להפחית או לא להפחית – הנה השאלה: האם יש להפחית את ריבית הפיגורים שהושתה על המערער, בתקופת עיכוב ההליכים ולהחיל עליו הפרשי הצמדה וריבית "רגילים" או שמא נאמר כי בנסיבות שלפניי יש להוסיף גם ריבית פיגורים כטענת המשיבים. לצידה של שאלה זו ניצבת השאלה, האם דינו של עיכוב הליכים כדין עיכוב ביצוע לעניין החלת ריבית הפיגורים. ובמה דברים אמורים – בוויכוח אודות פרשנות פסק דין שניתן אי שם במהלך שנת 1999 בנוגע לתשלום של 250,000 דולר. ההליכים שבין הצדדים משתרעים על תקופה של 23 שנים, ודי בכך כדי להבין את המשקעים והמשאבים שהושקעו בתיק זה.  אילו עיקר השאלות המונחות לפתחי.

 

1.        לפניי ערעור על החלטותיה של כבוד רשמת ההוצאה לפועל, י' טימנס, בתיק הוצאה לפועל שמספרו 016764-10-09 בנוגע להפחתת ריבית הפיגורים, כפי שיפורט להלן:

 

        א.        ההחלטה הראשונה: ניתנה ביום 17.2.2016 כנגד אחיו של המערער, מר א. מ. (להלן - "מר א.") שביקש להפחית את ריבית הפיגורים. בהחלטה מיום 27.10.2015 הורתה כבוד רשמת ההוצאה לפועל להפחית את ריבית הפיגורים בתקופת עיכוב ההליכים. המשיבים הגישו בקשה לביטול ההחלטה על הפחתת הריבית. החלטה זו נתקבלה על ידי ראש ההוצאה לפועל (להלן - "ההחלטה הראשונה").

 

        ב.        ההחלטה השנייה: ניתנה ביום 30.1.2017 במסגרתה נדחתה בקשת המערער להורות על הפחתת הריביות בתיק ההוצאה לפועל במהלך תקופת עיכוב ההליכים, וזאת החל מיום 21.6.2001 ועד ליום 6.1.2014. כבוד הרשמת קבעה כי המערער העביר תשלום אחד בלבד של 150 ש"ח לתיק ההוצאה לפועל. משכך רק לאחר שיפרע מחצית מקרן החוב המקורית יוכל לחדש את בקשתו (להלן - "ההחלטה השנייה").

 

        ג.        ההחלטה השלישית: ניתנה ביום 14.2.2017 לאחר שהמערער הגיש בקשת הבהרה על ההחלטה השנייה. במסגרת הבקשה טען כי סך של 689,432 ש"ח הועברו למשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל ביום 1.3.2001. בקשת המערער נדחתה מהטעם שבמשך 15 שנים לא בוצעו תשלומים בתיק, ורק לאחר פירעון מחצית מיתרת החוב שנותר תידרש כבוד רשמת ההוצאה לפועל לבקשה להפחתת ריביות. (להלן - "ההחלטה השלישית").

 

2.               המחלוקת בתיק זה, נוגעת לגובה סכום הריבית אשר הייתה צריכה להתווסף לחוב בו חב המערער בתקופת "עיכוב ההליכים" בתיק ההוצאה לפועל, אשר הוגש ללשכת ההוצאה לפועל ביום 30.8.2000.

 

3.               לטענת המשיבים, כל עוד ייקבע כי עסקינן בעיכוב הליכים בלבד ולא בעיכוב ביצוע, אזי, יש להוסיף לחוב הפסוק גם ריבית פיגורים. לטענת המערער, החלטתה של ראש ההוצאה לפועל בדבר "עיכוב ההליכים" בתיק דינה כדין "עיכוב ביצוע של פסק דין", משכך קובעת מניה וביה, כי בתקופה זו לא תתווסף ריבית פיגורים לחוב הפסוק. לדידו אין הבדל במקרה הנדון בין החלטה המורה על "עיכוב ביצוע", לבין החלטה בדבר "עיכוב הליכים", וכי הלכה למעשה התוצאה היא זהה.

העובדות הרלוונטיות

4.           ברקע הערעור שלפניי, הליכים משפטיים רבים ומגוונים שאף ערכאה שיפוטית לא הצליחה לחמוק מהם. תיק זה תחילתו במסע משפטי בשל סכסוך המשתרע על תקופה של למעלה מ- 23 שנים. משכך אין מנוס מלצאת למסע בזמן כדי לקבל תמונה מלאה על מה שאירע ועל מה שהביאנו עד הלום.

5.               ראשיתו עם כריתתו של חוזה מכר למכירת זכויות במשק המצוי בכפר אז"ר ביום 20.3.1996. חוזה המכר נכרת בין המוכרים, הגברת ש.מ. ז"ל ומר א. מ. ז"ל, לבין הקונים בני הזוג ג.ט.ה. (להלן - "המשיבים").

 

6.               ביום 9.6.1996 הלכה הגברת ש.מ. לבית עולמה.

 

7.               ביום 31.12.2004 הלך מר א. מ. לבית עולמו.

 

8.               במועד פטירתה של הגברת ש.מ. ז"ל לא היו בידיה זכויות במשק. לפיכך, לא היה בסמכותה להוריש לילדיה, המערער ומר א., כל זכות או חלק במשק. לנוכח ידיעתה של גברת ש. מ. ז"ל, שזכויותיה נמכרו לא מוזכר המשק בצוואתה, שכן לא הייתה לה כל זכות שבדין להורישו. 

 

9.               על-פי חוזה המכר, המשיבים שלמו תמורת המשק 1,800,000 דולר. גברת ש. מ. ז"ל, הייתה זכאית לסך של 750,000 דולר מתוך הסכום האמור. הגברת ש. מ. ז"ל, קיבלה בחייה 500,000 דולר, בעוד 250,000 הדולר הנוספים, הופקדו בידיהם של נאמנים. בעלה מר א. מ. ז"ל, היה זכאי ליתרת הסכום, אשר מתוכו היה עליו לשאת בתשלום מיסים ותשלומים אחרים הנוגעים להעברת הזכויות.

 

10.            להבטחת ביצוע התשלומים בגין העברת הזכויות, הופקדו בידיהם הנאמנות של עורכי הדין דן סלע ויוסף שלף, סך של 1,200,000 דולר, כאשר מתוכם, חלקה של הגברת ש. מ. ז"ל, הוא 250,000 דולר, ואילו חלקו של מר א.מ. ז"ל היה 950,000 דולר.

 

11.            המשיבים שילמו את כל התמורה הנקובה בחוזה המכר עבור קבלת המשק. יחד-עם-זאת, עת הגיעו המשיבים יחד עם מר א. מ. ז"ל לכפר אז"ר במטרה לקבל את החזקה במשק, התברר להם, כי בניו של מר א. מ. ז"ל, המערער ומר א., עודם גרים במשק וכי בכוונתם למנוע את מסירת החזקה במשק לידיהם של המשיבים.

 

12.            ביום 1.12.1996 הגישו המערער ומר א., תביעות ובקשות לבית המשפט לענייני משפחה נגד אביהם, מר א. מ. ז"ל. בהמשך, צורפו לתביעה המשיבים, כנתבעים שכנגד וכתובעים.

 

13.            ביום 13.6.1999 ניתן פסק דינה של כב' השופטת צ' צפת, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין לשני הסכמים אליהם הגיעו הצדדים. פרשנות פסק הדין סיפקה תעסוקה לבית המשפט למעלה משני עשורים. 

 

ובמה דברים אמורים?

 

14.            הסכם הפשרה הראשון, נחתם בין מר א. מ. ז"ל מצד אחד לבין המערער ומר א. במסגרתו נקבע כי המערער ומר א. יפנו את המשק עד ולא יאוחר מיום 28.06.1999. עד למועד זה, נקבע כי המערער ומר א. יקבלו מאביהם, סך של 250,000 דולר כל אחד.

 

15.            עוד נקבע, כי בית המשפט ייתן הוראות למנהל העיזבון ולנאמנים, עורכי הדין דן סלע ויוסף שלף, בנוגע לביצוע התשלומים המתחייבים מהוראות הסכם המכר, לרבות תשלום המיסים וכל ההוצאות החלות על המוכרים, וכן ביצוע תשלומים למשיבים ככל שיעלה צורך. 

 

16.            הסכם הפשרה השני, נחתם בין המערער, מר א. ואביהם מר א. מ. ז"ל לבין המשיבים. במסגרת ההסכם, הכירו הצדדים בתוקפו של חוזה המכר אשר נכרת ביום 20.03.1996 בין הוריהם של האחים מ., ש.מ. וא. מ. ז"ל, לבין המשיבים בנוגע למכר המשק של משפחת מ. בכפר אז"ר. נקבע כי החוזה יקוים ככתבו וכלשונו כפוף לכך שהחזקה במשק תימסר למשיבים עד ליום 28.06.1999.

 

17.            עוד נקבע, כי בגין ההוצאות והנזקים אשר נגרמו למשיבים בשל העיכוב במסירת החזקה במשק, ישלמו המערער ומר א. פיצויים מוסכמים למשיבים בסך של 250,000 דולר. סכום זה, מהווה את חלקם של המערער ומר א. בעיזבונה של אמם המנוחה, הגב' ש. מ. ז"ל ואשר היו אמורים לקבל על פי הסכם הפשרה הראשון. לבסוף נקבע, כי כל יום איחור במועד מסירת החזקה ופינוי המשק על-ידי המערער ומר א. יחייבם ביחד ולחוד, בפיצוי קבוע ומוסכם מראש של 300 דולר ליום.

 

18.            בעקבות ההחלטות שלעיל, פונה המשק בכפר אז"ר. אולם, הכספים הן למערער ולמר וא. והן הפיצויים אשר נפסקו לטובת המשיבים לא הועברו להם.

 

19.            ביום 28.6.1999 פנה מר אלימלך בירנברג, עורך הדין של שרה וא. מ. ז"ל במכתב לעו"ד דן סלע, הנאמן השני ומנהל עיזבון המנוחה, הגברת ש. מ. ז"ל, בבקשה להעביר תשלומים מהפיקדון לידי המערער ומר א. על פי הוראות פסק הדין של כבוד השופטת צ' צפת.

 

20.            ביום 29.6.1999 פנה עורך הדין אלימלך בירנברג בפנייה נוספת לעורך הדין דן סלע, בבקשה להעביר את הפיצויים המוסכמים לידיהם של המשיבים, כפי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת צ' צפת. 

 

21.            משהפניות לעורך הדין דן סלע לא נחלו הצלחה, פנה עורך הדין אלימלך בירנברג לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה להורות לעורך דין דן סלע לקיים את חובותיו בתור מנהל העיזבון והנאמן.

 

22.            ביום 5.7.1999 התקיים דיון לפני כבוד השופטת צ' צפת. במסגרתו טען הנאמן עורך הדין דן סלע, כי לצד היותו נאמן, עליו לקבל הנחיות מפורשות מבית המשפט. הקושי לטענתו היה טמון בצורך לקבל את הסכמתם של שני היורשים הנוספים, מר י. מ. ומר י. מ. (שני הבנים הנוספים של ש.מ. וא. מ. ז"ל) כדי לשחרר את הכספים מחשבון הנאמנות. קושי נוסף לטעמו היה טמון בקיומו של תיק עזבון פתוח בבית המשפט המחוזי, בעניין המנוחה, הגברת ש. מ. ז"ל.

 

23.            בתום הדיון ניתנה ההחלטה הבאה:

"עו"ד בירנברג הביא בפניי את העובדה כי קיים קושי בשחרור הכספים מכספי הנאמנות וכספי העיזבון בהתאם להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לפיכך זימנתי את הצדדים, באי כוחם ועוה"ד דן סלע ויוסף שלף (הנאמנים) על מנת לנסות להביאם להסכמה בדבר מתן הוראות מפורשות לנאמנים, ובצדק התבקשו הוראות שכאלה ע"י עו"ד דן סלע.

לצערי, לא הסתייע בידי להביא את הצדדים לידי הסכמה" [הדגשות כאן ולהלן שלי – א' א' ס'].

 

24.            משהמשיבים לא קיבלו את כספי הפיצויים המוסכמים בסך של 250,000 דולר על פי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, הם פתחו ביום 30.8.2000 תיק בלשכת ההוצאה לפועל, כנגד א.מ. (חייב מספר 1), ש.מ. (חייב מספר 2) א.מ. ז"ל (חייב מספר 3) (להלן - "תיק הוצאה לפועל מספר 01-67641-00-9").

 

25.            ביום 21.9.2000 הגיש מר א., חייב מספר 1 בתיק, בקשה בטענת "פרעתי" על פי סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - "חוק ההוצאה לפועל") וביקש למחקו מתיק ההוצאה לפועל אותו הגישו המשיבים. ביום 28.9.2000 הגיש מר א.מ. ז"ל, חייב מספר 3 בתיק, בקשה זהה בטענת "פרעתי" וביקש גם כן, למחקו מהתיק.

 

26.            טענתם העיקרית הייתה כי על פי ההסכם הראשון, שומה היה על הנאמנים לבצע את התשלומים המתחייבים מהוראות ההסכם. פירעון הסכום אותו תבעו המשיבים על-פי ההסכם השני, צריך היה להתבצע כפוף למילוי הוראות ההסכם הראשון - על-ידי הנאמנים. לפיכך, מאחר שהם טרם קיבלו את הכספים להם היו זכאים על פי הסכם הפשרה הראשון, טרם בשלה העת לקיום הוראותיו של הסכם הפשרה השני.

 

27.            ביום 12.2.2001 ניתנה החלטה של כבוד הרשמת ע' ברקוביץ' בתיק ההוצאה לפועל, הדוחה את בקשתם של החייבים ו ו-3, למחקם מתיק ההוצאה לפועל.

 

28.            על החלטה זו הגישו החייבים 1 ו-3, בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (להלן - "בר"ע 2771/00").

 

29.            ביום 21.6.2001 ניתנה החלטה של כבוד השופטת ר' לבהר שרון בבר"ע 2771/00:

סעיף 2 להחלטה שורה 19:

"ביום 13.06.1999 התייצבו כל הצדדים לסכסוך המשפחתי (המוכרים) ביחד עם הקונים בית המשפט לענייני משפחה, במטרה לקיים בחפיפה אחת הן את הסכסוך המשפחתי בקשר לנכס והן את פתרון הסכסוך עם הקונים. וכך, נחתמו במקביל, באותו יום ובאותו מעמד 2 הסכמים שקיבלו תוקף פסק דין ע"י כב' השופטת צפת"

ובהמשך סעיף 3 להחלטה שורות 17-28:

"המשיבים טוענים כי הסכם זה הוא נפרד לחלוטין מההסכם הראשון, ולכן לא הייתה כל מניעה להגישו בנפרד לביצוע בהוצאה לפועל. המבקשים טוענים, לעומת זאת, כי שני ההסכמים נחתמו בחפיפה אחת, מתוך כוונה ברורה של הצדדים שהם יבוצעו במקביל כאשר האחד תלוי בשני, ולכן יש לקרוא את ההסכם השני ביחד עם סעיף 7 להסכם הראשון שקובע כדלקמן: בית המשפט מתבקש לתת הוראות למנהל העיזבון עו"ד דן סלע והוראות לעו"ד דן סלע ויוסף שלף - הנאמנים, לביצוע התשלומים המתחייבים מהוראות ההסכם [...] ולרבות ביצוע תשלומים לה. ככל שיהיה צורך בכך".

ובהמשך סעיף 4 להחלטה שורות 5-8:

"כב' הרשמת בעת שדנה בבקשת המבקשים למחוק אותם מתיק ההוצל"פ נתנה החלטתה בהיעדר, ולא שמעה את הצדדים. לכן, איש לא הפנה את תשומת ליבה למחלוקת האמתית שבין הצדדים. היום נדרשת למעשה הכרעה בשאלת כוונת הצדדים בפירוש ההסכמים".

 

ובהמשך סעיף 4 להחלטה שורות 10-15:

 

"דבר זה אינו בסמכותה של ראש ההוצל"פ, ואינו ניתן להכרעה במסגרת ערעור זה אף כי נראה לכאורה מלשון המסמכים שהצדק הוא עם המבקשים. לאור כל האמור לעיל, אני מחזירה את התיק לראש ההוצל"פ ומורה על עיכוב הליכים בתיק עד להכרעה במחלוקת שבין הצדדים לגבי פירוש ההסכמים, ולדיון מחודש בבקשה בנוכחות הצדדים במידת הצורך, לאחר מכן".

 

30.            בעקבות החלטתה של כבוד השופטת ר' לבהר שרון, עוכבו ההליכים בתיק ההוצאה לפועל.

 

31.            המערער ומר א. הגישו המרצת פתיחה לביטול הסכם המכר מיום 20.3.1996 אשר נחתם, כזכור, בין הוריהם לבין המשיבים (להלן - "המרצת הפתיחה"). לטענת המערער ומר א., הצורך בביטול ההסכם נבע לנוכח אי-עמידתם של המשיבים בשני תנאים מתלים הכלולים בחוזה: האחד, מתנה את העברת הזכויות במשק בהמצאת אישור מטעם האגודה השיתופית - "כפר אז"ר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" (להלן - "האגודה"). התנאי השני, חייב את המשיבים לקבל את הסכמת המנהל להעברת הזכויות.

 

32.            על-מנת שהאגודה תיתן הסכמתה להעברת הזכויות על שם המשיבים, שומה היה עליהם תחילה, להתקבל אצלה כחברים. על-מנת להציג את מועמדותם, היה עליהם לחתום על התחייבויות על פי דרישות האגודה ולהפסיק לבצע כל פעילות בלתי-חוקית אותה ניהלו במשק. מאחר שהמשיבים לא עשו את כל הנדרש מהם למען קיום החוזה וביצוע העסקה, נטען כי הם הפרו באופן יסודי את הוראותיו של הסכם המכר.

 

33.            מנגד טענו המשיבים כי קיימו גם קיימו את כל הוראות ההסכם. העיכוב במתן האישור מטעם האגודה לשם העברת הזכויות, לא נבע ממחדלים שלהם, אלא מהעובדה שחלק מהמסמכים וההתחייבויות עליהם חתמו, סתרו את הוראות הדין והתקנון ומכך המניעות אינה בשל מעשיהם אלא של אשר וש. מ. ז"ל, המוכרים

 

34.            ביני לביני, פנו כל ארבעת האחים מ. עם אביהם אשר מיוצ'ניק ז"ל, לבית משפט השלום בבקשה לצו-מניעה זמני, אשר ימנע מהמשיבים לבצע פעולות שונות במשק. צו כאמור, ניתן ביום 28.3.2001.

 

35.            ביום 13.5.2001 הגישו המערער ומר א. בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, בטענה שהמשיבים הפרו את הצו על-ידי ניהול עסק בשם "פ.  פתרונות מהירים לבניה", וכי במשק התגוררה אישה עם תינוק. המשיבים לא הכחישו את הטענות האמורות והסבירו כי אכן, בנם ד.ה, מתגורר במשק עם בני משפחתו. עוד צוין, כי הבן, הוא שמנהל את העסק במקום ומבצע עבודות שיפוץ למטרות תחזוקה שוטפת. מאחר שלא כל בני משפחת מ. הפקידו ערבות בגין הבקשה למתן צו-מניעה זמני כמתחייב, קבעה כבוד השופטת ד' מארק-הורנצ'יק ביום 13.5.2001  כי הצו בוטל בחלוף 15 יום מעת נתינתו, על פי התנאים אשר צוינו על-גבי הצו עצמו. משנקבע כי פג תוקפו של צו-המניעה הזמני, הרי שלא קמה לבית המשפט סמכות לאכוף על המשיבים לציית לו (תא (ת"א) 39134/00 א. מ. נ' ג.ה. (13.5.2001)). 

 

36.            המערער, מר א. ומר א. מ. הגישו עתירה לבית הדין הגבוה לצדק. במסגרתה עתרו לקבל אישור לכינוס האסיפה הכללית של חברי האגודה, לצורך דיון בשאלת הקבלה של המשיבים כחברים בה (בג"ץ 6627/98 ישראל נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, נד (5) 299 (1998)). ביום 17.4.2000 קיבל בית המשפט העליון את הבקשה והתיר את כינוס האסיפה הכללית.

 

37.            ביום 1.11.2001 התכנסה האסיפה הכללית של האגודה והוחלט לקבל את המשיבים כחברים בה. ביום 7.11.2001 חתמו נציגי האגודה על הסכמתם להעברת הזכויות על-שם המשיבים והמסמך הועבר למנהל מקרקעי ישראל, לצורך עריכת חשבון דמי הסכמה מעודכן.

 

38.            המערער ומר א., עתרו לבית המשפט במטרה למנוע את אישור המינהל להעברת הזכויות (תא (מחוזי) 2384/01 מ. א. נ' ה.ט. (7.3.2005)). ביום 20.5.2002 נקבע כי הבקשה לאיסור רישום הזכויות נידחת, ותירשם הערה האוסרת על דיספוזיציה עד לסיום ההליך. בעקבות החלטה זו שלח המינהל את השובר בגין דמי ההסכמה.

 

39.            הואיל והמשיבים פתחו בהליכי הוצאה לפועל לאכיפת ההסכם, פנו המערער ומר א. לבית המשפט, בבקשה להצהיר כי המשיבים לא היו רשאים לפתוח את תיק ההוצאה לפועל כנגדם. לדידם יש לפרש את שני הסכמי הפשרה שנחתמו בפסק הדין כשלובים האחד בשני, כך שלצורך קבלת הפיצויים המוסכמים, נדרש תחילה שהמערער ומר א. יקבלו את הסכום המגיע להם בגין פינוי המשק. סכום זה, צריך להיות משולם מתוך כספי התמורה ששילמו המשיבים עבור המשק ומצוי בידיהם של הנאמנים.

 

40.            ביום 22.1.2002 התקיים דיון לפני כבוד השופט א' סטרשנוב. במסגרתו הוחלפו הדברים הבאים על ידי באי כוח של הצדדים, ובשל חשיבותם הובאו כאן:

 

          עמ' 1 לפרוטוקול שו' 16-19:

 

"עו"ד סלע:   אבל יש לנו כרגע בעיה רצינית, אדוני, מפני שהמשיבים וב"כ, פתחו בהליכי הוצל"פ בנושא של ה-250,000 $ שנמצאים באחד מהסכמי ביהמ"ש לענייני משפחה, הפיצוי. כרגע לקוחותיי מעוקלים ורק לאור החלטה של כב' שרון, הוקפאו ההליכים [...]"

 

ובהמשך עמ' 2 לפרוטוקול שו' 1-3:

 

"כב' השופט:  למה אתם לא חוזרים לביהמ"ש לענייני משפחה, אני צריך לפרש הסכם פשרה שנתנה השופטת בבימ"ש לענייני משפחה, למה אתם לא חוזרים אליה?"

 

ובהמשך עמ' 5 לפרוטוקול שו' 10-15:

 

"עו"ד היים:  [...] ישנם שני סוגי כספים, ישנם כספי עיזבון המנוחה, דהיינו מה שהיא כבר קיבלה על חשבון תמורת המשק וישנם כספים שעפ"י החוזה הם בפיקדון להבטחת תשלומים מסוימים. אנחנו עיקלנו רק את הכספים שאינם בפיקדון וביקשנו שישלמו לנו את ה-250,000 $ וזה לאחר שעו"ד בירנברג נכשל במאמציו, שמייצג 3 מתוך 5, לגרום לכך שעוד, סלע ישלם את מה שמגיע לנו".

 

ובהמשך עמ' 7 לפרוטוקול, שו' 5-12:

 

"עו"ד סלע:  [...] אני קיבלתי הוראות לשלם כסף מתוך כספי הנאמנות ומתוך העיזבון. באותה תקופה לפי שני ההסכמים שמבחינתנו הם מקשה אחת ואני תיכף אפנה את אדוני גם לדברי כב' השרון בבימ"ש מחוזי נכבד זה, הם היו צריכים לקבל פיצוי של 250,000 $, כל אחד מהמבקשים שאני מייצג, היה צריך לקבל 250,000 $. ה-250,000 $ פיצוי היה צריך להשתלם ע"י לקוחו של מר בירנברג. עו"ד היים סירב לחתום על הוראות לנאמנים לשחרר את הכסף בחשבון הנאמנות. לא היה מספיק כסף בחשבון".

 

ובהמשך עמ' 8 לפרוטוקול, שו' 8-14:

 

"כב' השופט: [...] ומה עם ביהמ"ש לענייני משפחה, את מבקש פה פרשנות ממני על מה שקבע ביהמ"ש  לענייני משפחה?

עו"ד סלע: אני לא מבקש פרשנות אדוני על מה שביהמ"ש קבע, אני מבקש מאדוני לקבוע שמה שהתכוונו הצדדים, זה ששני הסכמי הפשרה בביהמ"ש לענייני משפחה, הם מקשה אחת.

כב' השופט: למה אני צריך לקבוע את זה, אני נתתי את פסקי הדין? תפנה לשופטת שנתנה את פסקי הדין".

 

41.            בית המשפט החליט להמתין עד לסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי במסגרת התביעה לביטול הסכם המכר. חשובים לעניין המחלוקת שלפניי הם חילופי הדברים שבין כבוד השופט א' שטרסנוב, לבין עורך הדין היים, בא-כוחם של המשיבים כפי שבאו לידי ביטוי בעמ' 11 שו' 3-8:

 

"עו"ד היים":   אבל כבודו, יש לנו בעיה. מפרשים את החלטת השופט שרון כעיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ, יש לנו פס"ד שמלבד המחלוקת הזו שפה נוצרה ובכל הכבוד, לאחר שהרשמת בהוצל"פ דחתה את כל הבקשות, נוצר פה מצב שלכאורה אנחנו לא יכולים להמשיך בהליכי הוצל"פ. אני מבקש שיאופשר לנו להמשיך את הליכי ההוצל"פ.

כב' השופט:      תגישו בקשה נפרדת. הכל מוקפא בשלב זה, אני לא יודע מה יהיה".

 

42.            ביום 11.10.2001 ניתנה החלטתו של כב' השופט נ' ישעיה בה"פ 1149/01, לפיה התובענה אינה מתאימה להתברר בהליך של המרצת פתיחה ועליה להתברר במסגרת תובענה רגילה (עמ' 1 להחלטה שו' 22-26):

"תובענה זו אינה ראויה להתברר במסגרת של המרצת פתיחה שכן קיימת מחלוקת עובדתית נכבדה בין הצדדים אשר לא תוכל להתברר על דרך של הגשת תצהירים מטעם בעלי הדין וחקירה עליהם בלבד. זאת ועוד: אני מבין כי בין הצדדים ובין המשיבים לבין עצמם מתקיימים הליכים משפטיים נוספים בערכאות שונות אשר הבירור בהם טרם הסתיים"

 

ובהמשך עמ' 2 שו' 6-7:

 

"אשר על כן אני מורה על העברת הדיון בתובענה זו לפסים רגילים של דיון על פי כתב תביעה".

 

43.            ביום 11.7.2002 פנה מר א. מ. ז"ל לנאמנים על-מנת שיבצעו את התשלום עבור דמי-ההסכמה. על מכתב הפניה, חתם גם עורך הדין היים, בא-כוחם של המשיבים. עורך הדין שלף נתן אף הוא את הסכמתו. לעומתם, סירב עורך הדין דן סלע, במכתבו מיום 15.7.2002 לבצע את התשלום הואיל ולשיטתו הוא חב חובת נאמנות אף כלפי מרשיו, המערער ומר א., אשר הגישו כזכור, תביעה לביטול הסכם המכר.

 

44.            ביום 30.1.2003 ניתנה החלטתה של כבוד השופטת ד' פלפל (ת"א (מחוזי) 2384/01 א.מ. נ' עו"ד דן סלע (5.2.2003)), במסגרתה הורתה לנאמנים לשלם מתוך חשבון הנאמנות את תשלום דמי ההסכמה למנהל.

 

45.            בינתיים, ביום 31.12.2004  נפטר מר א. מ. ז"ל. בצוואתו, בחר להדיר את שני בניו המערער וא. מעיזבונו. האם המנוחה, נפטרה כזכור בשנת 1996 כאשר את עיזבונה ירשו ארבעת בניה בחלקים שווים.

 

46.            המאבק על המשק לא פסק לאחר מות ההורים. המערער המשיך במאבק המשפטי כנגד העברת הזכויות במשק והגיש ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 24.3.2003 במסגרתה הוחלט לקבל את המשיבים כחברים באגודה (עמ"נ (י-ם) 121/03 ש. מ. נ' כפר אז"ר - מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (15.6.2004)).

 

47.            הערעור נדחה ביום 15.6.2004.

 

48.            ביום 21.2.2005 ניתן פסק דינה של כבוד השופטת ד' פלפל בתביעתם של המערער ומר א. לביטול הסכם המכר, ת.א (מחוזי ת"א) 2384/01 מ. א. נ' ה.ט. (7.3.2005)). נקבע כי למערער ולמר א. אין כל מעמד בתור בעלי דין בתביעה שתוכנה ביטולו של הסכם שהם אינם צד לו, כאמור בעמ' 10 לפסק הדין:

"כל עוד פסקי הדין שלעיל תקפים הסכם הפשרה מחייב את הצדדים ומשכך לא ניתן לבקש את ביטול החוזה. ברצוני להדגיש כי אי יכולתם של התובעים לדרוש את ביטול החוזה נובעת בראש ובראשונה מחוסר מעמדם כבעלי זכויות במשק מ. [...] אין מחלוקת שמשפחת ה. יושבת במקום, אם עדיין הפרוצדורה לרישום נמשכת ומה הסיבות לכך, שלא עמדה במועדי החוזה, אלה נסיבות שלתובעים אולי יש נגיעה, מאחר ועל פי הסדר הפשרה בבית המשפט לענייני משפחה, הם אמורים לקבל כספים שחלקם בנאמנות, ברם, אין להם זכות לעתור להצהרה שהסכם שהם לא ערכו, אינו תקף".

 

49.            ערעור אותו הגישו המערער ומר א. על פסק הדין נדחה אף הוא ביום 11.5.2006 (ע"א 3378/05 א. מ. נ' ט.ה. (27.9.2005)).

 

50.            לאחר דחיית הערעור בבית המשפט העליון, פנו המשיבים חזרה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לדחות את התובענה שהגישו נגדם המערער ומר א, בה נתבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבים לא היו רשאים לפתוח נגדם את תיק ההוצאה לפועל (ת"פ (ת"א) 1149/01 (בש"א 16955/06) ט.ה. נ' א. מ. (24.10.2006)).

 

51.            בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה כאמור בעמ' 3 להחלטה:

"לא ברור מהו הבסיס להגשת הבקשה. מן הבקשה משתמעת טענה כאילו כב' השופטת פלפל פסקה כי מדובר בשני הסכמים נפרדים, שכל אחד מהם אושר בפסק דין נפרד. אולם, לא זו השאלה שעמדה לדיון בפני כב' השופטת פלפל, ואין לקרוא לתוך פסק דינה את שלא נאמר בו. הדבר שעיכב את הדיון בתיק זה הוא עתירתם של המשיבים 1-2 לבטל את הסכם המכר, שהרי בתיק שבפני הם מבקשים לפרשו כהסכם אשר כרוך עם ההסכם שנכרת בין המשיבים 1-2 לבין אביהם. עתה, משברור כי הסכם המכר שריר וקיים, מתעורר מחדש הצורך לדון בתביעה שהוגשה בתיק זה, ובכך אינני מביע כמובן עמדה לגבי סיכויי הצלחתה".

 

52.            לנוכח האמור, הגישו א. מ. ז"ל ובניו, המערער ומר א, תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו מקור הפירעון של תשלום הפיצויים המוסכמים למשיבים הוא מהנאמנים, על פי המתווה שנקבע בהסכם הפשרה הראשון (תמ"ש 1264/06).

 

53.            פסק הדין ניתן ביום 2.2.2010 על-ידי כבוד השופט י' גייפמן ובמסגרתו נקבע בעמ' 6 שו' 27-31: 

"יש לקרוא את ההסכם השני, המקנה פיצוי לנתבעים 1-2 - הקונים בסך 250,000 דולר, עם סעיף 7 להסכם הראשון הקובע שבית המשפט יתן הוראות למנהל העזבון ולנאמנים לביצוע התשלומים לה. - הנתבעים 1-2 שכן ההסכמים נחתמו באותה העת מתוך כוונה ברורה שביצוע התשלום בהסכם השני מותנה בביצוע התשלומים ע"י מנהל העיזבון והנאמנים"

 

ובהמשך בעמ' 7 שו' 20-26:

 

"בפסק הדין שאישר את ההסכם השני אוזכר במפורש בסעיף 1 פסק הדין החלקי שאישר את ההסכם הראשון. הנתבעים 1-2 אמנם לא היו צד להסכם הראשון, אולם היה ברור לכל הצדדים לשני ההסכמים, שהוראת סעיף 7 להסכם הראשון מהווה למעשה את חוליית הקשר בין שני ההסכמים, ושהכספים המגיעים לנתבעים 1-2 ישולמו עפ"י הוראות שיתן בית המשפט למנהל העזבון ולנאמנים לצורך ביצוע התשלומים "לרבות ביצוע תשלומים לה. (הנתבעים 1-2) ככל שיהיה צורך בכך".

 

ובהמשך בעמ' 11 שו' 5-8:

 

"מוצהר בזה שתשלום הפיצוי בסך 250,000 דולר לנתבעים 1-2 עפ"י ההסכם השני מותנה בביצוע הוראת סעיף 7 להסכם הראשון, הקובעת שבית המשפט יתן הוראות למנהל העזבון ולנאמנים לביצוע התשלומים לנתבעים 1-2 ככל שיהיה צורך בכך".

 

ובהמשך עמ' 11 שו' 15-20:

 

"הליכי הוצל"פ נוספים לא ינקטו קודם שינתנו הוראות ע"י ביהמ"ש למנהל העיזבון ולנאמנים בדבר שחרור הכספים ותשלומם לנתבעים 1-2. בקשה לשחרור כספי הנאמנות והכספים המופקדים בידי מנהל העיזבון תידון בפני ביהמ"ש המוסמך" .

 

54.            על פסק דינו של כב' השופט י' גייפמן הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 35182-03-10).

 

55.            בין לבין פנה עורך הדין דן סלע לבית המשפט לענייני משפחה לשם מתן הוראות למנהל העיזבון ולנאמנים (תמ"ש 56840/05; תמ"ש 56841/05; תמ"ש 56842/05; תמ"ש 56843/05).

 

56.            ביום 11.2.2010 ניתנה החלטתו של כבוד השופט נ' שילה, במסגרתה מינה את עורכי הדין דן סלע ואלי וולצקי ככונסי נכסים, לצורך רישום הזכויות במשק על-שמם של המשיבים. לאחר רישום הזכויות, תפקידם של כונסי הנכסים היה לחלק את כספי הפיקדון על פי ההסכמים שנחתמו במסגרת פסק הדין הראשון ועל פי קביעותיו של כבוד השופט י' גייפמן (עמ' 6 לפרוטוקול, פסקה 4). 

 

57.            בפסקה 10 להחלטתו, קבע כבוד השופט נ' שילה:

 

"ניתן בזאת עיכוב ביצוע לכל הליכי הוצל"פ המתנהלים בין הצדדים וזאת עד להחלטה אחרת".

 

58.            על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

 

59.            ביום 5.9.2010 ניתנה רשות ערעור ובקשת רשות הערעור נידונה כערעור לפני כבוד השופטת י' שטופמן (רע"א 22101-03-10 ה. ואח' נ' מ. ואח' (לא פורסם)).

 

60.            במסגרת הערעור ביקשו המשיבים להורות על ביטול החלטה של כב' השופטת ר' לבהר שרון. לחלופין, ביקשו המשיבים להורות כי על כונסי הנכסים לרשום את זכויותיהם במשק, לשלם את יתרות החוב בתיקי ההוצאה לפועל מתוך כספי הפיקדון וכן, לשלם את הוצאות בית המשפט שנפסקו לטובתם. עוד ביקשו להורות, כי כל עוד לא תבוצענה הפעולות האמורות, לא יוכלו כונסי הנכסים להשתמש בכספי הפיקדון. בנוגע לטענה בדבר קיומו של עיכוב ביצוע על ההליך, טענו המשיבים, כי רק הערכאה השיפוטית אשר נתנה את פסק הדין, היא זו אשר מוסמכת לעכב את ביצועו. לפיכך טענו כי כבוד השופט נ' שילה טעה, עת הורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל של פסקי דין אשר ניתנו על-ידי ערכאות שיפוטיות אחרות. 

 

61.            כבוד השופטת י' שטופמן, קיבלה את טענותיהם של המשיבים אולם באופן חלקי, כפי שיתואר להלן.

 

62.            דוד בר אופיר דן בספרו בסמכות להורות על עיכוב הליכים (דוד בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות" (מהדורה שביעית, עדכון מספר 2, 2011) בעמ' 237 (להלן- "בר אופיר"):

 

"הערכאה שנתנה את פסק הדין היא שמוסמכת לדון בבקשת העיכוב, אולם ברור שאין חובה לפנות דווקא אל השופט שנתן את פסק הדין, ודי בכך שהפנייה נעשית אל אותה ערכאה".

 

63.            לנוכח האמור קבעה כבוד השופטת י' שטופמן, כי לא הייתה לבית המשפט קמא כל סמכות לעכב את ביצועם של פסקי-הדין מושא המחלוקת, שכן סמכות זו שייכת לערכאות שנתנו את פסק הדין. יחד-עם-זאת, ביחס לתיק הוצאה לפועל מס' 01-67641-00-9, אשר נפתח בגין הפיצויים המוסכמים אותם חבים המערער ומר א. למשיבים נקבע, כי בית המשפט קמא היה מוסמך להורות על עיכוב ההליכים. זאת, הן על פי הוראת סעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל אשר דן ב"עיכוב ביצוע פסק דין" , והן משום שהדברים עולים בקנה אחד עם פסק דינו של כבוד השופט י' גייפמן (סיפה לפסקה ד' לפסק הדין). טענתם של המשיבים לפיה על כונסי הנכסים לשלם את יתרות החוב בתיקי ההוצאה לפועל ופסקי הדין בטרם יחולק הפיקדון, נדחתה.

 

64.            על פסק דינו של כבוד השופט י' גייפמן, הוגש כזכור ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 35182-03-10). דיון בערעור נקבע ליום 14.11.2013 לפני כבוד השופטים י' ענבר, ש' שוחט ות' תמר אברהמי עמ' 12 לפרוטוקול הדיון שו' 4-9:

 

"הקושי שלנו, לכאורה, עם פסק הדין הוא זה שאין בו התמודדות ברורה חד משמעית עם השאלה, מה המשמעות הראייתית לגבי כוונת הצדדים של ההפרדה בין שני ההסכמים [...] לכאורה יש כאן שני הסכמים נפרדים. נכון שהם בנויים לגב, ואנחנו מוכנים גם להניח שמבחינת המשיבים הם באמת הסתמכו על התזרים הצפוי שהיו צריכים לקבל מהאב המנוח, על פי ההסכם הראשון".

 

ובהמשך, עמ' 13 שו' 13-17:

 

"שמענו את הטענות, ואנו סבורים מחמת הקשיים שהוצפו במהלך הדיון ובעיקר ההצהרה של עו"ד חיים וההפרדה בין שני ההסכמים, הפיזית, שמדובר בשני הסכמים שלא תלויים זה בזה. אנו מוכנים להניח כי המשיבים הניחו שהמקור לכספים יהיה ההסכם הראשון, ואנו מוכנים להניח כי המערערים ידעו שאם ההסכם הראשון יבוצע, זה באמת יהיה המקור, אבל הידיעה הזאת לאור ההפרדה וההצהרה לא הופכת אותם ל"בני ערובה" של ההסכם הראשון. כאמור, פסק הדין של בית משפט קמא לא מתמודד, למעשה, עם הנקודה הזאת. לכן, היינו מציעים למען הקטנת העלויות, להסכים לקבלת הערעור. אם העניין יסתיים בהסכמה, אפשר בנסיבות העניין בתיקים מהסוג הזה להותיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט".

 

ובהמשך, עמ' 15 שו' 10-15:

 

"כפועל יוצא מכך, תשלום הפיצוי בסך של 250,000 דולר ארה"ב למערערים, על פי פסק הדין החלקי השני בתיק תמ"ש 1260/96, אינו מותנה בהוראות פסק הדין החלקי הראשון בתיק הנ"ל, שבין ה"ה מ. לבין עצמם. המערערים זכאים, בכפוף לכל החלטה אחרת של ערכאה שיפוטית מוסמכת, להמשיך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצל"פ ת"א 01-67641-00-9 לגביית סכום הפיצוי הנ"ל".

 

65.            לנוכח האמור, ביום 6.1.2014 חודשו ההליכים בתיק ההוצאה לפועל.

 

עתה לאחר שסיימנו את החלק העובדתי בהבנת הרקע להליך שלפניי, נמשיך במסע לעבר ההליכים שהתנהלו בהוצאה לפועל.

הליכים משפטיים בתיק ההוצאה לפועל בנוגע להפחתת ריבית הפיגורים

66.            לאחר קבלת פסק דינה של כבוד השופטת צ' צפת פתחו המשיבים ביום 13.6.2009 בהליכי הוצאה לפועל, לשם קבלת תשלום הפיצויים המוסכמים על-פי הסכם הפשרה השני (תיק הוצאה לפועל מספר 01-676-41-00-9).

 

67.            ביום 8.9.2015 הגיש מר א. בקשה להפחתת ריביות בתקופת עיכוב ההליכים אשר החלה לטענתו ביום 21.6.2001 עם מתן פסק דינה של כבוד השופטת ר' לבהר שרון. לדידו הורתה על עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל וזאת ועד ליום 6.1.2014 בו ניתנה החלטתה של כבוד רשמת ההוצאה לפועל לשפעול ההליכים (להלן - "תקופת עיכוב ההליכים").

 

68.            מר א. טען כי יש לבטל את ריבית הפיגורים בתקופת עיכוב ההליכים ולהשית ריבית "רגילה", על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן - "חוק פסיקת ריבית והצמדה"). חישוב כאמור, יעמיד את סכום החוב נכון ליום הגשת הבקשה על-סך של 1,061,208.57 ש"ח.

 

69.            ביום 9.9.2015 הורתה רשמת ההוצאה לפועל לגזברות לבדוק האם אכן הושתה ריבית פיגורים במהלך תקופת עיכוב ההליכים. על פי תוצאות הבדיקה ביום 27.10.2015 הורתה הרשמת להפחית את ריבית הפיגורים בתקופת עיכוב ההליכים ולהשית הפרשי הצמדה בלבד. תקופת עיכוב ההליכים הוגדרה כפרק הזמן שבין התאריכים 21.6.2001-6.1.2014.

 

70.            ביום 1.12.2015 הגישו המשיבים בקשה לביטול החלטתה של הרשמת בנוגע להפחתת ריבית בתקופה עיכוב ההליכים הן מהטעם שניתנה במעמד צד אחד, והן מהטעם שבית המשפט המחוזי הורה על עיכוב הליכים בלבד ולא על עיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המשיבים "עיכוב הליכים" אינו דוחה את מועד פירעון ומשכך, לא היה מקום להורות על ביטולה של ריבית הפיגורים. ההחלטה המקורית, בה ניתנה ההוראה לעיכוב הליכים, לא ניתנה לגבי כלל החייבים בתיק ובפרט, לא בהתייחס למערער מושא תיק זה.

 

71.            מנגד, טען מר א, כי הלכה למעשה אין נפקא מינה אם ניתנה הוראה ל"עיכוב ביצוע" או ל"עיכוב הליכים". כך או כך, הפרשנות לעניין פסיקת הריבית צריכה להיות זהה במובן זה, שאין להחיל ריבית פיגורים בתקופת עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל.

ההחלטה הראשונה מיום 17.2.2016 (01-67641-00-9)

72.            ביום 17.2.2016 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל (להלן - "ההחלטה הראשונה"), בה הורתה על ביטול החלטתה מיום 27.10.2015 וקבעה כדלקמן:

 

         א.      "אין מחלוקת על-כך שכב' השופטת לבהר שרון הורתה בהחלטתה מיום 21.6.2001 על עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל.

          ב.      המחלוקת המרכזית נוגעת לריבית שהייתה או לא הייתה צריכה להתווסף לחוב בתקופת עיכוב ההליכים, כאשר לטענת בני-הזוג ה., כל עוד מדובר בעיכוב הליכים בלבד, ולא בעיכוב ביצוע, יש להמשיך ולהוסיף ריבית פיגורים לחוב, ואילו החייב, מר א. מ., סבור כי בתקופת עיכוב ההליכים, אין להוסיף ריבית פיגורים ואין לבצע הפרדה בין מקרה בו ניתנה החלטה המורה על עיכוב ביצוע, לבין מקרה בו הורה בית המשפט על עיכוב הליכים".

 

73.            בהחלטה הודגש הכלל הידוע, לפיו פסק דין יש לבצע מיד עם הינתנו וכי רק במקרים חריגים יורה בית המשפט על עיכוב ביצועו. בנסיבות המקרה, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, לא הוגשה לבית המשפט שנתן את פסק הדין ואף לא לערכאת הערעור. כל שהורה בית המשפט, הוא לעכב את הליכי ההוצאה לפועל.

 

74.            עוד צוין בהחלטה כי ההחלטה על עיכוב ההליכים לא ניתנה ביחס לערעור שהוגש על פסק הדין הראשוני, אלא ביחס לבקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת רשם ההוצאה לפועל אשר כזכור, לא נעתר לבקשת החייבים, א. מ. ז"ל ומר א. למחקם מהתיק. על פסק הדין שבמוקד המחלוקת אף אחד מהצדדים לא הגיש ערעור או בקשה לעיכוב ביצוע. החלטה המורה על עיכוב ההליכים שניתנה בתיק לא ניתנה ביחס לכלל החייבים בתיק.

 

 

75.            לבסוף קבעה כבוד הרשמת י' טימנס את הדברים הבאים:

"עד מעוכבים הליכים בתיק, אין משמעות העיכוב כי אין לבצע את פסק הדין, או כי נדחה מועד הביצוע. מועד הביצוע נותר על כנו, אולם לא ניתן היה לנקוט בהליכים אקטיביים לגבייתו. אשר על כן, אני קובעת כי לא היה מקום להפחית את ריבית הפיגורים שנתווספה לחוב בעת שעוכבו ההליכים בתיק, הן מהטעם כי ביצוע פסק הדין לא עוכב, והן מהטעם שעיכוב ההליכים לא היה תקף לכלל החייבים בתיק".   

 

76.            לאחר דחיית ההחלטה הראשונה, הגיש המערער ביום 16.5.2016 בקשה זהה לזו שהגיש מר א., במסגרתה עתר אף הוא להפחתת ריבית הפיגורים בתיק ההוצאה לפועל לתקופה שבין 21.6.2001 לבין 6.1.2014. המערער טען כי ערכאות שיפוטיות שונות הורו על עיכוב ביצועו של פסק הדין. כתימוכין לטענתו, הפנה המערער להוראת סעיף 17 בחוק ההוצאה לפועל בדבר "עיכוב ביצוע פסק דין" וכן, לפסק דינה של כבוד השופטת י' שטופמן, במסגרתו נקבע כי עיכוב הביצוע הראשוני, אכן נעשה בסמכות - מכוח סעיף זה בדיוק. לנוכח העובדה שכבוד השופטת י' שטופמן כללה בהחלטה הן הפנייה לסעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל והן אזכור של עיכוב ביצוע פסק דין, טען המערער, כי הלכה למעשה – משמעות ההחלטה היא עיכוב ביצוע פסק הדין.

 

77.            המערער הפנה להחלטות נוספות אשר ניתנו בערכאות השונות, במסגרתן עשו השופטים שימוש בביטוי "עיכוב ביצוע הליכים". לטענתו, הסעד אותו ביקשו, בין היתר, מהערכאות השונות, ושניתן לבסוף כבוד השופט י' גייפמן, היה ליתן פרשנות לפסק הדין משנת 1999 אשר ניתן על-ידי כבוד השופטת צ' צפת. על פי האמור, התנה כבוד השופט י' גייפמן בפסק דינו את החוב מושא תיק ההוצאה לפועל, בביצוע הוראות הסכם הפשרה השני, קרי, תשלום הכספים למערער ולמר א. על-ידי מנהל העיזבון והנאמנים, ומשכך דה פקטו חל עיכוב ביצוע של פסק הדין.

 

78.            יוצא-אם-כן, כי לטענת המערער, מועד פירעונו של פסק הדין נדחה פעם אחר פעם על-ידי אותן ערכאות שיפוטיות אשר הורו על עיכוב ביצועו.

 

79.              טענה נוספת, הייתה כי מאחר שפסק הדין הראשוני ניתן בהסכמת הצדדים, הרי שלא ניתן היה לערער עליו. נוסף על כך, נטען כי "שתיקתו" של פסק הדין הראשוני בכל הנוגע לחיוב בריבית, לצד חוסר המעש של המשיבים בתיק במשך 15 שנה, העידה למעשה, על הסכמתם לעיכוב ביצועו של פסק הדין ולדחיית מועד הפירעון של הסכום אשר נפסק בפסק הדין, וזאת עד להכרעה סופית בסוגיית הפרשנות.

ההחלטה השנייה מיום 30.1.2017 (01-67641-00-9)

80.            ביום 30.1.2017 דחתה כבוד הרשמת את בקשתו של המערער מהטעמים הבאים:

 

        א.        ראשית, על פסק דינו של כבוד השופט י' גייפמן, הגישו המשיבים ערעור שהתקבל ואשר במסגרתו נקבע כי ניתן להמשיך בביצוע הליכי ההוצאה לפועל.   

        ב.        שנית, כבוד השופט י' גייפמן אמנם הורה על אי-נקיטה בהליכים נוספים בתיק ההוצאה לפועל, אך לא קבע כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין.

 

        ג.        שלישית, גם כבוד השופט נ' שילה לא הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין אלא רק על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

 

        ד.        רביעית, כבוד השופטת י' שטופמן אכן התייחסה לסעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל הדן ב"עיכוב ביצוע פסק דין", אולם ההחלטה מושא הערעור שהונח לפניה, הייתה על החלטתו של כבוד השופט נ' שילה אשר הורה כאמור, על עיכוב הליכי הוצאה לפועל.

 

81.            כבוד הרשמת קיבלה את טענות המשיבים לעניין ההבדל הטמון בין עיכוב ביצוע פסק דין לפי הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר נעשה במקרים מצומצמים בלבד, לבין עיכוב ביצוע פסק דין על פי צו של בית משפט. לדידה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר שרון) לא היה מוסמך לעכב את ביצועו של פסק הדין מושא התיק, ואף לא עשה כן בפועל. הערעור לבית המשפט המחוזי לא היה על פסק הדין, אלא על החלטתה של כבוד רשמת ההוצאה לפועל. לפיכך, כל שהורה בית המשפט הוא על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ולא היה בכך די כדי לדחות את מועד הפירעון.

 

82.            טענת חוסר המעש מצד המערער נדחתה אף היא, שכן לטענת כבוד הרשמת, במשך כל אותן שנים התנהלו הליכים משפטיים בבתי המשפט ולפיכך, בין כה וכה לא ניתן היה לבצע כל פעולה בתיק ההוצאה לפועל. אציין, כי בנוגע לטענה זו הרי שהיא פועלת לשני הכיוונים. משעה שהרשמת עצמה טענה, כי לא ניתן היה לבצע כל פעולה בתיק ההוצאה לפועל, לכך יש השלכה גם ביחס לסוגיית עיכוב ההליכים והריבית. לכך עוד אדרש בהמשך.

 

83.            ביחס לטענה כי פסק הדין איננו מציין מפורשות כי הסכום הפסוק יחויב בריבית, ציינה כבוד הרשמת כי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, קובע לשיטתה, "ריבית סטטוטורית", המתווספת לחוב פסוק אשר לא שולם במועד ולפיכך, לא נדרש היה לציין זאת במפורש במסגרת פסק הדין.   במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל עמד החוב על סך של 1,061,490 ש"ח ואילו כיום, הוא עומד על סך של 2,454,093 ש"ח. המערער העביר עד כה לתיק ההוצאה לפועל תשלום אחד בסך של 150 ש"ח וכי במצב דברים זה, אין כל מקום להורות על הפחתת הריבית. ככל שיפרע המערער מחצית מקרן החוב המקורית ויוכיח כי הוא פועל למען פירעונו של מלוא החוב, או אז, יהא רשאי להגיש בקשה נוספת (להלן - "ההחלטה השנייה").  

 

84.            ביום 2.2.2017 הוגשה הודעת הבהרה על-ידי המערער ולפיה, הודיע כי שילם מחצית מקרן החוב המקורי עוד ביום 1.3.2001.

ההחלטה השלישית מיום 14.2.2017 (01-67641-00-9)

85.            ביום 14.2.2017 ניתנה החלטתה של כבוד הרשמת טימנס בה נקבע כי על המערער לשלם את מחצית יתרת החוב שנותרה וזאת, בניגוד להחלטה הקודמת, בה קבעה כי תשולם מחצית הקרן בלבד.  (להלן - "ההחלטה השלישית").

דיון והכרעה

86.            הערעור שלפניי מאגד בתוכו למעשה שלושה ערעורים שונים על שלוש החלטותיה של רשמת ההוצאה לפועל, כפי שפורטו בהרחבה לעיל. לטענת המשיבים, המערער לא היה רשאי לערער על ההחלטה הראשונה, שכן כלל לא היה צד לה. את הבקשה, הגיש כאמור מר א. וההחלטה מיום 17.2.2016 ניתנה בעניינו בלבד. סיבה נוספת בגינה טענו המשיבים כי המערער איבד את זכאותו לערער על ההחלטה הראשונה, נגעה לפרק הזמן שחלף ממועד מתן ההחלטה ועד ליום הגשת הערעור (19.2.2017).

האם המערער יכול היה לערער על ההחלטה הראשונה על אף שלא היה צד לה?

87.            ההלכה המנחה בעניין זה ניתנה בפרשת חסן (בש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל, מה (1) 670, 694 (1991)) (להלן - "פרשת חסן"):

"מיהו אותו "צד", שאפשרות הערעור נתונה אך לו? הגישה המסורתית רואה כ"צד" אותו גורם שהוא מתדיין על-פי "מסמכי היסוד" הפותחים בהליך המשפטי. אלה הם, למשל, התובע והנתבע במשפט אזרחי, או המדינה והנאשם במשפט פלילי. גישה זו מעוררת קשיים חמורים. היא גורמת עוול לאנשים או לגופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה. בשיטה כשלנו ניתן לעתים להקל על מצוקתם של אנשים או גופים אלה בעזרתו של בית המשפט הגבוה לצדק. אך זוהי תרופה חלקית בלבד, המעוררת קשיים כשלעצמה. מכאן הנטייה, בארץ ומחוצה לה, להגדיר באופן רחב את מהותו של ה"צד", אשר לו נתונה אפשרות הערעור. הגדרה זו זונחת את המבחן הפורמאלי ומתמקדת במבחן פונקציונאלי. צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו "ההופלדיאנית" (בין זכותו במובן "הצר", בין חירות, בין כוח ובין חסינות). גישה זו מתיישבת עם לשונו של הדין הכללי המעניק את זכות הערעור.

בצדק ציין חברי, השופט ש' לוין, כי "סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] לא הגביל את הדיבור 'פסק דין' רק להחלטה שניתנה במסגרת פורמאלית של כתבי-טענות או של כתב האישום". גישה זו ראויה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמאלי, לערער על הפגיעה בו. אין בגישה זו פריצת גדר, שכן היא תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו - בעל דין 'בפועל', במינוחו של חברי, השופט ש' לוין - ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר".

88.            כפי שניתן להיווכח, הגישה המסורתית פינתה את מקומה לגישה הפונקציונאלית בעת בחינת השאלה מיהו "צד" להליך, אשר יכול לערער על החלטה שניתנה בו (בג"ץ 6291/14 יגאל מולי תיירות בע"מ נ' בית משפט השלום בפתח תקווה, פסקאות 9-8 (12.10.2014); רע"א 3522/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד, פסקה 20 (6.3.2012)). על-פי מבחן זה, "צד" להליך הוא מי שמתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים: האחד, שהתקיים הליך נלווה שבו הוא היה בעל דין בפועל וניתנה החלטה משפטית הקובעת סופית את המצב המשפטי בין הצדדים בשאלה מסוימת; והשני, שההחלטה הזו משנה את מערך הזכויות שהיו נתונות לו והחובות אשר חלו עליו בטרם מתן ההחלטה (בג"ץ 188/96 שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. (3) 721, 730-728 (1998); פרשת חסן, עמודים 695-694; חמי בן נון וטל שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. 452 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן – "בן נון וחבקין").

89.             תנאי פרוצדוראלי נוסף להכרה בזכותו של מי שלא היה צד להליך בערכאה הדיונית להצטרף כמערער, דורש מהמערער ליתן הסבר מדוע לא פעל על-מנת להצטרף להליך בערכאה הדיונית ולשכנע כי לא השתהה והחמיץ את השעה להפוך לבעל דין בהליך (רע"א 8127/15 אוניפארם בע"מ נ' Merck Sharp & Dohme Corp. (10.1.2016); בש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים בע"מ נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 5 (4.5.2000)). בהקשר זה, נטען כי פרט המודע לקיומו של הליך אשר יש בו כדי להשפיע על זכויותיו הקנייניות, יבקש להצטרף כצד לאותו הליך וזאת, אף אם הוא מקיים את תנאי המבחן הפונקציונלי המפורטים לעיל. בדרך זו, תוכל הערכאה הדיונית לבחון את טענותיו של אותו פרט ולשמוע ראיותיו במידת הצורך בטרם מתן החלטה. בכך, יש כדי להבטיח את ניצולו של הזמן השיפוטי באופן מיטבי וכדי למנוע פתח להעלאת טענות חדשות בשלב הערעור (בש"א 7240/15 אמנון יצחקי נ' עו"ד טדי ארז (9.2.2016)).

90.            הנה כי כן, ניתן לראות כי כדי שתקום זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם לא היה "צד פורמאלי" על פי מסמכי היסוד, עליו להצביע על הליך נוסף, נלווה, אשר התנהל בד בבד למשפט העיקרי, כאשר במסגרת אותו הליך נלווה, הוכרעו זכויותיו של מי שאינו נמנה עם המשפט העיקרי. במקרה כזה, יוכל אותו נפגע להגיש ערעור על פסק דין, חרף כי לא היה צד למשפט העיקרי. בין אם כך ובין אם אחרת, סבורני כי אף אם היה מצליח המערער להוכיח את תנאיו של המבחן הפונקציונאלי, עדיין לא היה בכוחו לעבור את משוכת הזמן, קרי את משך הזמן שחלף החל ממתן ההחלטה ועד למועד הגשת הערעור. לאחר עיון בטענות הצדדים לעניין זה, הגעתי למסקנה כי המערער איבד את זכאותו לערער על ההחלטה הראשונה, אשר ניתנה כאמור, בעניינו של מר א. אשר איננו צד לערעור דכאן. ואולם, בכך לא סגי ויש להמשיך ולהתקדם לשתי החלטותיה הנוספות של כבוד הרשמת.

91.            עיון בשתי החלטותיה הנוספות של כבוד הרשמת, מיום 30.1.2017  ומיום 14.2.2017 מלמדות כי המערער היה צד לשתי ההחלטות. אולם את הערעור על ההחלטה השנייה, הגיש המערער מספר ימים לאחר חלוף הזמן להגשתו. בעיקרי הטיעון מטעמם, טענו המשיבים כי משנמצא שהמערער איננו זכאי לערער על ההחלטה הראשונה, אזי, משמשת היא כמעשה בית דין גם כלפי המערער וכי כעת הוא מנוע ומושתק להגישה בשנית. לנוכח האמור טענו המשיבים כי ש לסלק את הערעור במלואו.

לנוכח טענות אילו אעבור לשאלה הבאה -

האם ההחלטה הראשונה של רשמת ההוצאה לפועל בעניינו של  מר א.  מהווה מעשה בית דין אף ביחס למערער?

 

92.            תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט לדחות תביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית-דין בין הצדדים. הכלל של 'מעשה בית-דין' מושתת על שני ענפים: האחד, 'השתק עילה', לפיו מקום בו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך - אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו, מבוססת על אותה העילה. השני, 'השתק פלוגתא', לפיו אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות.

 

93.            רשם ההוצאה לפועל איננו דן במהותו של סכסוך שבין הצדדים, שהרי זה נדון לפני בית המשפט האזרחי. העניין המובא לפניו מתמקד בטענת החייב כי מילא אחר פסק הדין או שאיננו חייב עוד למלא אחריו. בדונו בטענות החייב, מפעיל רשם ההוצאה לפועל סמכות מנהלית-מעין-שיפוטית, במסגרתה עליו לקבוע אם אכן פרע החייב את חובו אם לאו. לצד האמור, סמכות זו איננה סמכות שיפוטית במובנה הרחב, שכן רשם ההוצאה לפועל מוגבל בהיקף הסעדים אותם הוא זכאי להעניק וכן, בהיקף הדיונים אותם הוא מנהל. אפנה בהקשר זה לדבריו לספר של דוד בר-אופיר "הוצאה לפועל - הליכים והליכות" 165 (מהדורה שישית):

 

"ההוצל"פ נועד לבצע פסק-דין ולא לפתור מחלוקות הנעוצות בעילות חוזיות או בעילות אחרות מורכבות מאוד, ממושכות מאוד, ואף לא בעתירות רבות מאוד שההכרעה בהם מצריכה התדיינות ארוכה, ובודאי אינה ברורה. עצם הגדרתו של ההוצל"פ כמוסד המוציא לפועל פסק-דין, מקפל בתוכו את הדברים האמורים".

94.            מטעם זה, נקבע כי אין בהכרעתו של רשם ההוצאה לפועל כדי להקים מעשה בית דין מכוח "השתק עילה". בע"א (ת"א) 1872/05 המועצה המקומית פרדס חנה כרכור נ' שמואל אחימן (31.7.2006), נקבע כי פסק דינו של בית משפט היושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, עשוי להקים 'השתק עילה', בהיותו ערכאה שיפוטית על כל המשתמע מכך.

 

לנוכח דברים אילו לא מצאתי כי יש השתק עילה.

 

95.            ואולם, על אף שאין הכרעת רשם ההוצאה לפועל יוצרת השתק עילה, היא עשויה להקים השתק פלוגתא, במטרה למנוע הגשת בקשות חוזרות ונשנות, תוך חזרה על טענות שהוכרעו בהחלטה סופית על ידיו קודם לכן. בע"א 246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב (2) 561 (1968) (להלן – "פרשת קלוז'נר"), נקבעו ארבעה תנאים מצטברים לשם קיום השתק פלוגתא: ראשית, כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; שנית, כי התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה וכי הצד שנגדו מועלית טענת ההשתק, קיבל את יומו בבית המשפט בנוגע לאותה הפלוגתא; שלישית, כי ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא ובקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה; רביעית, כי ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.

 

96.             אכן, קיימת זהות בין שתי הפלוגתאות אותן העלו המערער ומר א. בבקשתם לכבוד הרשמת י' טימנס. קרי, האם יש לבטל את ריבית הפיגורים במהלך תקופת עיכוב ההליכים. ואולם, בנוגע לתנאי השני, אין ספק כי המערער לא זכה להשמיע את טענותיו במסגרת הדיון אשר התקיים בנוגע לפלוגתא זו. עדות לכך, ניתן לראות אף מבקשת ההבהרה אותה הגיש המערער לרשמת ההוצאה לפועל לאחר דחיית החלטתו. אף אם ידע המערער על אודות ההליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בעניינו של מר א., סבורני, כי מן הראוי היה, לצרפו באופן יזום כמשיב להליך וזאת לנוכח המעורבות העצומה והעניין שהיה לו במסגרת אותו הליך. כפי שציינו זאת אף המשיבים, חובת תום הלב חלה ראשית כל על הזוכים בהליכי ההוצאה לפועל ולפיכך, לא מצאתי לקבל את טענתם, לפיה יש בהימנעות של המערער מבירור מצבם של הליכי ההוצאה לפועל, כדי למנוע ממנו כעת את זכות הגישה לערכאות.

 

97.            הנה כי כן, ניתן לומר כי הכרעתה של רשמת ההוצאה לפועל בעניינו של מר א.  לא יצרה השתק פלוגתא אשר היה בכוחו כדי למנוע מהמערער להגיש בקשה דומה אשר לחוב שנגדו.

 

98.            במהלך התקופה מיום מתן ההחלטה הראשונה ועד למתן ההחלטה השניה, המערער הגיש בקשות לראש ההוצאה כדי לבטל את ההחלטה הראשונה. לשם הדוגמה אפנה להחלטה מיום 25.9.2016 לפיה נתבקש המערער להגיש להוצאה לפועל הפניות מדויקות בנוגע לשורות בהחלטות שדנו בעיכוב ביצוע.

 

99.            ההחלטה השנייה ניתנה כאמור ביום 30.1.2017 וההחלטה השלישית ביום 14.2.2017. חובתו של המערער היתה למצות את כל ההליך בהוצאה לפועל בטרם פנייתו לבית המשפט. בפרט כאשר במהלך התקופה האמורה נדרש המערער על ידי ראש ההוצאה לפועל להמציא לו מסמכים שונים, ונראה היה כי לא תם ההליך בהוצאה לפועל. רק ביום 14.2.2017 משניתנה ההחלטה השלישית ונראה היה כי נתפסה הרשמת לטעות ולא שמה לב כי המשיבים קיבלו כבר סך של  689,432 ש"ח סלולה היתה דרכו של  המערער לפנות לבית המשפט.

 

100.        לא הוכח כי המערער חרג ממניין הימים הנקובים בדין לשם הגשת הערעור. משכך אני קובעת כי למערער היתה קנויה הזכות בדין להגיש ערעור כנגד ראש ההוצאה לפועל ביחס להחלטה השניה ולהחלטה השלישית.

 

אמור מעתה, כי הדלת לבית המשפט להגשת הערעור פתוחה היתה למערער.

 

עתה לאחר שעברנו משוכה זו נמשיך במסענו לעבר מספר סוגיות נוספות העומדות לפתחנו.

מה בין עיכוב ביצוע פסק דין לבין עיכוב הליכים בתיק הוצאה לפועל?

עיכוב ביצוע פסק דין על-פי חוק ההוצאה לפועל

101.         סעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל מסדיר את הכללים הנוגעים ל"עיכוב ביצוע פסק דין" באופן הבא:

"עיכוב ביצועו של פסק דין

                     א.      לא יעוכב ביצועו של פסק הדין אלא לפי הוראות חוק זה או לפי צו של בית משפט.

                      ב.      ציווה בית משפט לעכב ביצועו של פסק הדין או חלק ממנו, לא יינקט כל הליך לביצועם.

                      ג.      בוטל צו העיכוב, יימשכו ההליכים; הליכים שננקטו לפני שהומצא למנהל לשכת ההוצאה לפועל צו העיכוב, יעמדו בעינם ואין צורך לשוב ולנקטם לאחר ביטול צו העיכוב, אלא אם ראה רשם ההוצאה לפועל צורך בכך" .

 

102.         המשמעות של עיכוב ביצוע פסק דין היא כי כל הליכי הגביה מעוכבים באופן גורף. לפיכך, העילות בעטין יינתן עיכוב ביצוע לפי לסעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל הן מצומצמות ביותר. העילה הראשונה, היא על פי הוראה מפורשת בחוק, ואילו העילה השנייה, היא על פי צו של בית משפט.

 

103.         סעיף 16 לחוק ההוצאה לפועל בדבר "השהיית הליך ואי נקיטתו" מאפשר להשהות הליך או הליכים מסוימים בלבד בתיק ההוצאה לפועל, בעוד יתר ההליכים ממשיכים והתיק למעשה, ממשיך להתנהל כסדרו.

הסמכות להשהות הליך מהווה סמכות רחבה יותר שכן היא נתונה לשיקול-דעתו הבלעדי של רשם ההוצאה לפועל:

(א)    "ביקש החייב להשהות הליך או להימנע ממנו, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות כמבוקש בתנאי שהחייב המציא ערובה להנחת דעתו; אולם רשאי הוא לפטור את החייב ממתן ערובה, אם ראה הצדקה לכך לשם מניעת עיוות דין.

(ב)    מנהל לשכת ההוצאה לפועל לא ישהה הליך ולא יימנע ממנו אלא לפי החלטה של רשם ההוצאה לפועל".

 

104.         סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט מקום שבו הוא סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו:

 

"היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה; אין בפנייה זו כדי לעכב ביצועו של אותו חלק של פסק-הדין שאינו טעון הבהרה".

 

105.         ההבחנה החשובה לעניינינו היא, כי בקשת ההבהרה מעכבת את חלקו של פסק הדין הטעון הבהרה. תקנה 20 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 קובעת כי אם פנה רשם ההוצאה לפועל לבית המשפט לצורך קבלת הבהרה, עליו לציין את חלקו של פסק הדין הטעון הבהרה ועל בית המשפט ליתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם בטרם ישיב. תשובתו של בית המשפט, תהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין בכל הנוגע לביצועו (בן-נון וחבקין, 534, 539).

 

106.         משהגישו המשיבים בקשה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל, נדרשה הרשמת לדון בבקשת החייבים 1 ו-3 ב"טענת פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל הקובע כדלקמן:

 

(א)    "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב)    החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות הענין, שלא לצוות כן.

(ג)     דחה רשם ההוצאה לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו".

107.         סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל אינו מוגבל רק לטענת "פרעתי" במובן המילולי, אלא לכל טענה מכל מין וסוג הפוטרת את החייב מלמלא אחר פסק-הדין.

 

108.         הרשמת דחתה את בקשתם של החייבים 1 ו-3 ועל החלטתה, הוגשה כזכור, בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר התקבלה ונדונה לפני כבוד השופטת  ר' לבהר שרון.

 

109.         בכל הנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, יש לבצע הבחנה בין בקשה המוגשת במסגרת הליך של ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, לבין בקשה המוגשת במסגרת הליך של ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל. במקרה הראשון, קבעו תקנות 467-468 לתקנות סדר הדין האזרחי כנוסחן באותו המועד וטרם התיקון, כי יש לפנות תחילה בבקשה לעיכוב ביצוע אל בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה ורק לאחר מכן, לפנות לבית המשפט שלערעור. במקרה השני, נקבע בתקנות כי יש לפנות בבקשה להשהיית הליכים לרשם ההוצאה לפועל במסגרת סמכותו הכללית להשהות הליכים כאמור בסעיף 16 לחוק ההוצאה לפועל; בש"א (י-ם) 2637/05 עמרם אזולאי נ' בנק הפועלים בע"מ (23.8.2005)).

 

110.        במקרה שלפנינו, אין המדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, שכן לא הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המדובר בערעור על החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל. לפיכך, נדרש לעיין גם בסעיף 80(ג) לחוק ההוצאה לפועל המורה כך:

(א)    " [...].

(ב)    צווים והחלטות של רשם ההוצאה לפועל, לרבות החלטות בערר לפי סעיף קטן (א), ניתנים לערעור, ברשות שופט בית משפט השלום לפני בית משפט השלום; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 13, 14, 19, 25, 38(א), 48, 58, 66א(1) ו-(2), 66ה(א), 66ז(ג)(2), 69יב(א), 70(א) ו-74(א), יהא בזכות.

(ב1) על אף הוראות סעיף קטן (ב), צווים והחלטות של רשם הוצאה לפועל בעניין ביצוע פסק דין בענייני משפחה, לרבות החלטה לפי סעיפים 13, 14, 19, 25, 38(א), 48, 58, 66א(1) ו-(2), 66ה(א), 66ז(ג)(2), 69יב(א), 70(א) ו-74(א) ניתנים לערעור בזכות לפני בית המשפט לענייני משפחה בפני שופט אחד.

(ב2) פסק דין של בית משפט שלום או של בית המשפט לענייני משפחה בערעור שהוגש לפי סעיפים קטנים (ב) או (ב1), לפי העניין, ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי.

(ג)     הוגש ערר או ערעור או בקשת רשות לערער לפי סעיף זה, אין בכך כדי לעכב הליך; רשם ההוצאה לפועל או בית המשפט רשאי להורות על השהיה או עיכוב ולהתנותם במתן ערובה להנחת דעתו, ובלבד שהמבקש הודיע שבדעתו להגיש ערר, ערעור או בקשת רשות לערער, לפי העניין".

 

111.         מן האמור עולה, כי במסגרת הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, להבדיל מערעור על פסק דין של בית המשפט קמא, רשאית ערכאת הערעור להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל ואף להתנותו במתן ערובה (דוד בר-אופיר "הוצאה לפועל - הליכים והלכות" (חלק א', מהדורה שישית, אפריל 2005), עמ' 171-172 (להלן - "בר-אופיר")).

 

112.         ערעור על החלטותיו השיפוטיות של רשם ההוצאה לפועל הוא ערעור בזכות המוגש ככלל, לבית משפט השלום. מאחר שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת צ' צפת) בתמ"ש 1264/99 ניתן בשנת 1999, אציין כי על פי ההסדר החוקי באותן שנים ואשר יפורט בהרחבה בהמשך, נדרש היה לבקש את רשותו של בית המשפט לצורך הגשת ערעור אשר היה מוגש לבית המשפט המחוזי.

 

113.         דיני הערעור הקבועים בחוק ההוצאה לפועל מהווים מערכת סגורה החולשת על כלל סדרי הדין הנוגעים להליכי ערעור על החלטותיו של רשם ההוצאה לפועל. משמעות הדבר היא - שתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות על הליכי ערעור אלה וזאת, לנוכח להוראת תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה בכל מקרה בו קיים סדר דין מיוחד לעניין מסוים לא ניתן יהיה להיזקק להסדר הקיים בתקנות. השלב בו ישובו הליכי הערעור לדור תחת מטרית תקנות הדין האזרחי הוא שלב הגשת הבקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, אם תוגש, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערעור (דוד בר אופיר "שיקול דעת שיפוטי בערעורי ההוצאה לפועל", המשפט גיליון 3, כרך ב' (תשנ"ה), עמ' 321; ה"מ 578/70 אמיל סעדה נ' עזבון המנוח רושדי אל-אימאם אל-חוסייני ואח', כד (2), 437 (1980)).

 

114.         במסגרת ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל מוסמכת ערכאת הערעור לבצע שמיעה מחודשת של התיק - שמיעה רחבה יותר מזו המתקיימת בהליכי ערעור בבתי משפט רגילים. מודל ערעורי זה כונה "מודל הערכאה הכפולה", לפיו המערער, ברשות בית המשפט בערעור, רשאי להביא ראיות נוספות לשם תמיכה בטענותיו (עש"א (מחוזי חי') 7720-04/09 דרעי נ' חטיב (29.9.2009); שחר קטוביץ "סוגיות נבחרות בדיני ההוצאה לפועל" (2009), עמ' 144-147) (להלן - "קטוביץ'"). מודל זה, המאפשר למערער להעלות טיעונים עובדתיים לפני ערכאת הערעור, פותח פתח להתערבות רחבה של ערכאת הערעור בהחלטותיהם של רשמי ההוצאה לפועל.

 

115.         הנה כי כן, ניתן לומר שבית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל (כב' השופטת  ר' לבהר שרון) רשאי היה ליתן החלטה על פי התשתית העובדתית כפי שהובאה לפניו. לצד זאת, יוזכר שוב - כי חרף סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ראוי הוא כי הדבר יעשה במקרים חריגים בלבד (בן נון וחבקין, עמ' 534).

 

 

עיכוב ביצוע פסק דין על פי תקנות סדר הדין האזרחי

 

116.         תקנות סדר דין האזרחי 466-470 כנוסחן בשנים הרלוונטיות הכילו אף הן הוראות לעניין עיכוב ביצוע.

 

117.         במהלך השנים, טרם הרפורמה שעתידה להיכנס בפברואר 2020, הוכנסו תיקונים לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 467 הוחלפה, כך שבמקום הוראותיה אשר כללו התייחסות לעיכוב ביצוע בלבד, חלות הוראותיה העדכניות גם על סעד זמני בערעור. באופן זה, מעניקה תקנה 467 לבית המשפט שלערעור, סמכות כללית ובלעדית להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה מושא הערעור או בקשת רשות הערעור שהוגש ועומד לפניו (ע"א 11/9060 בנק לאומי נ' עו"ד ארנברג (17.4.2013)). בד בבד, בוטלה תקנה 468, לפיה תנאי לעיכוב ביצוע בערכאת הערעור חייב פנייה מוקדמת לערכאה הדיונית; כמו כן בוטלה תקנה 469, אשר כללה הוראות לעניין אופן ההחלטה על עיכוב ביצוע; ובוטלה תקנה 471 לתקנות, אשר דנה בסעד זמני לתקופת הערעור שאינו מחייב פנייה קודמת לערכאה הדיוניות.

נוסחן העדכני של תקנות אלה הוא כדלקמן:

"הביצוע לא יעוכב

466.  הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

עיכוב ביצוע וסעד זמני

467.  (א)  בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

          (ב)  הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.

          (ג)   הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחויבים לפי העניין.

עיכוב ביצוע מהו? 

470.   עיכוב ביצוע, לענין סימן זה הוא:

(1)  עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967;

(2)  עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;

(3)  התליית פעולתה של החלטה.

 

118.         תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין או ההחלטה שניתנו בעניינו נדרש לשכנע בדבר קיומו של נימוק המצדיק את הסטייה מן הכלל (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה (5) 499 (1991); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ (5) 403 (1997)).

 

119.         בבואנו לדון בבקשה לעיכוב ביצוע יש לבחון שני שיקולים מרכזיים: האחד, סיכויו של המערער להצליח בערעורו. השני, האם ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שפסק הדין בוצע (בש"א 219/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד מט (5) 285 (1996)).

 

120.        הכלל לפיו אין מעכבים ביצועו של פסק דין מקבל משנה תוקף עת המדובר בחיוב כספי, שכן רק במקרים חריגים ניתן יהיה לומר כי אם יבוצע התשלום לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח (2) 301 (2003)). לפיכך, כאשר מדובר בתביעה כספית, ישנה חשיבות רבה לשאלה אם יוכל המערער להיפרע מהמשיב מקום בו יזכה בערעורו. הכללים הנוגעים לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי קובצו במסגרת תא (ת"א) 21274/06 שגיא מוטורס שיווק ושרות מרכזי בע"מ נ' קלורית שרון מערכות בע"מ (29.6.2006) ויפורטו להלן:

 

        א.        ככלל, פסק דין יבוצע מיד עם הינתנו והגשת ערעור לא תעכב את ביצועו.

        ב.        ביצועו של פסק דין שבבסיסו חיוב כספי יעוכב רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"א 4458/06 משה הר בע"מ נ' בסול (22.6.2006); ע"א 11482/05 אוזנה נ' פקיד שומה אשקלון (11.5.2006 ) במסגרת פסק הדין מונה בית המשפט העליון את האסמכתאות המשפטיות לכלל יסוד זה. ע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, ס(1) 69 (2005); ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג (26.1.2006); ע"א 949/06 ישראל אליאס נ' דוד עטיה (9.4.2006).

        ג.        על המבקש מוטל השכנוע בנוגע לקיומם של סיכויי ערעור גבוהים ולקיומו של נזק שלא ניתן יהיה להשיבו במידה שיתקבל הערעור (ע"א 774/04 "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מיכאל שריקי (28.9.2005); רע"א 680/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוחה בתיה ממו ז"ל (20.6.2007)).

        ד.        קושי לשאת בתשלום החוב הפסוק אינו בבחינת עילה לעיכוב ביצועו של פסק דין עד למתן החלטה בערעור (בש"א 4523/91 גדעון ברקוביץ נ' פקיד השומה חיפה, מה (5) 508 (1991)).

        ה.        הכבדה על חייב המתקשה לפרוע את חובו אינה מהווה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצועו של פסק הדין גם אם הזוכה לא יפגע פגיעה של ממש בדחיית התשלום (ע"א 3680/99 גרפינקל נ' שלגי ואח', דינים עליון כרך נו 638 (1999)).

121.         ההסדר המצוי בתקנות סדר הדין האזרחי איננו בבחינת הסדר ממצה, שכן לבית המשפט נתונה סמכות טבועה לעכב ביצועה של החלטה שנתן, אף במצבים בהם ההחלטה כבר איננה נתונה לערעור. המדובר במצבים מיוחדים וחריגים. סמכות טבועה זו מעוגנת תחת סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

 

122.          בע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו (1) 366 (פסקאות 16 ו-17) (2001), התייחס בית המשפט למהותה של הסמכות הטבועה, בציינו כי "סמכותו ה"טבועה" או סמכותו ה"טבעית" של בית המשפט כוללת אפוא אותם כוחות שיש לבית המשפט מטבע ברייתו-כגוף שייעודו לעשות משפט וצדק - ואשר לא נלקחו ממנו ע"י חוק; ... כוח הנגזר מסמכותו הטבועה של בית המשפט, השימוש בו ייעשה בזהירות ולו משום שמרחב פרישתו יכול שיהא רחב מכל רחב". על רקע קביעה זו, לפיה, שומה על בית המשפט לעשות שימוש זהיר בסמכותו הטבועה ובשים לב לכך שאף לגבי החלטה עליה הוגש ערעור, עיכוב הביצוע יהא בבחינת החריג ולא בבחינת הכלל, נקבע כי גם באותם מצבים חריגים בהם מתבקש בית המשפט לעכב ביצועו של פסק דין חלוט, יחולו אותם עקרונות מנחים שנקבעו בפסיקה לעניין עיכוב ביצוע פסק דין עליו הוגש ערעור.

 

אם כן עולה השאלה - מהי הפרשנות הראויה בה יש לנקוט במקרה דנן?

 

123.         הליכי הוצאה לפועל אינם מהווים תחליף לערכאת הערעור וכל תפקידם הוא לאכוף את החיובים הטמונים בפסק הדין, בין אם נכונים הם ובין אם לאו. ואולם, אף אכיפת החיוב מחייבת את רשם ההוצאה לפועל להבין את מהותו של פסק הדין ואת משמעותו. לפיכך, כל הפעלה של פסק דין גוררת אחריה מניה וביה אף את הצורך לפרש את הוראותיו. מקום בו עולה חוסר בהירות והבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך קריאתו של פסק הדין ומתוך נסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט לצורך הבהרת פסק הדין. אלא מאי, במקרה שלפנינו, לא נעשתה כל פנייה לבית המשפט שנתן את פסק הדין בבקשה להבהרה. הוגשה בקשת רשות הערעור לכבוד השופטת ר' לבהר שרון אשר הסתיימה בפסק הדין שבו הוכרז על עיכוב ההליכים בתיק. אפנה בעניין זה לבר אופיר, עמ' 52: "...אין למצוא פסול בכך שבית המשפט שדן בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל יתן החלטה הכוללת בתוכה גם פרשנות של פסק-דין אשר ביצועו מתבקש בלשכת ההוצאה לפועל".

 

124.         דברים אלה, מקבלים משנה תוקף עת המדובר בפרשנות של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין ותחת נסיבות בהן פסק הדין מתמצה אך באישורו הפורמלי של ההסכם. במקרה זה, אין כל יתרון לפרשנות אותה העניקה הערכאה שאישרה את ההסכם על פני זו אותה העניקה ערכאת הערעור אשר דנה בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל. בית משפט היושב כערכאת ערעור על פסק דין אשר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל הוא בעל סמכות להבהיר את פסק הדין, מכוח הוראת סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ומכוח הוראת תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת את סמכותה של ערכאת הערעור ככוללת את כל מה שבסמכותה של הערכאה הראשונה.

125.         ברע"א (מרכז) 13242-09-08 ישי בשן נ' דובק בע"מ (18.11.2010), נידונה שאלה דומה לעניין הפרשנות אותה יש ליתן לקביעתו של כבוד השופט מ' אלטוביה בבית המשפט קמא בדבר "עיכוב הליכי ההוצאה לפועל" (עמ' 3 לפסק הדין). בפסק הדין בערעור, ציין אב"ד כבוד השופט א' שילה את הדברים הבאים:

"גם האופן שבו מפרשים המערערים את החלטתו של השופט אלטוביה בדבר עיכוב הביצוע אינו מקובל עלינו. המערערים טוענים כי השופט אלטוביה עיכב רק הליכי הוצל"פ, להבדיל מעיכוב ביצועו של פסק הבורר, וכי הוטעה בידי המשיבה באשר לעצם היסוד לבקשה...".

ובהמשך, עמ' 5 לפסק הדין:

"משהחליט השופט אלטוביה על עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, בבקשה שעניינה עיכוב ביצועו של פסק דין, התוצאה היא אותה תוצאה, דהיינו עיכוב ביצועו של פסק הדין. יתר על כן, אפילו היטעתה המשיבה את בית המשפט בבקשתה לעיכוב הביצוע (ואין אנו קובעים כך), עדיין החלטתו בדבר עיכוב הביצוע בעינה עומדת עד למועד ביטולה, וכן גם החלתו של פסק הדין בעניין אוחיון נ' חממי לעיל על תקופה זו". 

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 9390/10 ישי בשן נ' דובק בע"מ (19.7.2011)) ובו לא נסתרה קביעתו של כבוד השופט מ' אלטוביה (עמ' 4 לפסק הדין):

 

"בית המשפט המחוזי קבע ארבע קביעות שעומדות בלב ההכרעה [...] שלישית, קביעת בית המשפט המחוזי בהליך קמא בדבר הפרשנות שיש להעניק להחלטת כב' השופט מ' אלטוביה בעניין עיכוב ביצוע. מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי ההקשר של ההחלטה מלמד שעניינה, ולו ברמה המעשית, עיכוב ביצוע של פסק הדין".

ומה היה במקרה שלפנינו - האם "עיכוב הליכי ההוצאה לפועל" או שמא "עיכוב ביצוע של פסק הדין"?

 

126.         במקרה שלפנינו נדרש בית המשפט לדון בפרשנות פסק דין שניתן ביום 13.6.1999. מלאכת פרשנותו של פסק דין נעשית בהתחשב בלשונו ובתכליתו. על תכליתו של פסק הדין, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו וכן, ממקורות חיצוניים כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמאטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה (בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה (5) 1, 7 (1991); בג"ץ 3495/06 הרב לישראל הרב יונה מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (30.7.2007); אהרון ברק "פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית", 126 (1992)).

 

127.          פרשנות ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים ואשר קיבלו תוקף של פסק דין, ועל רקע הנסיבות המתוארות, מלמדת כי כוונת הצדדים הייתה שחיובם של המערער ומר א. לשלם את סכום הפיצויים המוסכמים, יהא חיוב שלוב ומותנה בחיובם של מנהלי העיזבון וכונסי הנכסים לפעול לחלוקת הכספים שכן בלעדיהם, לא היו המערער ומר א. מחויבים לשלם את כספי הפיצויים למשיבים. אפנה בהקשר זה לבע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' משה קרון, פ"ד מ"ה (3) 7, 13 (1991): "על תלות בין החיובים למדים לא רק על פי המועדים הקבועים בחוזה לביצוע החיובים, אלא גם מהנסיבות המיוחדות האופפות את החוזה העומד לדיון ומכללי ההיגיון והשכל הישר".  בנוסף אפנה לע"א 2568/98 ד"ר אברהם פטר נ' עזרא חממי, תק-על 2003 (2), 2162, 2164 (4.6.2003): "אמנם בחוזה אין תנאי מפורש המשלב את החובה לשלם סכום מסוים מתוך המחיר בחובה לרשום את הבעלות במגרש על שם החברה, ואולם חוזה יש לפרש כמכלול אחד הבא להגשים את התכלית הכלכלית של העיסקה...". כוונה זו אף מתבקשת מן ההיגיון הכלכלי הטמון בעסקה. החוזה נועד להשיג מטרה עסקית ויש לתת לו פירוש המגשים מטרה זו כפי שאנשים סבירים היו עושים.

 

128.         אשר לסמכותו הפרשנית של רשם ההוצאה לפועל, נקבע בפסיקה כי סמכות זו מוגבלת ומצומצמת וכי אין ביכולתו של הרשם להוסיף או לגרוע מתוכנו של פסק הדין (ע"א 347/71 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כו (2) 222 (1972). רשם ההוצאה לפועל מנוע מלנתח את כוונת פסק הדין כאשר זו, איננה עולה באופן ברור לחלוטין מלשונו של פסק הדין. במקרה כגון דא, כפי שכבר אמרנו, בכוחו של רשם ההוצאה לפועל לפנות בבקשת הבהרה לבית המשפט ביחס לפסק הדין, אך לא להוסיף על האמור בו או לפרשו בדרך אשר ייתכן ויהיה בה כדי ליצוק לתוכנו של פסק הדין הוראות שלא נקבעו בו מלכתחילה (ע"א (ת"א) 3155/05 שרה משה ואח' נ' נחמה מרקין ואח' (12.3.2007)).

 

129.         לפיכך, ובשים לב למסקנה לפיה חיובם של המערער ומר א. לשלם פיצויים מוסכמים היה שלוב ומותנה בחיובם של מנהלי העיזבון וכונסי הנכסים לפעול לחלוקת הכספים (מסקנה אותה היטיב לתאר כבוד השופט י' גייפמן במסגרת תמ"ש 1264/96). סבורני כי כוונתה של כבוד השופטת ר' לבהר שרון בערעור על החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל הייתה לעכב את ביצועו של פסק הדין כולו. החלטה זו בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין, אושררה על ידי מספר ערכאות נוספות.

 

130.         לשם הנוחות אני מפנה לסעיף 4 לפסק הדין של כבוד השופטת ר' לבהר שרון מיום 21.6.2001: "... אני מחזירה את התיק לראש ההוצאה לפועל ומורה על עיכוב הליכים בתיק עד להכרעה במחלוקת שבין הצדדים לגבי פירוש ההסכמים, ולדיון מחודש בבקשה בנוכחות הצדדים במידת הצורך, לאחר מכן".

 

131.         הערכאות השונות, כך נראה, לא הצליחו להביא לסיומה של הסוגיה ולפתרון המחלוקת הפרשנית ובחרו להותיר את ההליכים מעוכבים עד למתן הוראות באשר לשחרור הכספים וחלוקתם. כך למשל, בה"פ 1149/01 בה נדרש בית המשפט להצהיר כי תיק ההוצאה לפועל נפתח בחוסר סמכות, כך קבע כבוד השופט סטרשנוב: "תגישו בקשה נפרדת. הכל מוקפא בשלב זה. אני לא יודע מה יהיה". אף כבוד השופט י' גייפמן, קבע במסגרת פסק דינו בתמ"ש 1264/96 את הקביעות הבאות: "הליכי הוצל"פ נוספים לא ינקטו קודם שינתנו הוראות ע"י ביהמ"ש למנהל העזבון ולנאמנים בדבר שחרור הכספים ותשלומם...". בהמשך, במסגרת בקשה למתן הוראות למנהל העיזבון והנאמנים אשר הוגשה על ידי עורך הדין סלע (תמ"ש 56843/05; 56842/05; 56841/05; 56840/05) פסק כבוד השופט נ' שילה כדלקמן: "ניתן בזאת צו עיכוב ביצוע לכל הליכי הוצל"פ המתנהלים בין הצדדים וזאת עד להחלטה אחרת".

 

132.         אף בערעור אותו הגישו המשיבים על פסק דין זה (רע"א 22101-03-10) קבעה כבוד השופטת י' שטופמן כי: "לבית משפט קמא היתה סמכות להורות על עיכוב ההליכים בתיק הוצל"פ זה. זאת הן משום שלבית משפט קמא נתונה היתה הסמכות לפי סעיף 17 לחוק ההוצל"פ, והן משום שהדברים עולים בקשה אחד עם פסק דינו של כב' השופט גייפמן בתמ"ש 1264/96".

 

133.          משכך ניתן לומר – בין אם הערכאות השונות נקטו בלשון עיכוב הליכים ובין אם נקטו בלשון עיכוב ביצוע או בכל לשון אחרת אין לכך משמעות. מועד פירעונו של פסק הדין נדחה פעם אחר פעם על ידי הערכאות השונות, ולא ניתן היה לבצע כל פעולה בתיק ההוצאה לפועל. למעשה המשיבים לא נקטו במשך כ-15 שנים בכל הליך בהוצאה לפועל והדבר נבע לא בשל "הרדמות" על זכותם אלא בשל מניעות שהיתה קיימת לבצע כל פעולה בתיק. לפיכך, במקרה שלפניי הפרשנות המעשית היתה כי הליכי ההוצאה לפועל עוכבו כל השנים בשל הצורך בפרשנות פסק הדין משנת 1999 אשר העסיקה את בית המשפט במהלך כל השנים. התוצאה המשפטית זהה ולא משנה הכותרת אלא התכלית. רק ביום 14.11.2013 ניתן דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו נקבע מפורשות, כי המשיבים זכאים להמשיך ולנקוט בהליכי ההוצאה לפועל.

 

לפיכך אני קובעת כי בין אם נתנו החלטות שקבעו עיכוב הליכים ובין אם ניתנו החלטות שקבעו עיכוב ביצוע – הכוונה היתה לאותה תוצאה, לפיה לא ניתן לבצע את פסק הדין ולא ניתן לפעול במסגרת ההוצאה לפועל.

 

134.         למעלה מן הצורך, אוסיף ואומר כי משלא התבקשה הבהרה מבית המשפט לענייני משפחה אשר נתן את פסק הדין עוד בשנת 1996 ואף לא מבית המשפט המחוזי אשר נתן את ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים, סבורני כי ייתכן בהחלט שעסקינן בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות ועל כן דינה בטלות (ע"א 165/50 נח עפשטיין נ' דוד זילברשטיין, ו 1201 (1952)). מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח הקביעות במסגרת ע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו, עמ' 31-32 (28.7.2014):

"הדרך הרגילה לאכיפתו של פסק דין מוסכם, כמו כל פסק דין אחר, היא נקיטה בהליכי הוצאה לפועל. אולם, במצבים שבהם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו ברור דיו ולא עולה ממנו במפורש איך על הצדדים לנהוג, אין ניתן לפנות אל לשכת ההוצאה לפועל. במצבים אלה, פתוחה האפשרות לפני הנפגע מן ההפרה, להגיש תביעה חדשה המבוססת על הפרת ההסכם (ראו: שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר, פסקה 4 (19.6.1996); זוסמן, לעיל, בעמוד 550)".

לנוכח האמור, נעבור לסוגיית ריבת הפיגורים.

האם נפחית את ריבית הפיגורים או לא נפחית?

חוק פסיקת ריבית

135.         סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע את הסמכות לפסוק ריבית:

"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו."

 

136.         תפקידה של הריבית הרגילה היא להשיב את מצב הדברים לקדמותו ולפצות את הנושה עבור שלילת יכולתו להשתמש בכסף. ההנחה היא שאדם אשר אינו פורע את חובו - "לא זו בלבד שהוא מונע את השימוש בכסף מן הנושה, אלא עשוי אף לעשות פירות בכסף שהושהה בידו; על-כן מן הדין שיחויב לשלם עבור שימוש זה". מטרתם של ריבית והפרשי הצמדה היא לשמר את ערכו של הכסף "באופן שהנושה יקבל, בסופו של ההליך השיפוטי, כמות של כסף שישווה, מבחינת כוח הקניה שלו, לכוח הקניה של הסכום שנמנע ממנו" (דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך, עמ' 3 (1996)).

 

137.        הנה כי כן, הוספת ריבית והצמדה איננה באה להגדיל את רווחיו של הנושה אלא אך להשיב את המצב לקדמותו ולשמר את ערך הכסף. אין המדובר בהטלת קנס על החייב, אלא בפיצויו של הנושה כדי למנוע הפסד של הנושה והתעשרות של החייב שלא כדין. אפנה בעניין זה לע"א 330/78 המהפך חברה שיתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 499, 503 (1981):

 

"ההצמדה והריבית... אינן באות לענוש את מי שחב בחוב, אלא באות להבטיח, כי למרות חלוף העתים ושינויי ערך המטבע ישולם סכום, המשקף את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל... מדובר בכסף, שהיה בידי המערערת, ואשר ישולם עתה... על-פי ערכו ביום התשלום. הקרן בלווית הצמדה אינם אלא אותו סכום, שבו נתחייבה המערערת מעיקרה".

"מועד הפירעון"

138.         סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה מגדיר את תקופת הריבית כדלקמן:

(א)    "תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר-טרחה של עורך-דין - מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

בסעיף זה, "מועד הפרעון" - המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר.

(ב)    סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים).

(ג)     על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון".

 

139.         מהוראת סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה ומתקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי עולה כי החלטה בעניין עיכוב ביצוע פסק דין דוחה את "מועד הפירעון" עד למועד מתן פסק הדין בערעור. דחייה זו מעבירה יחד עם העברת מועד הביצוע אף את מועד התווספות הפרשי ההצמדה והריבית על החוב לאותו מועד נדחה אחר. מאחר שפסק הדין עוכב מועד ביצועו נדה למועד אחר, הרי שגם מועד התווספות הפרשי ההצמדה והריבית עוכב והועבר למועד הנדחה האחר. 

 

140.         חוק פסיקת ריבית והצמדה מגדיר שני מנגנונים כלכליים שתכליתם שונה. האחד, הפרשי הצמדה וריבית הניתן לכנותם "רגילים" ואשר מטרתם היא הבאת הזוכה למצב שבו ערך המטבע שבידו משקף את הסכום המקורי. לא כך הוא לגבי ריבית הפיגורים, המנגנון השני המוזכר בחוק ואשר יפורט בהרחבה להלן.

ריבית פיגורים - אימתי?

141.         ריבית פיגורים היא "מעין סנקציה שתכליתה היא לתמרץ אכיפה מהירה של חובות פסוקים" (רע"א 7777/09 בראנץ נ' כנפי, פסקה 16 (7.1.2013) (להלן – "פרשת בראנץ")).

142.         החלטות בעניין עיכוב ביצוע פסק דין דוחות את "מועד הפירעון" למועד מתן פסק הדין בערעור, כאשר דחייה זו מעבירה יחד עמה גם את מועד התווספות ריבית הפיגורים לאותו מועד נדחה, שכן בתקופת עיכוב הביצוע לא מתקיימת התכלית לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק (רע"א 5420/07 דמארי ויקטור נ' צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ (4.3.2008) (להלן - "פרשת דמארי").

 

143.          עוד בהקשר זה, אפנה לרע"א 6395/10 רות קידר נ' אי. איי. ג'י. חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (2.12.2010) (להלן - "פרשת קידר"):

"ריבית הפיגורים נועדה לתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק במועד שנקבע [...] אין מחלוקת, כי החלטה בעניין עיכוב ביצוע פסק דין הינה בעלת משמעות לעניין חיוב בריבית פיגורים. החלטה המורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין משהה למעשה את מועד הפירעון שנקבע בו [...] לפי האמור, יש לקבוע כי במקרים בהם קיבלה ערכאת הערעור את הבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שהמועד הקובע לעניין תשלום ריבית פיגורים הינו מועד הגשת הבקשה לערכאה הדיונית. זאת בתנאי, שהבקשה הוגשה לערכאת הערעור תוך זמן סביר".

 

144.         הנה כי כן, התכלית העיקרית אשר עומדת ביסוד קביעת ריבית פיגורים היא לתמרץ אכיפה מהירה של חובות פסוקים. עסקינן באמצעי לייעול האכיפה ולהבטחת תשלום החוב הפסוק במועד. נוכח האמור, ניתן בהחלט לראות בריבית הפיגורים כסנקציה עונשית המוטלת על החייב במטרה להרתיעו (בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ (2) 793, 807 (1996)). לצד האמור, יש להדגיש כי חרף הצורך הברור ביישומם של מנגנוני אכיפה יעילים ומהירים, יש לזכור תמיד כי על הפעלתם של מנגנונים אלה להיעשות בזהירות וזאת, במטרה לאפשר לחייב את זכותו החוקתית לגישה לערכאות. (רע"א 369/10 אלברט אוחיון ו-121 אח' נ' עזרא חממי (30.5.2010).  במקרה שלפניי, לא ניתן לומר כי האשמה בהתארכות ההליכים מונחת על כפתיו של המערער בלבד. גם המשיבים ערערו על החלטות בית המשפט, והיו חלק מהמערכה שהתנהלה בבית המשפט.   

 

145.         משנקבע כי החלטתה של כבוד השופטת ר' לבהר שרון בדבר עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל, שקולה הייתה להחלטה המורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין, אזי, נדרש לבחון אף את ההחלטה בדבר הטלת ריבית הפיגורים. כדברי בית המשפט בפרשת קידר (פסקה 5): "אין מחלוקת, כי החלטה בעניין עיכוב ביצוע פסק דין הינה בעלת משמעות לעניין חיוב בריבית פיגורים".

 

146.         ריבית הפיגורים היא ריבית עיצומית באופייה ומטרתה לזרז את החייב לשלם את חובו. ואולם, משניתן צו לעיכוב ביצועו של פסק הדין לא קיימת עוד התכלית אשר לשמה מוטלת על החייב ריבית פיגורים. כפי שצוין לעיל ועל פי הקביעות במסגרת פרשת דמארי, המשמעות של עיכוב ביצוע פסק הדין, היא כי מועד ביצועו של פסק הדין הוקפא ונדחה למועד אחר. דחייה כאמור, חולשת אף על מועד התווספות ריבית הפיגורים על החוב.

 

147.         משכך, החלטה המורה על עיכוב ביצועו של פסק דין, דוחה אף את "מועד הפירעון", כמשמעותו בסעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכי בתקופת עיכוב הביצוע לא מתקיימת התכלית לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק, ואין כל טעם או היגיון לחייבו בריבית פיגורים.

 

148.     אשר לגביית הריבית במהלך תקופת עיכוב הביצוע - אפנה בעניין זה לקביעות במסגרת רע"א (מרכז) 50177-09-11 יגאל מוסרי נ' ישעיהו חכשורי, עמ' 2 (1.02.2012):

"...יש לחייב את המשיב בריבית לפי סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית, זאת בהסתמך על שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. דמארי ויקטור נ' צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ (לא פורסם) ניתן ביום 4.3.08 (להלן: "פסק דין דמארי"), שם נדונה השאלה האם יש לחייב בריבית פיגורים בגין תקופת עיכוב ביצוע פסק דין שניתן עד להכרעה בערעור. בית המשפט העליון קבע כי דחיית מועד הפרעון המגולמת בהחלטת עיכוב הביצוע, מגלמת גם את חוסר האפשרות לחייב את החוב בריבית פיגורים".

149.        לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר בהפרשי הצמדה וריבית "רגילים". כדי להעמיד את הזוכה במקום שבו היה נמצא לו היה משולם החוב הפסוק במועדו נוצר בחקיקה מנגנון הריבית וההצמדה הקיים בסעיף 3א(א) לחוק ריבית והצמדה. מועד זה אינו נדחה כשם שנדחה מועד הביצוע, שכן הוא משקף את ערך הכסף ואין הוא משרת תכלית אחרת. לפיכך, על פי קביעות אלה, נדרש היה לחשב את הפרשי הריבית וההצמדה בתקופת עיכוב ביצועו של פסק הדין שכן תשלום סכום זה אינו בגדר "קנס".

 

150.          עניין זה נדון בהרחבה במסגרת פרשת בראנץ. עיקר המחלוקת בפסק הדין, התמקדה בשאלה האם חוב שנקבע לתשלום במסגרת פסק דין, יישא הפרשי הצמדה וריבית בתקופת עיכוב הביצוע. בית המשפט העליון קבע כי במקרה כדון דא, לא ניתן להשית ריבית פיגורים, שכן המדובר בריבית עונשית שמטרתה זירוז החייב לשלם את חובו ותכלית זו איננה חלה בתקופה של עיכוב הביצוע. החלטת עיכוב ביצוע אינה עוצרת את פסיקת הפרשי הצמדה וריבית "רגילים" שמטרתם להעמיד את הזוכה במקום שבו היה נמצא לו היה משולם החוב הפסוק במועדו.

 

151.     משכך נאמר כי הפרשי הצמדה וריבית על פי מובנם בסעיף 3א(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, משקפים את ערך הכסף ועל כן אין בהחלטה בדבר עיכוב ביצוע כדי להפחיתם או לשנותם, שכן בפעולה זו יהיה מעין שינוי ערך הסכום הפסוק.

 

 

דיני עשיית עושר ולא במשפט

152.         סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן - "חוק עשיית עושר ולא במשפט") קובע כדלקמן:

(א)        "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב)        אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

באמצעות חוק זה, אומץ לתוך החקיקה העיקרון הכללי בעניין עשיית עושר שהוכר עוד קודם לכן על ידי הפסיקה.

153.         על הקשר בין זכות ההשבה לבין העיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין עמד בית המשפט פעמים רבות: "ההלכה הפסוקה בבית משפט זה החילה את עקרונות עשיית עושר ולא במשפט על השבה בהקשרים השונים של ההתקשרות החוזית - חוזה קיים, חוזה שהופר, וחוזה שבוטל מחמת פגמים בכריתתו" (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פסקה 4 (18.1.2005); דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, 706 (תשנ"ח)).

 

154.         אשר למקרה שלפנינו, אפנה לקביעות שהותוו במסגרת רע"א (י-ם) 22529-01-12 חברת לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' בן ברוך שמואל ודולי ואחרים, עמ' 5 (19.1.2012), לפיהן, "כאשר ניתן לייחד כספים שנועדו למטרה מסויימת, על פי החלטת בית משפט, באופן שלא נעשה בהם שימוש על ידי החייב ונמנעה התעשרותו, אין מקום, לכאורה, להטיל עליו, חיוב נוסף המשקף את שווי השימוש בכסף". כך לעניין הפקדת הכספים וכך אף לעניין חיוב המשיבים בריבית רגילה, חלף ריבית פיגורים, בתקופת עיכוב ביצוע פסק הדין.

 

155.         קביעת שיעור ההשבה תיעשה לנוכח העקרונות של מניעת ההתעשרות שלא כדין על ידי מי מהצדדים (ע"א 2251/05 בנימין יעקב ואן  דאם נ' דניאל כהן, פסקה 11 (5.7.2007); דוד קציר "תרופות בשל הפרת חוזה", 787 (1991)). נסיבות המקרה שלפנינו כפי שפורטו בהרחבה, אינן מלמדות על התעשרותו של המערער במהלך תקופת עיכוב הביצוע . מקום שבו המערער לא עשה כל רווח במהלך התקופה אזי אין כל סיבה לפיה יוענק רווח זה למשיבים, ובכך יגרום להתעשרותם שלא כדין.

 

הסמכות להפחית את סכום הריבית

156.         ביום 2.1.2019 נכנס לתוקפו תיקון מס' 63 לחוק ההוצאה לפועל (חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 63), התשע"ט-2019) שעניינו הפחתת ריבית הפיגורים הנצברת על יתרת החוב ועיכוב הליכי גבייה מסוימים לחייב אשר משלם את חובו. התיקון האמור לא היה מונח לפתחה של הרשמת בעת נתנה את החלטותיה. יחד עם זאת יש חשיבות לרוח התיקון ותכליתו.

157.         במסגרת התיקון, בוטל סעיף 81א3(ה) לחוק ההוצאה לפועל אשר קבע כי "רשם ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית האמורות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג)". סעיף זה, הסמיך את רשמי ההוצאה לפועל להקטין את תוספת הריבית וההצמדה בתיקי שטרות או בתיקי תביעה על סכום קצוב.  במקום סעיף זה, התווסף סעיף 81א4 שנוסחו כהאי לישנא: "רשם ההוצאה לפועל רשאי, מיוזמתו או לפי בקשת החייב ולאחר שנתן לזוכה הזדמנות לטעון את טענותיו, להפחית, מטעמים מיוחדים שירשמו, את תוספת הריביות הנצברות בתיק ההוצאה לפועל". 

 

158.          סעיף החוק החדש, מקנה לרשמי ההוצאה לפועל סמכות רחבה יותר מזו שהייתה קבועה בסעיף 81א3(ה) לחוק ההוצאה לפועל, שכן הוא חל על כלל סוגי התיקים בהוצאה לפועל ובין אם המדובר בריבית הסכמית או בריבית שנקבעה בחיקוק שאינו חוק פסיקת ריבית והצמדה. הרציונל העומד מאחורי התיקון יפה גם למקרה שלפנינו, ממנו ניתן ללמוד כי בנסיבות המתאימות ניתנה סמכות להפחתת הריבית.

 

159.         תקופת עיכוב ההליכים במסגרת ההליך דנן שנמשכה כ- 15 שנים, לא היוותה חלק מהסיכון אותו יכול היה המערער לצפות מראש. ניתן בהחלט לומר כי היא חרגה והתארכה במידה ניכרת מגבולות הזמן הסבירים. לא נראה כי הצדדים התכוונו למשוך את ההליכים במשך זמן רב כל כך, ללא קץ וללא גבול. בנסיבות המקרה, לא מתקיים עוד יחס סביר בין סכום הפיצוי המוסכם לבין הסכום אותו נדרש המערער לשלם כעת לאחר תוספת ההצמדה והריבית. זהו בדיוק המקרה בו על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולהתערב בשיעור הפיצויים ולהפחיתם.

 

160.         משכך מקובלת עליי הטענה לפיה אין מקום להשית ריבית פיגורים בגין תקופה חריגה של עיכוב ההליכים אשר חרגה מצפיות הצדדים. בשים לב כי אכן עסקינן במחלוקת אמתית וכנה לעניין פרשנותו של ההסכם מושא פסק הדין המקורי של כבוד השופטת צ' צפת שתחילתו אי שם בשנת 1999.

לנוכח כל האמור, אני קובעת כי המערער אינו חב בריבית פיגורים בתקופת עיכוב הביצוע, ומשכך התשובה לשאלה שהוצבה לפתחי בנוגע להפחתת הריבית היא חיובית.

סוף דבר

161.         ועתה מסע זה שהחל אי שם בסכסוך משפטי בשנת 1999 הגיע לסיומו.

 

162.         הערעור מתקבל כך שריבית הפיגורים לא תחושב בגין התקופה בה עוכבו ההליכים בהוצאה לפועל. הפרשי ההצמדה והריבית "הרגילים", במובנם לפי סעיף 3א(א) לחוק הריבית וההצמדה, משקפים את ערך הכסף, אלה יחושבו מיום 21.6.2001 ועד ליום 6.1.2014.

 

163.         מיום 6.1.2014 ועד לתשלום בפועל תחול בנוסף ריבית הפיגורים.

 

164.         לנוכח התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המערער בסך של 25,000 ש"ח. אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום מיום פרסום פסק הדין יוסיף להן רכיבי ריבית והצמדה כדין.

 

165.      512937המזכירות מתבקשת לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.  

 

166.      ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

 

 

 

ניתן היום,  ד' תמוז תשע"ט, 07 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

 

איריס אילוטוביץ' סגל