הודאה והדחה" עשויה לתמוך במסקנה כי יש להטיל על הנתבעים את הנטל להוכיח כי לא דבק במעשיהם כל רבב בכל הקשור לתחזוקה, והטיפול השוטפים בצמיגים, וכל זאת מדוע!  הנתבעים הודו הלכה למעשה בעובדה כי המשאית סטתה וכתוצאה מכך היא פגעה ברכב החונה. בהינתן הודיה זו, עליהם להתכבד ולהוכיח מדוע אין להטיל עליהם חבות בגין התאונה ותוצאותיה. מחשבה ברוח זו הועלתה על ידי בית המשפט בפרשת ניסים אלקלעי נ' יעקב כהן וכך גם בפרשת שלמה תחבורה (2007 ) בע''מ נ' שומרה חברה לביטוח שהובאו לעיל.

 

         ראו בעניין זה תקנה 159 של תקנות סדר הדיו האזרחי, התמ''ד- 1984 המורה        כי :

 

"הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש – יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158".

 

מדיניות ציבורית ראויה בדבר הטלת אחריות על נהג או בעלים של רכב משא

 

30.     ככל שבוחנים את העובדות בהיבט של המדיניות המשפטית הרצויה, סבורני  כי  נכון להשית על מונע הנזק הזול יותר את עול הפיצוי, בנידון דידן הנהג או הבעלים של המשאית, שכן בידם למנוע את הנזק באופן הטוב ביותר.  מדובר ברכב משא גדול שעיקר ייעודו לשמש לצורכי הובלת ושינוע מטענים ברחבי הארץ, מכאן שמן הראוי לדקדק עמו בכל תג ותו, ולתבוע הימנו לנקוט באמצעים הולמים על מנת לוודא את תקינות המשאית וכך להבטיח את שלום ובטיחות המשתמשים האחרים בכביש, בעיקר משמידת הבלאי והשחיקה של הצמיגים היא משמעותית ביותר הן נוכח ריבוי הנסיעות והמרחקים הגדולים עד מאוד שרכב משא גומע והן נוכח המטענים שרכבים מסוג זה משנעים מידי יום באופן שמאיץ את תהליך הבלאי והשחיקה של המערכות השונות של הרכב ובכלל זה מערכת הצמיגים.

 

מתן פטור מאחריות כל אימת שמועלית טענה כי מדובר בפיצוץ צמיג באופן שלא ניתן היה לחזותו או לצפותו מראש חותרת תחת מדיניות רצויה זו. אין להסכין עם מצב שבו חיי משתמשי הדרך יהיו הפקר, בעיקר אמורים הדברים משמדובר בתאונות המתרחשות במעורבות רכב משא שתוצאותיהן עלולות להיות הרסניות הן בפגיעה בנפש, רחמנא ליצלן, והן בפגיעה ברכוש.

 

          בעלים או נהג של משאית שיודע כי ברצותו הוא מסוגל לפטור עצמו מכל אחריות אך בהינף הטיעון בדבר אירוע בלתי צפוי, לא ימהר להשקיע משאבים כספיים על מנת למנוע אירועים ממין זה, ולמעשה מתן פטור שכזה יחתור תחת המדיניות הרצויה והראויה לעודד נהגים ובעלי רכבי משא גדולי ממדים לנקוט באמצעים הנצרכים כדי למנוע התממשות סיכון בדבר פיצוץ צמיג ובכך להבטיח את שלום ובטיחות ציבור המשתמשים בדרכים.  יידעו בעלי רכבים, במיוחד בעלי רכבי משא, כי תחזוקת הצמיגים הינה באחריותם הבלעדית, וביום פקודה, עם עלולים למצוא עצמם חבים במלוא חבות הפיצוי זאת בלא להידרש להיבטים נוספים של מיצוי הדין.  ראו בעניין זה האמור בת''א (מחוזי חיפה) 852/72 דמרי מינה נ' גוד-ייר (פורסם בנבו, 4/8/76) שבגדרו בית המשפט קובע סטנדרט זהירות גבוה ביחס לחברת אוטובוסים האמונה על שלום ובטיחות הנוסעים.

 

          יושם אל לב כי אין משמעות קביעתי זו הטלת אחריות קפידה או מוחלטת על בעלים או נהג של רכב משא. ברור מאליו, כי מקום שהנהג או הבעלים של המשאית מוכיח לפני בית המשפט בראיות סדורות כי הוא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע את התרחשות התאונה, וכן קיים נוהלי טיפול ובדיקה שוטפים במגמה לוודא את תקינות המשאית בכלל ואת הצמיגים בפרט, וחרף האמור, אירוע בדמות פיצוץ גלגל התרחש, או אז אפשר לשעות לטענה בדבר אירוע בלתי צפוי/נמנע, ולפטור את הנהג והבעלים של המשאית מאחריות נזיקית.

 

"כלל הדרך"

 

31.     בדיני תעבורה חל הכלל בדבר "כלל הדרך" לפיו במקרים של סטייה פתאומית מן הדרך, על הנהג מוטל הנטל להוכיח כי הסטייה לא נבעה מרשלנותו. ראו בעניין זה האמור ברע''פ 4581/14 אתיאל סיסו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9/7/14). החלת הרציונל שעומד בבסיס כלל זה מוליכה למסקנה בדבר העברת הנטל אל שכמי הנתבעים.

 

מלים אחדות קודם חתימה

 

32.     לא נעלמו מעיניי שני פסקי הדין אליהם ב''כ הנתבעים הפנה בסיכומיו וזאת לתמיכה בקו ההגנה המרכזי של הנתבעים בדבר היות האירוע עולה לכאורה כדי אירוע בלתי צפוי או בלתי נמנע, ואולם, אין הנידון דומה לראיה, ואבהיר. ככל שהדברים אמורים בת.א. 325/67 (מחוזי –באר-שבע) בן מרגי משה נ' אורי לפידות ואח' (פורסם בנבו, 24/10/69) עליו השתית ב''כ הנתבעים את יתדותיו, הרי בחינת פסק הדין מלמדת שהוא תומך דווקא במסקנה אליה הגעתי שלפיה ככל שהדברים אמורים בבחינת השלב צופה פני העבר, הווי אומר תקינות הצמיגים קודם התרחשות התאונה, להבדיל מתגובותיו של הנהג לאחר התרחשות התאונה (מבט צופה עתיד), גם שם בית המשפט מסכים לתוצאה בדבר העברת נטל הראיה אל שכמי ההגנה מכוח הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין וזאת בניגוד גמור לתמונה שב''כ הנתבעים ביקש לצייר לפני, ואך מצער שכך. בית המשפט קובע ברחל בתך הקטנה כי אין חולק כי סעיף 41 לפקודת הנזיקין חל על ההתרחשות שקדמה לפיצוץ. למעלה מכך, אפילו הנתבעים באותה פרשה הסכימו הלכה למעשה כי סעיף 41 לפקודת הנזיקין חל ומטיל עליהם את החובה להוכיח את תקינות הצמיגים קודם התרחשות הפיצוץ. בית המשפט מבהיר באותה פרשה כי ככל שהדברים אמורים בשלב השני, זה שלאחר התרחשות הפיצוץ, אין מקום להחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. האמת דינה להיאמר שגם אנוכי מסכים עם קביעה זו, וזו הדרך שבה צעדתי בניתוח פסק הדין.

 

          מפאת חשיבות הדברים, והואיל וזו העוגן המרכזי עליו השתית ב''כ הנתבעים את עיקר טיעוניו, אביא להלן מקצת מהדברים שנאמרו בפסק הדין:

 

עינינו הרואות כי באותו שלב ראשון, עליו מדובר במובאה הנ״ל מדברי כב׳ השופט;כרנזון, יכול ויווצר מצב בו בית המשפט יחליט כי לגבי מסכת עובדות אחת — בדרך כלל, במה שנוגע לתאונות דרכים, בשאלת נקיטת האמצעים הסבירים למניעת התקלה הטכנית או הקלקול הפתאומי של אותה מערכת או אותו אביזר בכלי הרכב שבעקבות התקלה או הקלקול שלקו בו, הנהג נקלע למצב של חירום בשל הפחתת מידת שליטתו במכונית או אף איבוד השליטה עליה כליל — יחול הכלל הנידון ועל הנתבע מוטלת חובת, הראיה שלא התרשל בקשר למסכת עובדות זו, ואילו לגבי מסכת עובדות אחרת — בדרך כלל בכל הנוגע-לתגובותיו אחרי שנקלע למצב של חרוט וחרדה כאמור — שוב אין ״הדבר מעיד על עצמו״ כל עיקר. במקרה כזה, אם בשלב השני הנתבע יצא ידי :חובת הראיה, לגבי אותה מסכת שחובה זו הוטלה עליו מכוח הכלל הנידון, הרי שחובת הראיה בדברי התרשלות הנתבע בקשר להתנהגותו ותגובותיו במהלך אירועה של מסכת העובדות. האחרת, רובצת כל כולה על שכמו של התובע"

 

33.     אומנם, באותה פרשה בית המשפט דחה כנגד הנתבעת את התביעה, אולם, זאת לאחר שהטיל תחילה על הנתבעת את הנטל להוכיח את תקינות הצמיגים, וכן לאחר שהנתבעת הביאה לפניו ראיות סדורות ובכלל זה חוות דעת של מומחים כי צמיגי המשאית היו במצב תקין קודם התרחשות אירוע פיצוץ הצמיג, הווי אומר, הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין וכלשון בית המשפט:

 

" התוצאה היא, איפוא, שהנתבעים יצאו ידי חובת הראיה במידה זו שהיתה מוטלת עליהם בעניין זה לפי סעיף 41 , כפי שעמדתי עליה בהרחבה בחלקו הראשון של פסק־הדין"..

 

 

          ברור מאליו, כי אילו הנתבעים לא היו עומדים בנטל המוטל עליהם מכוח הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולא היה עולה בידם להוכיח את תקינות הצמיגים קודם התרחשות הפיצוץ, תוצאת פסק הדין הייתה שונה. 

 

34.     גם מפסק הדין הנוסף אליו ב''כ הנתבעים הפנה בסיכומיו, ע''א 237/57 אגד נ' רחל שיפר (פורסם בנבו, 22/4/58), אין להיוושע. במה דברים אמורים. באותה פרשה אומנם בית המשפט העליון קיבל את הערעור והפך את תוצאת פסק הדין של הערכאה המבררת אולם זאת עשה משום שהערכאה הדיונית הניחה שתי הנחות אלטרנטיביות לקרות התאונה, האחת עניינה באפשרות שהצמיג קיבל מכה קודם אירוע התאונה (או אז היה מקום להטיל אחריות בשל תחזוקה ופיקוח לקויים על הצמיגים), והאחרת, האפשרות כי הצמיג עלה על חפץ חד (אפשרות שאין להטיל בגינה אחריות). משכך, בהעדר העדפה של חלופה אחת על פני רעותה ומששתי החלופות עשויות לדור זו בצד זו באופן שלא ניתן לקבוע איזה מבינן גרמה לפיצוץ, בית המשפט קיבל את הערעור והורה על דחיית התביעה. דא עקא, בית המשפט מבהיר כי אילו הערכאה הדיונית הייתה קובעת פוזיטיבית אך סיבה אחת לקרות התאונה שעניינה פגיעה או נזק קודמים לצמיג, בית המשפט היה מטיל אחריות בגין העדר תחזוקה ופיקוח נאותים על מצב הצמיגים.  עוד יובהר כי באותה פרשה בית המשפט כלל לא דן בהחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. יש לקרוא איפוא את פסק הדין על רקע נסיבותיו הייחודיות, כאמור. בנסיבות הנידון דידן, לא הועלתה כל טענה בדבר עליית המשאית על חפץ חד או מפגע כלשהם בכביש. ראו בעניין זה עדותו של סולטן אשר לא הזכיר אפשרות שכזו הגם שנשאל על כך. למעשה, לא הועלתה כל טענה כי הסיבה לפיצוץ הגלגל נעוצה במפגע בכביש או עלייה על חפץ חד. סולטן לא ידע להשיב על השאלה מה הייתה הסיבה שהביאה לפיצוץ הצמיג.

 

סיכומם של דברים

 

35.     עם תום מסענו, מסקנתנו היא כי אין מקום לשפוט את תגובותיו של מר סולטן, נהג המשאית, לאחר פיצוץ הגלגל, במיוחד משלא הובאו לפני בית המשפט כל נתונים כי מעשיו או מחדליו לאחר  התרחשות הפיצוץ חרגו באופן מובהק מתגובותיו של נהג סביר שנקלע למצב חירום שבו הוא מאבד שליטה על רכב. עם זאת, ככל שהדברים אמורים בהוכחת מצב הצמיגים קודם התרחשות הפיצוץ, הווי אומר בחינת הנסיבות במבט צופה עבר, הרי נחה דעתי כי הנטל מוטל על הנתבעים להוכיח את מצב הצמיגים, וזאת בשל שורה של טעמים משפטיים שהובאו בהרחבה לעיל (סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כלל "הידיעה המיוחדת", "הודאה והדחה", שיקולים שבמדיניות משפטית רצויה ועוד).  סבורני כי הנתבעים כשלו בהוכחת טענתם בדבר תקינות הצמיג קודם אירוע הפיצוץ, שעה שלא הביאו ראיות ולמצער ראיות מספיקות להוכחת טענתם זו. כן לא זימנו את קצין הבטיחות על מנת שיעיד על אודות נוהלי התחזוקה, הפיקוח והטיפול השוטפים במשאית בכלל ובצמיגים בפרט. קצין הבטיחות יכול היה לשפוך אור על השאלה באיזה מצב הצמיגים נרכשו, זאת במיוחד בשים לב לטענה כי המשאית נרכשה כחודש וחצי קודם קרות התאונה, כפי שגם יכול היה לשפוך אור על גילם של הצמיגים, תדירות החלפתם ועוד. כן נמנעו הנתבעים מלזמן את הבעלים הקודם הימנו המשאית נרכשה על מנת שיעיד על מצב הצמיגים ותדירות החלפתם. מצופה היה גם להגיש את תוצאות בדיקת המשאית בידי מכון בדיקה מקצועי עובר לרכישתה על ידי הנתבעים.  אין די לטעון כי המשאית עברה בהצלחה מבדק שנתי כששה חודשים קודם אירוע התאונה כשלא ניתן לדעת איזו תלאות המשאית עברה במרוצת אותם ששה חודשים, בעיקר משמדובר במשאית שעיקר עיסוקה בשינוי מטענים ובביצוע נסיעות מרובות לצד המשמעויות הנגזרות מכך בהיבט של בלאי ושחיקה מוגברים במיוחד. 

 

36.     אני מחייב איפוא את הנתבעים, באמצעות הנתבעת מס' 2, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. סכום התביעה, 29,801 ש''ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. יובהר, כי הנתבעים לא ביקשו לזמן את שמאי התביעה במטרה לתקוף את שומתו, וכן לא הגישו חוות דעת נגדית אשר לגובה הנזק. כמו כן, מדובר בתביעת שיבוב וכידוע חברת ביטוח לא ממהרת לשלם כמתנדבת. חזקה על התובעת כי קודם ביצוע התשלום היא בדקה כל תג ותו, באופן שהתשלום משקף נכוחה את הנזק שנגרם לרכב החונה. אין טעם להכביר במלים בהקשר זה, ובעניין זה קיימת פסיקה לא מועטה שלפיה מבטחת אינה ממהרת לשלם כמתנדבת.

 

כידוע,  אין מפשפשים בשיקוליה של חברת הביטוח שבחרה לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח כל עוד מדובר בהחלטה סבירה שכן נקודת המוצא כי חברות הביטוח אינן משלמות כמתנדבות, ראו ע''א   ) מחוזי, ת''א)  31572-12-11 איילון חברה לביטוח ' מרואן (פורסם במאגרים משפטיים פורסם בנבו). כן ראו האמור בע''א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע''מ ' חברת השמירה בע''מ פ''ד (4) 567.

 

ב. שכר טרחת עו''ד בסך 8,500 ש''ח. (לקחתי בחשבון את הדרך הדיונית שבה הנתבעים בחרו לנהל את ההליך שעה שהעלו טענות משפטיות לא נכונות באופן שחייב את בית המשפט להשקיע משאבים ניכרים. מצופה מבעל דין להציג בצורה נכונה ומדויקת את המצב המשפטי אף אם זה אינו מיטיב עמו).

ג. החזר מלוא האגרה (המחצית הראשונה והמחצית השנייה).

ד. שכר העדים כפי שבית המשפט פסק.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין עד התשלום המלא בפועל.

 

37.     המזכירות תמציא בדואר רשום לבאי כוח הצדדים את פסק הדין ותסגור את התיק. 

 

 

ניתן היום,  ב' סיוון תשע"ט, 05 יוני 2019, בהעדר הצדדים.

 

קייס נאשף