1)             מונחת לפניי תביעת נזק גוף.

 

עיקר העובדות הרלבנטיות

 

2)             התובע (יליד שנת 1958), אשר בזמנים הרלבנטיים לתובענה עבד כנהג משאית אשפה בשירות הנתבעת (להלן גם: "העירייה"), נפגע במהלך עבודתו מירי באירוע חבלני, ביום 15.8.2001 (להלן: "התאונה" או "האירוע").

 

3)             אין מחלוקת כי התובע הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כזכאי לקצבה כנפגע פעולות איבה. המל"ל קבע לתובע נכות נפשית בשיעור 38% (החל מיום 1.1.2002). מיום פגיעתו ועד יום 31.12.2001 קבע המל"ל לתובע נכות זמנית בשיעור 100%.

 

4)             התובע הגיש תביעה במל"ל כנפגע עבודה וזו הוכרה אך לא הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות במחלקה זו.

 

5)             בגין נזקיו, הגיש התובע בשנת 2003, לבית משפט השלום תביעת נזק גוף [ת.א. (שלום י-ם) 3624/03 פלוני נ' עיריית ירושלים]. התביעה התבררה לפני כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה ז"ל. בין היתר, בתביעתו האמורה העלה התובע טענות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. ביום 29.6.2006 דחה בית המשפט את התביעה בשאלת החבות.

 

6)             ערעור שהוגש על פסק הדין האמור [ע"א (המחוזי - י-ם) 9440/06 פלוני נ' עיריית ירושלים], התקבל בפסק הדין מיום 15.7.2007. ערכאת הערעור הנכבדה קבעה כי במקרה לפנינו חבה העירייה כלפי התובע, הן חובת זהירות מושגית (כקביעת בית משפט השלום) הן חובת זהירות קונקרטית. הדיון בשאלת הפרת חובת הזהירות הוחזר לבית משפט השלום.

 

7)             ביום 8.3.2010 קבעה כבוד השופטת באום-ניקוטרה ז"ל, כי העירייה הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה ולכן חבה היא בנזיקין. נותר הדיון בשאלת נזקי התובע ואומדנם.

 

8)             במסגרת ההליך מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר ד' פישר, אשר נתן את חוות דעתו הרפואית מיום 5.10.2008, לפיה התובע סובל, עקב התאונה, מנכות רפואית פוסט-טראומטית, הפרעה דיכאונית והתמכרות לאלכוהול, בשיעור 20% (להלן בהתאמה: "המומחה" ו-"חוות הדעת הרפואית").

 

9)             משלא פעל התובע להגיש את ראיותיו במועדים שנקבעו לכך, ההליך האמור נמחק מחוסר מעש (פסק דין מיום 12.8.2010). בפסק הדין האמור (מפי כבוד השופטת ע' זינגר) נקבע כי "ככל שתוגש תביעה חדשה תחייבנה במסגרתה כל הכרעה שיפוטית שניתנה עד היום במסגרת תביעה זו".

 

10)          התביעה הנוכחית הוגשה לאחר כחלוף שלוש שנים ממועד המחיקה. התביעה הוגשה ביום 9.10.2013.

 

11)          הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת אומדן הנזק.

 

תמצית טענות הצדדים

 

12)          התובע טוען, בין השאר, כי ביום האירוע הוא נדרש לנסוע במהלך עבודתו אל הכפר אלעיזרייה. בדרכו חזרה נפגע מקליע שחדר דרך חלון המשאית ופגע בבטנו. כתוצאה מהתאונה הוא נחבל בגופו ובנפשו. מיד לאחר האירוע, פונה לבית החולים ושם נותח בניתוח חירום להוצאת הקליע מבטנו. התובע עבר תקופת אשפוז ממושכת ותקופת החלמה ארוכה. התובע טוען כי הוא שב לעבודתו תוך שנאסר עליו, על-ידי רופא תעסוקתי, לנהוג במשאית אשפה, אלא ב-"רכב קל" בלבד. בנוסף, לדבריו, תפקודו נפגע עקב התאונה וכך גם כושר השתכרותו באופן ממשי.

 

13)          הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי הגם שנותרה נכות נפשית אצל התובע עקב פגיעתו, ואולם אין לנכות זו השפעה תפקודית כטענתו, והיא חולקת על אומדן נזקיו ובעיקר לעניין גובה ניכויי המל"ל שיש לבצע משלא בחר למצות את תביעתו במחלקת נפגעי עבודה במל"ל.

 

ראיות הצדדים

 

14)          מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית שלו, ובהמשך הוגש גם תצהיר של אשתו. בנוסף, הוגש תצהיר של עד מטעמו, שעובד גם הוא אצל הנתבעת. בדיון ההוכחות מיום 6.12.2016 (שורה 19, עמוד 6) התברר כי בין התובע לבין העד קיימת זיקה משפחתית (להלן: "עד התובע").

 

15)          להוכחת טענותיו שברפואה, הגיש התובע בהליך (בגלגולו הקודם), חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה, של ד"ר ש' ליטמן, מיום 3.3.2003 ולפיה סובל התובע מנכות פוסט-טראומטית בשיעור 30%.

 

16)          מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של הממונה על התחבורה באגף התברואה בעירייה (להלן: "עד הנתבעת"). כמו כן, בגלגול הקודם של ההליך, הגישה הנתבעת חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה, של ד"ר י' בראל ז"ל, לפיה סובל התובע מנכות נפשית בשיעור 5%.

 

17)          לאחר דיון ההוכחות מיום 20.2.2017 הגישה הנתבעת שלוש חוות דעת אקטואריות ולפיהן: האחת (מיום 16.2.2017) - ערכם הרעיוני הכולל של תקבולי המל"ל לו היה ממצה התובע את זכויותיו במחלקת נפגעי עבודה ולפי נכות 38% (כקביעת מחלקת נפגעי פעולות איבה); השנייה (מיום 22.2.2017) - ערכם הרעיוני הכולל של תקבולי המל"ל לו היה ממצה התובע את זכויותיו במחלקת נפגעי עבודה ולפי נכות 20% (כקביעת המומחה מטעם בית המשפט); השלישית (מיום 16.2.2017) - היוון תקבולי המל"ל המשולמים בפועל ממחלקת נפגעי פעולות איבה.

 

18)          לבקשת הנתבעת, ניתן צו להגשת תעודות עובד ציבור מהמל"ל. תעודות כאמור הוגשו ביום 18.1.2017. כמו כן, התייצב נציג המל"ל לדיון הוכחות על מנת לברר מספר נושאים, ביניהם, השוני בין מסלולי התביעה להכרה כנפגע עבודה או כנפגע פעולת איבה, וגם המעבר בין המסלולים ככל שהדבר אפשרי [ראו: צו מיום 8.3.2016 ודיון הוכחות מיום 20.2.2017].

 

דיון והכרעה

 

הנכות הרפואית

 

19)          כאמור, לפי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, סובל התובע מנכות רפואית בתחום הנפשי בשיעור 20%. המומחה קבע, כאמור, כי התובע סובל, עקב התאונה, מתסמונת פוסט-טראומתית, מהפרעה דיכאונית וגם מהתמכרות לאלכוהול.

 

20)          לפי חוות הדעת (משנת 2008) הנכות האמורה הוערכה לפי סעיף 34(ב) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). בהתאם לסעיף הרלבנטי שהולם את שיעור הנכות שקבע המומחה, בנוסח העדכני של תקנות המל"ל, ניתן להבין כי מדובר ב-"רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".

 

21)          המומחה ציין בסוף חוות דעתו כי הוא ממליץ לתובע כי ימשיך בטיפול ובמעקב פסיכיאטרי במסגרות בהן טופל עד אז ובמסגרת קופת החולים אליה משוייך התובע.

 

22)          אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו, ומכאן, בהעדר כל תשתית שמצדיקה סטייה מחוות הדעת האמורה, נקבע כי נכותו הרפואית של התובע, בתחום הנפשי, היא בשיעור 20%.

 

הנכות התפקודית

 

23)          התובע טוען, בין השאר, כי מאז התאונה הוא סובל מטראומה נפשית קשה, שמתבטאת בין היתר, בתופעות חוסר שינה, חרדות, דיכאונות, ירידה במצב הרוח, התמכרות לאלכוהול ומהתפרצויות זעם, זאת לצד כאבים בבטנו. לדבריו, לאחר שובו לעבודה ובעקבות מצבו הרפואי, בהתאם לקביעה של רופא תעסוקתי, נאסר עליו לנהוג במשאית אשפה שמצריכה רישיון נהיגה מיוחד. התובע שובץ לעבודה כנהג רכב קל, דבר אשר הביא לפגיעה קשה במעמדו ובשכרו. לפיכך, הוא זכאי לפיצוי בגין מלוא הפסדיו ונזקיו בגין המעבר מתפקיד של נהג משאית אשפה לתפקיד של נהג רכב קל.

 

24)          הנתבעת טוענת מנגד כי אמנם נקבעה לתובע נכות נפשית בשיעור 20% כאמור, אך לא הוכחה בעיה תפקודית אצלו כטענתו.

 

25)          ובכן - מעיון בתצהירו של התובע, כך גם ביתר כתבי הטיעון מטעמו, נראה כי עיקר טענותיו בנדון, עניינן השלכת הנכות הרפואית על הפסד השתכרותו, ותו לא. ראו לעניין זה סעיף 15 בתצהיר של התובע ואילך. למעשה, זולת עדות התובע בתצהירו וטענותיו הכלליות לעניין השפעת הנכות הרפואית עליו בחיי היום-יום (סעיף 7 וסעיף 22 בעיקר ואולי בעוד מספר מקומות בתצהירו), בכלל זה סבלו מחוסר שינה, מירידה במצב הרוח, מחרדות ומדיכאונות ועוד, אין בנמצא תשתית ראייתית מבוססת ומשכנעת שיש בה להראות מה היא מידת הפגיעה התפקודית (להבדיל מאובדן כושר השתכרות) אצל התובע עקב הנכות הרפואית; כך למשל: לא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית מניחה את הדעת שמעידה על מגבלותיו התפקודיות של התובע בחיי היום-יום, בבית, במשפחה, במטלות השוטפות ועוד, זאת ביחס למצבו שקדם לתאונה. התובע גם לא הראה כיצד הוא מתמודד עם מגבלות אלו, ככל שקיימות. בסעיף 22 בתצהירו נטען באופן כללי ביותר, כי מאז התאונה ובשל מצבו הנפשי והתמכרותו לאלכוהול, הפסיק התובע לבצע בעצמו את "העבודות הקשות במשק הבית" ולכן הוא עותר לפיצוי בגין עזרת הזולת.

 

26)          חשוב לציין בהקשר זה, כי אף שהוגש תצהיר של אשת התובע והיא העידה במשפט, וכך גם הוגש תצהיר של קרוב משפחתו - אין בראיות האמורות כל בסיס ראייתי שיכול להצביע על מידת הפגיעה בתפקודו של התובע ביחס למצבו שקדם לתאונה. התצהיר הקצר של אשתו התייחס רק לשאלת החתימה על טפסי המל"ל. בנוסף, תצהירו של העד מטעמו התייחס בעיקר להיקף משרות נהג משאית ומנהל עבודה, והנובע מכך. מצופה היה כי שני העדים האמורים, כל שכן אשתו, להתייחס בתצהיריהם גם לשינויים התפקודיים (ככל שקיימים) אצל התובע ביחס למצב שקדם לתאונה. לחוסר זה, לא מצאתי בחומר הראיות הסבר מניח את הדעת.

 

27)          אם לא די בכך, התובע גם לא הניח לפני בית המשפט תשתית שמראה כי הוא עבר או עובר טיפולים כהמלצת המומחה מטעם בית המשפט. אדרבא, מחומר הראיות עולה כי התובע התמיד בעבודתו - כי אם כושר השתכרותו נפגע, כפי שיפורט בהמשך - אך נראה כי התובע התגבר במידה לא מועטה על מגבלותיו הרפואיות, וממשיך במסלול חייו. כאשר נשאל על עברו שלאחר התאונה בנושא התמכרות לאלכוהול, הוא השיב: "כן. בזמנו", וכאשר נשאל: "אני מבין שהיום זה כבר לא ?", הוא השיב: "אני שותה אך לא באותן כמויות" (שורות 19-16, עמוד 14).

 

28)          מנגד, כאמור, לפי שיעור נכותו הרפואית קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה. שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע אינו נמוך, וסביר מאוד להניח שלנכות זו, בשים לב לטיבה, קיימת השפעה תפקודית בחיים השוטפים, בכלל זה: השפעה מסוימת על הכושר לקבל החלטות בסיסיות, לנהל משק בית וכו', זאת לצד ההשפעה בהיבט התעסוקתי והקידום בעבודה. בעיניי, פגיעה נפשית פוסט-טראומטית היא בעלת השלכה תפקודית, ודאי כאשר הדבר מלווה גם במצבי דיכאון, חרדה וירידה במצב הרוח.

 

29)          לכך אוסיף, שאין זה בלתי נמנע בנסיבות העניין, כי בהינתן טיב הנכות מחד גיסא, ומאידך גיסא בשל השערות וחששות אשר נובעות מהיבטים חברתיים בנדון, הרי מי שסובל מנכות זו לעתים ממעיט לדבר עליה, גם עם הקרובים לו ביותר, ממעיט לדבר על השפעותיה ועל אופן התמודדותו עמה, ובמקרי קיצון, הוא אף דוחק את עצם קיומה ועצם השלכותיה.

 

30)          לאחר שקלול האמור, אינני סבור כי קיימת הלימה מלאה בין הנכות הרפואית לבין הנכות הפסיכיאטרית. על כן, סביר בעיניי לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 15%.

 

אומדן נזקי התובע

 

כאב וסבל

 

31)          בעוד עותר התובע לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בסך 600,000 ש"ח, מציעה הנתבעת להעמיד את גובה הפיצוי על סך 120,000 ש"ח.

 

32)          כאמור, התובע נפגע באירוע ירי-חבלני. האירוע התרחש במהלך עבודתו. פגיעת התובע הביאה לניתוחו ואשפוזו במשך עשרה ימים ולאחר מכן הוא נאלץ להתמודד עם תהליך התאוששות והחלמה שנמשך מספר חודשים. ללא ספק, מדובר באירוע קשה וטראומטי.

 

33)          לנוכח החוויה הקשה שחווה התובע, הליך האשפוז, הליך ההחלמה הארוך שעבר, הנכות שהותירה הפגיעה, וטיבה, זאת בשים לב גם לגילו של התובע במועד התרחשות התאונה (בן כ-43) וגילו היום (בן כ-60), חלוף הזמן מאז ועד היום - סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 150,000 ש"ח.

 

הפסדי שכר בתקופת העבר

 

34)          התובע טוען, בין השאר, כי עובר לתאונה הוא עבד כנהג משאית ושכרו החודשי בשנים 2002-2001 עמד על סך כ-15,000 ש"ח. במסגרת עבודתו זו, התאפשר לו, דרך קבע, לבצע עבודות נוספות (כגון: עבודה באזור נוסף, עבודה בערבי חג ובאירועים מיוחדים) שהיו מכפילות את עלות שעת העבודה שלו ב-100%. ואולם, עקב התאונה, נאסר עליו לנהוג במשאית אשפה והוא שובץ כנהג רגיל ברכב קל ובשל כך נגרמו לו הפסדים משמעותיים בשכרו ובתנאים הסוציאליים המשולמים לו. לדידו, מאז התאונה ומידי שנה, שכרו החודשי פחת בכ-5,000 ש"ח. בשל מגבלתו הרפואית, התובע לא יכל להתקדם בעבודתו, במיוחד לתפקיד מנהל עבודה, דבר שסתם את הגולל לפניו במרוצת השנים מלשפר את שכרו בדומה לעמיתיו. התובע העמיד את תביעתו בראש נזק זה, ביחס לתקופה ממועד התאונה ועד מועד הגשת כתב סיכומיו, על סך 900,000 ש"ח, שמשקף הפסד שנתי בסך כ-60,000 ש"ח למשך חמש-עשרה שנים.

 

35)          הנתבעת שכופרת ברוב טענות התובע ובאומדן נזקיו, טוענת בין השאר, כי מעולם לא חסמה את הדרך בפני התובע לשוב לנהוג במשאית אשפה, או להתקדם באגף התברואה לתפקיד של מנהל עבודה, שלשם ביצועו אין כל צורך לנהוג ברכב כבד. התובע מעולם לא ניגש למכרז לתפקיד של מנהל עבודה. תפקודו של התובע בעבודה היה משביע רצון ולא אובחנה אצלו כל בעיה תפקודית. הנתבעת סבורה כי אין להשוות בין שכרו של התובע לשכר של מנהלי עבודה שכן אינו מנהל עבודה. שכרם של מנהלי עבודה מושפעים מהוותק שלהם ומשנת מינויים. לעניין גובה הפיצוי המגיע לתובע עבור השנים 2003-2002 בלבד, סך משוערך כ-168,000 ש"ח. לאחר מכן, התובע יכול היה לחזור לאותו תפקיד שעשה עובר לתאונה, ולכן אין מקום לפיצוי נוסף. מטעמי זהירות, כך לעמדת הנתבעת, ככל שמגיע לתובע פיצוי נוסף, הוא תוספת עבור השנים 2008-2004, בסך כ-158,000 ש"ח ותוספת עבור השנים לאחר שנת 2009, סך כ-450,000 ש"ח.

 

36)          פיצוי בגין הפסדי העבר, הוא נזק מיוחד. על כן, הוא טעון הוכחה בראיות ממשיות.

 

37)          לפי חומר הראיות, התובע עובד אצל הנתבעת משנת 1983.

 

38)          ממוצע שכרו, במונחי ברוטו, בשבעת החודשים שקדמו לחודש התאונה (לפי נתונים מצטברים שבתלוש חודש יולי 2001), הוא כ-14,300 ש"ח. ברם, הנתבעת בסיכומיה, חישבה את בסיס שכרו של התובע לפי הנתון המצטבר השנתי לשנת 2001, שכר חודשי 14,700 ש"ח (סעיף 4). לאור זאת, יחושב בסיס שכרו של התובע שקדם לתאונה לפי השכר הגבוה יותר ויועמד בזאת על סך 14,700 ש"ח (מוצמד מיום 1.8.2001 ועד היום: סך כ-19,300 ש"ח).

 

39)          יצוין לשלמות התמונה כי ממוצע שכרו החודשי של התובע, במונחי ברוטו, בשנת 2000, עמד על סך כ- 9,700 ש"ח (מוצמד להיום: כ-12,900 ש"ח).

 

40)          מעיון בטופסי 106 בשנים שלאחר התאונה, לאחר חישוב ממוצע שכרו החודשי בכל שנה (במונחי ברוטו), עולים הנתונים הבאים:

·       בשנת 2001 שבה התרחשה התאונה, כ-14,700 ש"ח (מוצמד להיום: כ-19,300 ש"ח);

·       בשנת 2002, כ-12,000 ש"ח (מוצמד להיום: כ-14,700 ש"ח);

·       בשנת 2003, כ- 9,300 ש"ח (מוצמד להיום: כ-11,600 ש"ח);

·       בשנת 2004, כ-10,900 ש"ח (מוצמד להיום: כ-13,500 ש"ח);

·       בשנת 2005, כ-11,300 ש"ח (מוצמד להיום: כ-13,600 ש"ח);

·       בשנת 2006, כ-12,900 ש"ח (מוצמד להיום: כ-15,500 ש"ח);

·       בשנת 2007, כ-15,000 ש"ח (מוצמד להיום: כ-17,800 ש"ח);

·       בשנת 2008, כ-14,800 ש"ח (מוצמד להיום: כ-16,600 ש"ח);

·       בשנת 2009, כ-14,200 ש"ח (מוצמד להיום: כ-15,500 ש"ח);

·       בשנת 2010, כ-15,400 ש"ח (מוצמד להיום: כ-16,400 ש"ח);

·       בשנת 2011, כ-16,000 ש"ח (מוצמד להיום: כ-16,600 ש"ח);

·       בשנת 2012, כ-16,100 ש"ח (מוצמד להיום: כ-16,400 ש"ח);

·       בשנת 2013, כ-16,900 ש"ח; (מוצמד להיום: כ-16,900 ש"ח);

·       בשנת 2014 (לפי נתונים מצטברים של תלוש חודש אוגוסט), כ-17,000 ש"ח.

 

41)          כפי שניתן להתרשם, ניכרת פגיעה בשכרו של התובע במשך השנים. מדובר בתקופה שאינה קצרה, למעלה מעשור. בגובה השכר הממוצע חלה ירידה משמעותית בשנים הסמוכות שלאחר התאונה, ולאחר מכן חלה עלייה צנועה מאוד, אשר בכל מקרה, לא הביאה את גובה שכרו של התובע למה שהיה עובר לתאונה. בהקשר זה, יש לציין, כי לא הוצגו נתונים אודות הכנסות התובע בשנים 2015, 2016 ו-2017. נתונים כאמור, הם בחזקת התובע, אך באותה מידה, הם גם בחזקת הנתבעת, שהיא מעסיקתו ומנפיקה עבורו את תלושי שכרו וגם טופסי 106. מכאן, אין לי אלא להניח כי לא חל שינוי של ממש בשכרו של התובע זאת לעומת שנת 2014.

 

42)          התובע מבסס את עתירתו לפיצויים על הפרשי השכר שיכל לקבל לו היה ממשיך בתפקידו כנהג משאית אשפה או אף אם היה מקודם בעבודתו לתפקיד מנהל עבודה. התובע צירף לראיותיו, טופסי 106 ותלושי שכר של עובד הנתבעת, בתפקיד מקביל של נהג משאית, והראה כי קיים הפרש של מספר אלפי שקלים במשכורת החודשית.

 

43)          מעדויות עדי הצדדים, ניתן היה להבין כי המעבר מתפקיד נהג משאית לתפקיד נהג רכב קל, הוא משמעותי מבחינת גובה השכר, שכן בתפקיד אשר ממלא התובע הוא לא מקבל תוספות מסוימות, כגון: שעות "היפוך דחס" (סעיף 4 בתצהיר העד), עבודות בנקודות איסוף נוספות (סעיף 5 בתצהיר העד) ועוד.

 

44)          כזכור, המל"ל העניק לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום 15.8.2001 עד יום 31.12.2001. התובע טוען כי בתקופה זו הוא נעדר מעבודה. טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבעת. ביחס לתקופה שלאחר מכן, אין עדות ברורה למשך החופשות שנטל התובע מעבודה (אם בכלל), זולת כמובן האינדיקציות לירידה בשכרו.

 

45)          עוד עולה מחומר הראיות כי ביום 16.1.2003 ניתן לתובע אישור של רופא תעסוקתי בקופת החולים שבה מבוטח התובע, אישור שמופנה לעירייה, ובו מציין הרופא כי "בשלב הנוכחי הנ"ל מסוגל להמשיך בתפקיד כעובד מוסך, אציין שהנ"ל עדיין מוגבל לגבי נסיעות ברכב כבד". האישור בתוקף עד יום 31.7.2003. בהמשך, ביום 6.8.2003 ניתן אישור נוסף, לפיו התובע מסוגל להמשיך לעבוד כנהג רכב קל, וכי לא מסוגל לעבוד על משאית, זאת עד סוף שנת 2003. הרופא התעסוקתי האמור, המליץ "לסדר" לתובע מסגרת עבודה בהתאם למגבלותיו לטווח ארוך, אך ציין גם כי "במקרה של אי הצלחת נסיון החזרה לעבודה הקודמת", על התובע לפנות למל"ל או לכל מוסד אחר למיצוי זכויותיו. הרופא התעסוקתי חתם את מכתבו האמור במשפט הזה: "אין מקום להמשך טיפול בנושא במרפאתנו".

 

46)          זולת שני המכתבים האמורים, שניהם משנת 2003, לא הציג התובע כל מסמך שלפיו הוא אינו מסוגל לשוב לתפקידו הקודם. בעיקר, התובע לא הגיש חוות דעת תעסוקתית או כל תימוכין אחרים שמצביעים על חוסר מסוגלות לשוב לתפקיד הקודם. מכאן, אזכיר - כפי שאתייחס לכך גם בהמשך - התובע גם לא הציג תוכנית טיפולים, קבלות או חשבוניות, שמצביעה על התמודדות רפואית-מקצועית עם נכותו הרפואית. על כן, טענת התובע בדבר העדר מסוגלות לשוב לתפקיד הקודם, וכנגזר מכך עתירתו למלוא ההפרשים בין ההכנסות במשך כל השנים שחלפו, אינה נטולת קשיים.

 

47)          עד הנתבעת העיד בתצהירו (סעיף 6), התובע לא ביקש לחזור לנהוג ברכב כבד וכלשונו: "ואנחנו לא דחקנו בו. התאים לנו שהוא יבצע את התפקיד שהחל לבצע מאז שחזר לאחר התאונה..., אך בשום אופן לא היינו מונעים ממנו לחזור לנהוג ברכב כבד החל מתחילת 2004, ועד היום, אם היה רק מבקש". בדיון, העיד נציג הנתבעת, בין השאר (שורות 9-3, עמוד 17):

 

"ש. האם מאז שאתה זוכר את עצמך ואת התובע, האם אי פעם פנית אליו והצעת לו לעבוד על משאית דחס.

ת. אחרי המקרה?

ש. כן,  פנית אליו?

ת. היו תקופות אבל הוא לא היה במצב שהוא יכול. הוא טען שהוא לא יכול. רציתי לעזור לו.

ש. אתה מאמין לו שהוא רוצה ולא יכול?

ת.  האמנתי לו שהוא לא יכול. הוא עבר מקרה לא פשוט והתחשבתי בו"

 

48)          אמנם עדות נציג הנתבעת בהמשך מעוררת קושי מסוים, זאת לאחר שנשאל אם היה דורש מהתובע אישור רפואי על מנת לחזור לנהוג במשאית, והשיב על כך בחיוב (שורות 23-21, עמוד 17), אך יש לזכור, כי הנתבעת לא הציגה בשום שלב כל דרישה לאישור כאמור, ובכל מקרה, התובע לא הראה כי ביקש לשוב לנהוג במשאית כבדה אך בקשתו נדחתה או שהותנתה בהמצאת אישור תעסוקתי לכך.

 

49)          אכן, מוכן אני להניח כי בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה ושובו לעבודה, עבר התובע תהליך מורכב ואיטי של התאוששות ושילוב מחדש במעגל העבודה. אזכיר, לפי חוות הדעת וגם מעדות עד הנתבעת (סעיף 6), התובע עבר משבר נפשי והתמכר לאלכוהול. עד הנתבעת תיאר את התובע כ-"פגוע קשה" (שורה 7, עמוד 21). עוד מוכן אני להניח כי בשנים אלו שלאחר התאונה, הנתבעת לא עודדה, בלשון המעטה, את התובע לשוב לתפקידו הקודם כנהג משאית "והתאים" לה שהוא ממלא את תפקידו הנוכחי.

 

50)          ברם, מסוף שנת 2003 (השנה שבה ניתן האישור התעסוקתי השני) ועד היום, חלפו כחמש-עשרה שנים (!). לדידי, מדובר בתקופה די מספיקה כדי להצביע על כך שגם התובע עצמו לא הביע רצון אמתי לשוב לתפקידו הקודם זאת משיקוליו. התובע לא הראה ולא הוכיח כי ביקש זאת ממנהליו, ובעיקר, התובע לא הוכיח כי אינו, ולא היה מסוגל בריאותית, לבצע תפקיד זה במרוצת השנים שלאחר שובו לעבודה. התובע לא הצביע על פניות כלשהן למעבידה שלו ולא הציג כל תכתובות בינו לבינה, שבה הוא דורש לשוב לתפקידו הקודם, ולא רק.

 

51)          התובע גם לא הציג כל חומר ראייתי, ולו לכאורה, שמצביע על כך כי נחסמה הדרך לפניו מפני כל מעבר - בין אופקי בין אנכי (קידום) - לתפקיד אחר אצל הנתבעת. עד הנתבעת העיד בתצהירו: "לא היינו מונעים מן התובע להציע מועמדות לתפקיד מנהל עבודה בכל שלב מאז חזרתו לעבודה לאחר התאונה" (סעיף 7). התובע לא הציג, כאמור, כל תכתובת בינו לבין הנתבעת שעניינה מעבר לתפקיד אחר או קידום כלשהו. כמו כן, בהתבססו על ההשוואה בנתוני השכר בין תפקידו כיום לבין תפקיד מנהל עבודה במחלקת התברואה, התובע לא הוכיח כדבעי כי תפקיד מנהל עבודה מחייב נהיגה ברכב כבד. בכל מקרה, התובע לא הניח תשתית ראייתית לפיה ניגש למכרזים (אם בכלל) וכי לא צלח אותם מסיבות בריאותיות. התובע לא הציג כלל את תיקו האישי אצל הנתבעת.

 

52)          ייתכן כי נכותו הנפשית ותחושותיו הסובייקטיביות של התובע היוו, בעיניו, חסם רגשי-אישי מפני גישה למכרזים או מעבר לתפקיד כזה או אחר, אך עם כל ההבנה לתחושות התובע ככל שכך הם פני הדברים, גם נושא זה טעון תימוכין ושכנוע.

 

53)          מכאן, בהעדר תשתית מוכחת של אחת משתי ההנחות הללו: (א) התובע רצה לשוב לתפקידו הקודם או לכל תפקיד אחר אך דרכו נחסמה על-ידי הנתבעת; (ב) אף שרצה בכך, הוא לא היה מסוגל תעסוקתית למלא את תפקידו הקודם או כל תפקיד אחר זולת נהג רכב קל - הרי בנסיבות אלו, ומשלא הוכח לפניי כי התובע עבר ועובר טיפולים נפשיים, אין להסיק אלא שהתובע היה מסוגל לשוב לתפקידו הקודם עובר לתאונה, אך לא רצה בכך ונראה שגם לא עשה מאמץ סביר לעבור לכל תפקיד אחר שיהיה בו לשפר את שכרו.

 

54)          על כן, נראה כי הסתמכותו של התובע על נתוני השכר של הנהג האחר (שצורפו לראיותיו), אין בה לסייע לו בנסיבות העניין. אעיר כי מעיון בתלושי שכרו של הנהג האחר (עבור שלושת החודשים בשנת 2014) נראה כי אותו נהג והתובע, הם בעלי הפרשי וותק של כחמש שנים ובעלי דרגות שכר שונות, כך שממילא ישנם פערים בשכר, ללא קשר לתוספות.

 

55)          בעדותו בבית המשפט, כאשר נשאל התובע: "היית אצל מומחה מטעם ביהמ"ש בתיק זה", הוא השיב בחיוב. כאשר נשאל: "הוא קבע שאתה לא יכול לנהוג במשאית", השיב התובע: "מבחינתי אישית אני לא יכול לנהוג משאית" (שורות 23-20, עמוד 12).

 

56)          על-יסוד כל אלה, מחושב בזאת גובה הפיצוי של התובע בראש נזק זה, לפי תקופות הזמן הבאות, כאשר בסיס השכר לחישוב הוא 14,700 ש"ח (נכון ליום 1.8.2001), והסכומים שיוצגו, מעוגלים.

 

57)          תקופה ראשונה (מיום התאונה עד יום 31.12.2001 - 4.5. חודשים): נפסק בזאת לתובע פיצוי בגובה (מעוגל) 131,000 ש"ח. הסכום האמור כולל הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה עד היום.

 

58)          תקופה שנייה (מיום 1.1.2002 עד יום 31.12.2002): נפסק בזאת פיצוי בגובה 60,000 ש"ח. הסכום האמור משקף את ההפרש בהכנסה החודשית כשהוא מחושב לפי השכר שקדם לתאונה לעומת השכר הממוצע אותה שנה 2002, כמופיע לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

 

59)          תקופה שלישית (מיום 1.1.2003 עד יום 31.12.2003): נפסק בזאת פיצוי בגובה 112,700 ש"ח. הסכום האמור משקף את ההפרש בהכנסה השנתית כשהוא מחושב לפי השכר שקדם לתאונה לעומת השכר הממוצע אותה שנה 2003, כמופיע לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

 

60)          תקופה רביעית (מיום 1.1.2004 עד היום): נפסק בזאת פיצוי בגובה 448,900 ש"ח. הסכום האמור משקף חישוב לפי בסיס שכר 14,700 ש"ח, תקופה של 15 שנה, שיעור נכות תפקודית 15%; צירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.7.2011).

 

61)          על-יסוד האמור, סך הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, הוא 752,600 ש"ח.

 

גריעה מכושר ההשתכרות

 

62)          התובע טוען בין השאר, כי יש לחשב את הפסדי השכר שלו לעתיד בהתאם לשכר של מנהל עבודה בגובה 25,000 ש"ח. סך הפיצוי העתידי שמגיע עד גיל הפרישה, הוא בגובה כ-929,000 ש"ח.

 

63)          הנתבעת טוענת מנגד, כי התובע בחר שלא לשוב לתפקידו הקודם. על כן, מאחר ואין כל הצדקה למחדל זה החל מסוף שנת 2003, הרי שבסיס שכרו הנוכחי כולו קשור למחדל זה. התובע עובד ותיק אצל הנתבעת, נותר לו לעבוד עוד שבע שנים עד גיל הפרישה, כך שאין סיכון ריאלי שהתובע יפוטר במהלך השנים הללו. לפיכך, אין הצדקה לפצות אותו בגין גריעה מכושר העבודה. מטעמי זהירות בלבד, הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה הוא כ-200,000 ש"ח.

 

64)          בהקשר זה, לא אחת נפסק כי יש לדייק במינוחים ולהבחין בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות [רע"א 8532/11 שוש כהן נ' עידו קרקובסקי, מיום 25.3.2012 (פסקה 7)], כאשר אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות של הניזוק וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה [ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.2015 (פסקה 6); ראו גם: ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 13.7.2009 (פסקה י"ג); ע"א 4302/08 ילנה שלמייב נ' מקסים בדארנה, מיום 25.7.2010 (פסקה 8)].

 

65)          לאחר שהתרשמתי ממכלול החומר שלפניי ומעדות התובע, ולשם האיזון הראוי בין נזקי העבר והעתיד (משנת 2004 ואילך), סביר בעיניי כי קיימת הלימה מלאה בין שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע לבין שיעור נכותו התפקודית (15%). על כן, בהינתן גילו של התובע, העלייה המתונה במשך השנים בגובה שכרו, משלא הונחו תלושים עדכניים אודות שכרו מצד אחד, ומצד שני, משאין זה בלתי סביר בנסיבות העניין כי בסיס שכרו עלה ולו מהטעם של צבירת הוותק בלבד, לטעמי, סביר להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב ראש נזק זה על סך 21,000 ש"ח (ראו והשוו: סעיף 21 בכתב סיכומי הנתבעת).

 

66)          על-יסוד האמור, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (15%), בסיס השכר 21,000 ש"ח, מקדם ההיוון עד גיל הפרישה 67, נפסק בזאת פיצוי לתובע בסך (מעוגל) 238,400 ש"ח.

 

זכויות סוציאליות

 

67)          נטען על-ידי התובע בתצהירו כי השיעור המצרפי של הזכויות הסוציאליות שלו הוא 14.25% (סעיף 20). בכתב סיכומיו, נטען כי שיעורן כאמור הוא 17.75% (סעיף 29). חוסר העקביות בנדון אינו ברור. לעומתו, בכתב סיכומי הנתבעת נטען כי שיעור הזכויות הסוציאליות הוא 9% בלבד (סעיף 22).

 

68)          מעיון בטופס 106 לשנת 2011, לפי החישוב היחסי של הסך המצטבר של הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות ולקצבה (סך 17,382 ש"ח) ביחס לסכום המצטבר של משכורות התובע אותה שנה (192,922 ש"ח), שיעור ההפרשות הסוציאליות הוא9%; לפי טופס 106 לשנת 2012, השיעור הוא 9.2%; לפי טופס 106 לשנת 2013, השיעור הוא 9.5%. לא הוצגו טופסי 106 לשנים שלאחר מכן.

 

69)          בהינתן השיעור האחרון של ההפרשות הסוציאליות (9.5%), נפסק בזאת פיצוי לתובע בראש נזק זה, בסך 94,100 ש"ח.

 

עזרת הזולת

 

70)          התובע טוען, בין השאר, כי במהלך התקופה של אי-כושר מלא הוא נזקק לעזרת בני משפחתו מעבר למקובל. בנוסף, כל מטלות משק הבית שנעשו על-ידו, עובר לתאונה, הוטלו על בני משפחתו. בשים לב לנכות הזמנית הגבוהה ולתקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום, עותר התובע לפיצוי בגין תקופות העבר והעתיד בסך 50,000 ש"ח.

 

71)          הנתבעת טוענת מנגד, כי התובע לא הביא כל עדות בדבר היזקקות לעזרת הזולת. הנתבעת מציעה לפצות את התובע בסך 5,000 ש"ח בגין תקופת העבר.

 

72)          נזק מיוחד טעון ראיות ממשיות. זולת עדות התובע, לא הובאה כל ראיה בדבר היזקקות התובע לעזרת אחרים. עדות בנדון אף לא ניתנה על-ידי אשתו בתצהירה או בעדותה במשפט. מנגד, מוכן אני להניח כי סמוך לאחר התאונה הקשה שבה נפגע, תקופת אשפוזו והחלמתו (המל"ל קבע לתובע נכות 100% במשך למעלה מארבעה חודשים), נזקק התובע לסיוע בני משפחתו. בנסיבות אלו, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי שמגיע לתובע ברכיב זה בתביעה, על סך 15,000 ש"ח.

 

הוצאות רפואיות והוצאות נוספות

 

73)          התובע טוען כי עקב התאונה הוא נזקק לטיפולים נפשיים ולטיפולים רפואיים ותרופתיים שונים, וכן לביצוע בדיקות שונות. בשים לב לטיב הפגיעות, משך הזמן שחלף מאז התאונה ועד היום, ולהוצאות בהן נשא ואשר יהיה עליו לשאת בעתיד בשל מצבו הנפשי הקשה, עותר התובע לפיצוי בסכום של 50,000 ש"ח בגין תקופות העבר והעתיד. לכך יש להוסיף את הוצאותיו עבור חוות הדעת הרפואיות (בסך כ-13,200 ש"ח).

 

74)          הנתבעת טוענת מנגד, כי נכותו של התובע היא נפשית, אך התובע אינו מטופל ולכן אין לתובע הוצאות, כל זאת לצד העובדה לפיה הוא הוכר כנפגע פעולות איבה על כל הנובע מכך מבחינת גמלאות המל"ל.

 

75)          גם כאן, עתירת התובע מעוררת קושי של ממש. התובע לא צירף לראיותיו אף קבלה. חשוב מכך, התובע לא הראה כי במרוצת השנים שלאחר שנת התאונה, עבר או עובר טיפולים כלשהם. עתירתו של התובע לפיצוי בגובה 50,000 ש"ח אינה מבוססת (ראו והשוו: שורות 25-23, עמוד 14). יותר מזה, בהינתן העובדה לפיה התובע מקבל תקבולים מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, זאת לצד העובדה לפיה התובענה גם הוכרה כתאונת עבודה, סביר ביותר כי מרבית הוצאות התובע עבור טיפולים שנובעים מנכותו, מכוסות על-ידי המל"ל.

 

76)          על כן, בנסיבות אלו ובהתחשב גם בהוצאות שהוציא בפועל עבור חוות הדעת הרפואיות לצורך ההליך, נפסק בזאת לתובע פיצוי בראש נזק זה, בסך 20,000 ש"ח.

 

ניכויי המל"ל - בחירת מסלול התקבולים

 

77)          פלוגתה נוספת בהליך, עניינה עצם וגם אופן חישוב ניכוי תקבולי המל"ל. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם יש לנכות מסך הפיצויים המגיעים לתובע תקבולי מל"ל, וככל שכן - לפי מה יחושב הניכוי. הואיל ומדובר בעתירה של הנתבעת, הצגת טיעוניה תהיה קודמת להצגת טיעוני התובע.

 

78)          הנתבעת טוענת, בין השאר, כי לאחר פגיעתו, בחר התובע במסלול של גמלאות לנפגעי פעולות איבה במקום מסלול של נפגעי תאונות עבודה אף שהאירוע הוא גם תאונת עבודה. את הקצבה ממחלקת נפגעי פעולות איבה, יידרש התובע להשיב למל"ל אם יבחר בפיצוי שבו תחוייב הנתבעת. לעומת זאת, התקבולים ממחלקת נפגעי עבודה, לא יוחזרו למל"ל, אך יש לנכות אותם מכל סכום שייפסק וכך יקטן חובה של הנתבעת. כך או אחרת, בחירת המסלול אמנם אינה פוגעת בתובע אך יש לה השלכה על הנתבעת. על כן, תוך שהיא מתבססת על פסק הדין בעניין ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון, מיום 5.11.2006 (להלן: "עניין סגרון"), עותרת הנתבעת "לניכוי רעיוני" של גובה התקבולים שהיה מקבל התובע אילו היה ממצה את זכויותיו במל"ל במחלקת נפגעי עבודה שכן ההנחה היא כי התקבולים המשולמים ממחלקה זו עולים בשיעורם על תקבולי מחלקת נפגעי פעולות איבה.

 

79)          עוד טוענת הנתבעת כי טענות התובע בדבר חוסר תום לב, חוסר יושרה, השתק שיפוטי ואחרות, נגד הנתבעת, אין בהן ממש. הנתבעת אינה מחויבת להדריך את התובע כיצד לפעול למימוש זכויותיו. אמנם נציגי הנתבעת מילאו את הטפסים של המל"ל לעניין מחלקת נפגעי עבודה, אך התובע לבדו הגיש תביעה למחלקת נפגעי פעולות איבה ובחר להמשיך במסלול זה. הנתבעת מתנגדת לכל אפשרות של הקפאת חלק מסכום הפיצויים. בכל מקרה, בית המשפט מתבקש להורות כי כתנאי לגביית כל פיצוי שייפסק לתובע בפסק הדין, עליו לפעול לפי הוראות סעיף 17(ב) בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, סעיף 36 בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, ולפי פסק הדין בעניין ע"א 1162/96 הילה וייס נ' אביעד מאק, פ"ד נג(2) 79 (1999) (להלן: "עניין וייס")].

 

80)          התובע טוען מנגד, בין השאר, כי מאחר והתאונה שעבר הוכרה על-ידי המל"ל כפעולת איבה, הרי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, בשונה מדיני הנזיקין הכלליים, מאפשר לו לנהל את ההליך הנזיקי ולבחור בסופו של יום, איזה פיצוי יקבל. לאחר שבית המשפט יקבע את גובה הפיצוי המגיע לו, רשאי התובע להשיב למדינה את הפיצוי שקיבל כנפגע פעולת איבה ולבחור בפיצוי שנפסק כנגד המזיק. מסכום הפיצוי המלא שייפסק לו, אין לנכות את התקבולים ששולמו או ישולמו לניזוק לפי החוק המוזכר.

 

81)          לגישת התובע, ההלכה בעניין סגרון לעיל בשאלת "הניכוי הרעיוני", אינה חלה במקרה שלו, מאחר והלכה זו עוסקת בבחירה בין גמלאות שונות שמשלם המל"ל, בעוד בעניינו של התובע, מדובר על בחירה בין גמלאות שמשולמות על-פי דינים שונים.

 

82)          עוד טוען התובע כי משיקולים של הגינות, תום הלב והשתק שיפוטי, מנועה הנתבעת מלעתור "לניכוי רעיוני" בגין אי-בחירת "הגמלה הנכונה" מאחר והתברר שהתובע לא חתם בעצמו על טפסי התביעה למחלקת נפגעי פעולות איבה. הטפסים שהוגשו למל"ל הוגשו ומולאו על-ידי עובד מטעם הנתבעת שעמד בהמשך בקשר עם המל"ל. התובע לא נחשף לטפסים אלה עד הגשת התביעה בהליך זה. הטפסים מולאו בבית החולים כחמישה ימים לאחר התאונה, בשעה שהתובע היה מאושפז בטיפול נמרץ. בכל מקרה, העירייה ידעה שהתביעה שהוגשה היא תביעה למחלקת נפגעי פעולות איבה וגם קיבלה החזר כספי ממחלקה זו. כאמור, התובע טוען גם לקיומו של השתק שיפוטי לאור העובדה לפיה מאז שהוגשה התביעה בגלגולה הקודם ובמשך שנים רבות לאחר מכן, לא העלתה הנתבעת כל טרוניה כנגד מסלול התקבולים שבחר התובע.

 

83)          לחלופין בלבד, עותר התובע להקפאת סכום מהפיצויים שייפסקו וזאת עד שימצה את בירור זכויותיו במל"ל, וכן כבר מודיע כי הוא מוכן להגיש תביעת נפגע עבודה למל"ל, אם בית המשפט יורה לו לעשות כן.

 

84)          לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, הגעתי לכלל דעה כי יש לבצע ניכוי רעיוני, אך באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

 

85)          סעיף 82 בפוקדת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), מורה כלהלן:

 

"(א)    המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה - החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

(ב)     לענין סעיף זה -

"גימלה" - השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה;...;

                    ..."

(ההדגשות אינן במקור)

 

86)          למען הסדר הטוב מובהר כי חלק ב' המוזכר בסעיף המצוטט לעיל עניינו ביטוח נפגע עבודה, והיום הוא חלק (פרק) ה' בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

 

87)          בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין סגרון לעיל, נפסק באופן ברור ומפורש, בין השאר (סעיף 7), כי "מקום בו זכאי הנפגע לגימלה כנפגע עבודה, אך בוחר בגימלה אחרת, רואים את גמלת העבודה שהוא זכאי לה כאילו שולמה, וזאת לצורך ניכוייה מן הפיצוי שזכאי לו הנפגע מאת המעביד, כהוראת סעיף-קטן (א)" בסעיף 82 בפקודה.

 

88)          הרציונל מאחורי ההלכה האמורה, הוא ההסדר הקבוע בדין בין המל"ל לבין המעביד, הסדר שבאופיו ומהותו הסדר של מבטח-מבוטח, במסגרתו משלם המעביד דמי ביטוח עבור העובד. עת נפגע העובד וקמה לו הזכות לקצבה מהמל"ל בגין פגיעת עבודה, לפי הדין, אין זכות חזרה של המל"ל למעביד; במילים אחרות - המעביד רכש ביטוח אצל המל"ל עבור העובד. אין מדובר "בפרס" למעביד, אלא הנדון הוא תוצר של יחסי הביטוח. על כן, כאשר מחויב המעביד לפצות את העובד בגין נזקיו, הרי "מבקש הוא, בצדק, ליהנות מן הביטוח. ההנאה מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה (המבטאים את שווי הביטוח שנרכש) מסכום הפיצויים - זאת אפילו לא תבע הניזוק תגמולים כלל (ניכוי רעיוני) או בחר לתבוע תגמולים אחרים" (סעיף 8 בעניין סגרון לעיל).

 

89)          בפסק הדין בעניין רע"א 6563/15 פלוני נ' עמי מיטרני בע"מ, מיום 27.6.2017, בהתייחסו של בית המשפט העליון לסעיף 82 בפקודה, קבע: "...מלשונו הברורה של הסעיף עולה, כי המעסיק זכאי לניכוי הגמלאות המשולמות, או עשויות להיות משולמות, על-ידי המל"ל בגין תאונת העבודה שארעה (בכל קונסטלציה שהיא) - הא-ותו-לא" (סעיף 9).

 

90)          עקרון בסיס לפיו ניכוי גמלאות המל"ל מקטין את הסכום שעל המעביד לשלם לניזוק (העובד), ומכאן חובתו של הניזוק להקטין את נזקו של המעביד ולהגיש תביעת מל"ל [ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת, מיום 1.2.2016 (פסקה 6)]. על מנת לצאת ידי חובת נטל הקטנת הנזק, על הניזוק למצות את זכויותיו במל"ל בכנות, בסבירות ובתום לב. שאם לא כן, יעריך בית המשפט את גובה הגמלאות להן היה זכאי הניזוק אילו היה פונה למל"ל, וינכה סכום זה מהפיצויים הנפסקים לתובע. יוצא אם כן, כי לצורך ניכוי הגמלה "הרעיונית" אין חשיבות לשאלה האם נתבעה הגמלה מהמל"ל וקיבל אותה הניזוק, די בכך שהוא זכאי לה כדי ששוויה ינוכה מהפיצוי [ע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל, פ"ד נח(2) 375, 381 (2004); ראו גם: ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אור ציון סעדה, מיום 28.5.2008, פסקה 11].

 

91)          טענת התובע שמבקשת להבחין בין הגמלה המשולמת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה לבין כל גמלה אחרת המשולמת לפי חוק הביטוח הלאומי לעניין החלת הלכת סגרון לעיל - בכל הכבוד, אין בה ממש. שכן, מלבד זאת שגם התקבולים המשולמים לפי חוק התגמולים המוזכר מטופלים ומשולמים כידוע על-ידי המל"ל (כיתר תקבוליו של מוסד זה), אלא שגם - וזה העיקר - הקו המנחה שבכל החוקים הסוציאליים אשר לפנינו מחד גיסא, והרציונל של הלכת סגרון לעיל מאידך גיסא, הוא חובת הניזוק לפעול בתום לב, החובה להקטין את הנזק וגם למנוע כפל פיצוי. על כן, לטעמי, הרציונל של הלכת סגרון אינו מצומצם רק למקרה שבו מדובר במסלול בחירה של גמלה (זולת גמלת נפגע עבודה) אשר נובעת מחוק הביטוח הלאומי, אלא גם למקרה שבו מדובר בגמלה כאמור אשר נובעת מדינים סוציאליים אחרים.

 

92)          כאמור, אין מחלוקת כי התובע קיבל ומקבל את קצבתו, נכון להיום, כנפגע פעולת איבה. לפי המסמכים שהציגה העירייה, כנספחים לתצהיר העד מטעמה, אשתו של התובע חתמה לכאורה, בשמו של התובע שלא היה מסוגל אז לעשות כן, על טופס הודעה ותביעה במחלקת נפגעי פעולות איבה שבמל"ל, ביום 20.8.2001. הטופס הוגש למל"ל ביום 21.8.2001.

 

93)          עוד עולה מהחומר שהציגה העירייה, התובע עצמו חתם על טופס הודעה ותביעה במחלקת נפגעי עבודה, בהיותו נפגע בעבודה, ביום 29.8.2001. התביעה הוגשה למל"ל ביום 25.9.2001 וביום 10.2.2002 נשלחה הודעה לתובע לפיה התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ולמעשה, כל שנותר הוא להגיש תביעה לקביעת שיעור נכות.

 

94)          משתי תעודות עובד ציבור של המל"ל מיום 12.1.2017 (הוגשו לתיק בית המשפט ביום 18.1.2017) ניתן להבין כי לא בוצע תשלום דמי פגיעה בשל תאונת עבודה, בשל כפל התביעות, איבה ועבודה. עוד עולה, כי כאמור, במכתבו של המל"ל לתובע מיום 10.2.2012, הודע לו שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, אך עקרונית, ללא תשלום, מאחר והנושא מטופל במחלקת נפגעי פעולות איבה. בכל מקרה, ככל שיחפוץ בכך, יוכל להגיש תביעת לקביעת דרגת נכות. לפי תעודת עובד הציבור, "מתן הבחירה בין גמלת פעולות איבה וגמלת נכות מעבודה מתבצע לאחר קיום וועדה רפואית בשתי הגמלאות, על מנת שהמבוטח יוכל לבצע בחירה מושכלת".

 

95)          התובע ואשתו טוענים כי אשתו לא חתמה על מסמכי התביעה שהוגשו למחלקת נפגעי פעולות איבה אלא נציגי מחלקת הרווחה בעירייה טיפלו "בכל הקשור בביטוח לאומי" (סעיף 3 בתצהיר של אשת התובע), וכי העירייה כמעבידה לא פעלה כמתחייב ממנה להנחות אותו למצות את התביעה במחלקת עבודה. הנתבעת טוענת מנגד כי המסמכים נחתמו על-ידי אשת התובע, כי מחלקת הרווחה בעירייה טיפלו גם במילוי טופסי התביעה לנפגעי עבודה ובעיקר, התובע הוא זה שפעל בחוסר תום לב משלא מיצה אפיק זה, דבר שיכל להקטין את גובה הפיצוי שתחוב בו העירייה בשעה שגובה הפיצוי המגיע לו לא נפגע.

 

96)          לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, לדעתי, המחלוקת לעניין זהות החותם על המסמכים (טפסי התביעה למחלקת נפגעי פעולות איבה) אין לה משמעות רבה. שכן, כך או אחרת, התובע עצמו לא חתם על מסמכים אלה בשל פגיעתו הקשה ואשפוזו אותה תקופה, ובעיקר, משניתן להניח כי העירייה גם סייעה לאשת התובע להגיש את התביעה במחלקת נפגעי פעולות איבה בשים לב לטיב התאונה (ראו והשוו: שורות 11-4, עמוד 18).

 

97)          לגופו של עניין, לטעמי, התנהלות שני הצדדים מעוררת קושי, כל צד בחלקו. אתחיל דיון בטענת הנתבעת לפיה התובע פעל בחוסר תום לב משלא מיצה תביעתו כנפגע עבודה, ולאחר מכן אעמוד על התנהלות התובע עצמו לאחר שטענה זו כבר הועלתה לראשונה.

 

98)          כפי שניתן להתרשם, התובע עצמו הוא מי שחתם על טפסי תביעתו למחלקת נפגעי עבודה, ותביעתו כאמור, כבר הוכרה על-ידי המל"ל. התביעה לקביעת שיעור נכות, מעולם לא הוגשה. מצופה היה כי העירייה כמעסיק, בכלל זה מחלקת הרווחה שדואגת גם לזכויות עובדיה וגם סייעה לתובע בתחילת הדרך, עת נודע לה שהתובע מיצה את הזכויות שמגיעות לו כנפגע איבה דווקא ולא כנפגע עבודה, כי תסב את שימת לבו למשמעויות הנובעות מכך (ראו והשוו: מכתב של מחלקת נפגעי פעולות איבה במל"ל לעירייה, מיום 13.4.2003 ועניינו פטור חלקי מארנונה). בהקשר זה, כמעט אין מחלוקת בין הצדדים שגובה הקצבה אשר היה מגיע לתובע ממחלקת נפגעי עבודה (בהתבסס על שיעור הנכות שקבע המל"ל), הוא גבוה בהרבה מזה המשולם על-ידי מחלקת נפגעי פעולות איבה. סביר להניח כי המעסיק (כל שכן עירייה), לעומת העובד, הוא ער ומודע לזאת. לא הוכח לפניי כי העירייה הסבירה לתובע את משמעות הבחירה והשלכותיה במועד כלשהו לפני הגשת התביעה בגלגולה הקודם (בשנת 2003).

 

99)          יותר מזה, טענה הנתבעת בעניין הבחירה בין מסלולי הגמלאות אף לא הועלתה בכתב הגנתה שהוגש בהליך הקודם, אלא לראשונה, בכתב הגנה מתוקן שהוגש ביום 17.3.2009 (שש שנים לאחר שהוגשה התביעה בבית המשפט). בהקשר זה אעיר כי עדות התובע לפיה לא ידע (בזמן עדותו בשנת 2016) שהנתבעת טוענת כי היה עליו למצות את זכויותיו במחלקת נפגעי עבודה (שורות 16-9, עמוד 11), אינה משכנעת.

 

100)       לדידי, מועד זה (17.3.2009) שבו טענה הנתבעת באופן צלול ומפורש כי יש לנכות כל תקבול שהיה מגיע לתובע כנפגע עבודה, היה צריך להדליק מנורה אדומה אצל התובע. כאמור, אין מדובר במהלך שהיה עלול לפגוע בניזוק ולגרוע מנזקיו, אלא מדובר בהליך בר-משמעות מבחינת המזיק.

 

101)       מכאן, אינני סבור כי יש מקום לייחס לתובע חוסר תום לב ביחס לתקופה שקדמה ליום 17.3.2009, אף שהיה מיוצג באמצעות עורך-דין, מהטעם שהעירייה עצמה לא הלינה כנגד מסלול הגמלאות שנבחר. יותר מזה, ישאל השואל, איזה אינטרס היה לתובע לבחור את המסלול שמניב את הגמלה הנמוכה דווקא.

 

102)       לעומת זאת, אני סבור כי החודשים שחלפו לאחר המועד שבו כבר הועלתה הטענה על-ידי הנתבעת, היוו צומת דרכים מרכזי שממנו ואילך גברו חובת תום הלב של התובע והחובה לנהוג בסבירות למיצוי הליכי המל"ל. משהועלתה הטענה האמורה שהיא טענה מבוססת ומיוסדת בדין, ראוי היה כי היא תישקל על-ידי התובע בכובד ראש בהינתן המצב המשפטי הקיים (בכלל זה, הוראת סעיף 82 בפקודה והלכת סגרון לעיל שניתנה בשנת 2006), ובהתאם לכך למצות את הליכי המל"ל במחלקת נפגעי עבודה, תוך שהתובע מודיע, ככל שהיה חפץ בכך, כי אין בזאת כדי לפגוע או לגרוע מכל טענה שלו ואין בזאת משום הודאה או הסכמה לכל טענה מבין טענות הנתבעת.

 

103)       אעיר בהקשר זה, כי לו היה עושה כן התובע אז, נראה כי ללא כל קשר לכל תוצאה שהייתה יכולה להיות בבירור תביעת המל"ל (האם שיעור הנכות יהיה שונה ממה שנקבע בהליך דנן), הרי שלמעשה, היה נשמט כל בסיס תחת טענת הנתבעת בדבר חוסר תום הלב או חוסר הסבירות מצדו. יתירה מכך, נראה כי לו היה פועל כאמור, אפילו חלפו מספר שנים טובות משנת 2001 עד שנת 2009, אך נדמה כי בירור שאלת הנכות לא היה מורכב במיוחד, שכן התאונה כבר הוכרה כתאונת עבודה (מכתב מיום 10.2.2002), וחשוב מכך, בדיקת המל"ל כבר הייתה נעשית סמוך לאחר הערכת המומחה מטעם בית המשפט, וכך ניתן היה להעריך את מצבו הרפואי של התובע באופן השוואתי וממצה.

 

104)       חרף זאת, לא רק שהתובע לא עשה כן אז, אלא שבשנת 2010, כפי שניתן להתרשם, הוא זנח את תביעתו נגד הנתבעת וזו נמחקה מחוסר מעש (פסק דין מיום 12.8.2010). התביעה הנוכחית הוגשה מחדש רק לאחר חלוף כשלוש שנים (ביום 9.10.2013) ממועד המחיקה. התובע גם לא טרח לעשות כן לאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך זה, וחרף העובדה שטענה זו הועלתה פעם אחר פעם בהליך זה, עד שלב סיכומי התיק, התובע לא מצא לנכון למצות את הליכי המל"ל. רק בסיכומיו, צוין כי הוא מוכן לעשות כן, ככל שבית המשפט יורה לו (סעיף 46).

 

105)       בכל הכבוד הראוי, אין בידי לקבל גישה זו של התובע, שממילא אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי שפורט לעיל. התובע עצמו העיד כי "אם זה היה בידיעה אישית, לא הייתי בוחר בנפגעי איבה אלא בתאונות עבודה" (שורה 10, עמוד 13). אם כן, מדוע לא שינה את בחירתו במרוצת השנים. הפתרונים אצל התובע. מפיו לא שמעתי תשובות משכנעות. בעדותו בבית המשפט, עת נשאל מדוע לא שינה מסלול תקבולים לנפגעי עבודה, הוא השיב: "כי אי אפשר לעשות את השינוי במסלול. אני לא ניסיתי אבל אני יודע שאי אפשר" (שורות 17-16, עמוד 13).

 

106)       זה המקום לציין כי גם כל הודעה מטעם התובע לפיה העירייה תיזום תביעה למחלקת נפגעי עבודה והוא ישתף פעולה עמה - אין בידי לקבל. שכן, התביעה במל"ל היא פרסונלית ועל-יסוד נתוניו האישיים. לא ברור לי כיצד המעביד יוזם תביעה למל"ל במקום העובד, זאת להבדיל מסיוע ושיתוף פעולה עם העובד בתביעה שהגיש.

 

107)       מתעודת עובד הציבור של המל"ל מיום 15.1.2017 (הוגשה לתיק בית המשפט ביום 18.1.2017), הודיע המוסד בזו הלשון: "מר נידם רשאי לפנות אלינו בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה". עוד לפי התעודה האמורה: "על מר נידם יהיה לעמוד בפני ועדה רפואית אשר תקבע את נכותו. גובה קצבת הנכות ייקבע בהתאם להכנסתו החייבת בדמי ביטוח ערב התאונה". המל"ל הפנה בתעודה האמורה לכך שהזכות לקצבה תיבחן בהתאם להוראת סעיף 296 בחוק הביטוח הלאומי שעניינו "מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם" וגם בהתאם להוראת סעיף 16 בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.

 

108)       נציג המל"ל שהעיד לפניי בדיון מיום 20.2.2017, אישר כי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה (שורה 32, עמוד 26), והתובע רשאי לפנות למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכות (שורות 12-11, עמוד 27) ללא הגבלת זמן (שורות 14-13, עמוד 27), לדבריו: "הוא יכול להגיש בכל יום ובכל עת ובכל שעה" (שורות 32-31, עמוד 27), אך כמובן קיימת המגבלה שבדין לעניין תשלום רטרואקטיבי עד שנים-עשר חודשים מיום הגשת התביעה לנכות (שורות 2-1 ושורות 8-6, עמוד 28). לפי עדותו, לו הייתה נקבעת לתובע גם נכות מעבודה, הוא היה רשאי לבחור בין הקצבאות (שורות 18-15, עמוד 27). בנוסף, לפי עדותו, אם יעמוד התובע היום לבדיקת ועדת רפואית במחלקת נפגעי עבודה, היא תבחן את מצבו הרפואי היום ואין הכרח כי תיקבע נכות כלשהי (שורות 17-13, עמוד 28).

 

109)       עוד לפי עדותו של נציג המל"ל (שורות 10-1, עמוד 29):

 

"ש. ת. אם התובע יגיש היום תביעה לנפגעי עבודה, ההתייחסות בעניינו תהיה כאל תביעה חדשה לחלוטין. כפי שאמרתי קודם, הואיל והמבחנים שונים זה מחייב קביעה חדשה של וועדה רפואית.

ש. זה סיכון שהתובע חייב לקחת?

ת. אני לא רואה שום סיכון, הוא יגיש ותקבע נכותו, וכאדם בר דעת הוא ידע מה לבחור. אנחנו כמוסד לביטוח לאומי פותחים את השערים לנפגעים.

ש. ב. ה. בהנחה שהתובע יגיש היום תביעה לנפגעי עבודה, עדיין תהיה הברירה בידיו אם לקבל את הקצבה החדשה ככל שתאושר לו או שימשיך לקבל את הקצבה ממחלקת האיבה?

ת. כפי שאמרתי קודם יש לשים לפרק הזמן הרב שחלף והשיקול הכלכלי, החוב ותוחלת החיים שלו, האם בתיק הספציפי הזה יש שאלה לפי סעיף 328 א' לחוק המל"ל האם יש לנו זכות שיבוב כלפי צד ג'"

(ההדגשות אינן במקור)

 

110)       מכל אלה יוצא, כי גם נכון להיום, סלולה הדרך לפני התובע למצות את תביעתו לקביעת דרגת נכות במחלקת נפגעי עבודה, כמובן עם מגבלת התשלום הרטרואקטיבי והשאלה בדבר שיעור הנכות שייקבע, ככל שייקבע. מוטב יעשה התובע אם ימצה את האמור ללא דיחוי, מיצוי שהיה צריך לעשות עוד בעשור הקודם.

 

111)       ממכלול האמור, מוכן אני להניח כי מהמועד שבו העלתה הנתבעת את טענתה בנדון (17.3.2009) נזקק התובע לפרק זמן סביר כדי לבחון את טענת הנתבעת, ללמוד את המצב המשפטי לאשורו ולפעול בהתאם לו. לפיכך, מוכן אני להניח כי עד יום 1.1.2010 לא היה חוסר תום לב או חוסר סבירות בהתנהלות התובע. ואולם, תמונת המצב השתנתה לאחר מועד זה.

 

112)       ביחס לתקבולים המשולמים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, צודק התובע כי תקבולים ששולמו או ישולמו לפי חוק זה, אין לנכות אותם מגובה הפיצויים. ואולם, לפי הוראת סעיף 17(ב) חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, שמפנה לסעיף 36 בחוק הנכים, הרי התובע "לא יגבה פיצויים" לפי פקודת הנזיקין וגם תשלומים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, כאחד. במילים אחרות, החזרת התגמולים ששולמו לפי החוק האמור תהווה תנאי מוקדם לגביית הפיצויים לפי פסק דין זה [עניין וייס לעיל, עמוד 94].

 

סיכום פרק הניכויים

 

113)       הנתבעת זכאית לנכות מכספי הפיצויים המגיעים לתובע לפי פסק דין זה סך מהוון של תקבולי המל"ל שהיו משולמים לתובע לו היה ממצה את זכויותיו במל"ל כנפגע עבודה (לפי שיעור נכות 20%), כאשר תקופת החישוב תחל מיום 1.4.2010.

 

114)       החישוב נעשה כאמור לפי נכות בשיעור 20% ולא 38%, שכן זו הנכות המחייבת לצורך ההליך הנזיקי, ולא רק. הואיל וממילא מדובר בניכוי רעיוני, ראוי והוגן יותר בנסיבות אלו שהחישובים יתבססו על שיעור נכות זהה.

 

115)       לצורך זה, תגיש הנתבעת לבית המשפט, תוך 21 יום, חוות דעת אקטוארית מעודכנת, שבה ייערך אומדן של תקבולי המל"ל לפי העקרונות הבאים:

 

א)   סכום תקבולי המל"ל שהיה מקבל התובע בעבר (מיום 1.1.2010) ובעתיד, ממחלקת נפגעי עבודה לו היה ממצה את זכויותיו במחלקה זו, לפי שיעור נכות 20%.

 

ב)    הסכום המשוערך שעל התובע להשיב למל"ל לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, כשהוא מחושב מיום תחילת התשלומים ועד היום. מובהר כי תשלום הסכום האמור לתובע יהיה מותנה בהתקיים אחד מאלה: (1) הצגת אישור של המל"ל לפיו קיים התובע את הוראות סעיף 17 בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה וסעיף 36 בחוק הנכים; (2) הצגת כל אישור אחר של המל"ל בדבר הסדר בינו לבין התובע לעניין השבת הסכום הנדרש וכי אין מניעה לתשלום מלוא יתרת הפיצויים ישירות לתובע; (3) הצגת כתב התחייבות, בצירוף ערבות או כתב העברה למל"ל [ראו והשוו: בגץ 92/83 נסים נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי, פ"ד לט(1) 341, 351 (1985)].

 

סיכום

 

116)       סיכום ראשי הנזק:

·       כאב וסבל - 150,000 ש"ח

·       הפסד שכר בעבר - 752,600 ש"ח

·       פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות - 238,400 ש"ח

·       זכויות סוציאליות - 94,100 ש"ח

·       עזרת הזולת - 15,000 ש"ח

·       הוצאות רפואיות ונוספות - 20,000 ש"ח

__________________________

סך-הכל אומדן נזק 1,270,100 ש"ח

 

117)       הנתבעת תפעל לפי סעיף 115 לעיל ותגיש חוות דעת אקטוארית תוך 21 יום.

 

118)       עם קבלת חוות הדעת האקטוארית, יהיה רשאי התובע להודיע לבית המשפט, תוך 5 ימים, אם הוא מבקש להגיב עליה.

 

119)       הוראות, בין השאר: בדבר הניכוי, תשלום יתרת הפיצויים, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין - תינתנה לאחר הגשת חוות הדעת האמורה.

 

זכות ערעור כקבוע בדין.

 

המזכירות - להודיע לצדדים ולשלוח להם את פסק הדין בדואר רשום.

 

ניתן היום,  י"א שבט תשע"ט, 17 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.