השופט י' עמית:

 

          ושוב נדרשים אנו לשאלת התחולה בזמן של ההלכה שנקבעה בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012) (להלן: הלכת המר), והפעם במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כ' מוסק) בת"א 62156-12-17 מיום 14.11.2018.

 

1.       המשיב, תושב ירושלים המזרחית, נולד בשנת 1993 כשהוא סובל מחירשות ועיכוב התפתחותי. בשנת 2014, 21 שנים לאחר לידתו, הגיש המשיב תביעה נזיקית נגד משרד הבריאות, עיריית ירושלים ושירותי בריאות כללית, בטענה לרשלנות במעקב ההיריון (להלן: התביעה הראשונה). בכתב התביעה נטען כי מעקב ההיריון בוצע במרפאה ובתחנת טיפת חלב במזרח ירושלים, שמופעלות על-ידי קופת חולים כללית ועל-ידי משרד הבריאות. טענתו של המשיב בדבר אחריות המדינה על תחנות טיפת חלב התבססה על פרסום באתר האינטרנט של משרד הבריאות, אך המשרד טען כי מדובר בטעות סופר. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ח' שרעבי) קבע כי המשיב והוריו לא הצליחו להרים את הנטל להראות יריבות משפטית בינם לבין הנתבעות, ודחה את התביעה בפסק דין מיום 31.1.2018 (ת"א 41241-07-14). בתוך כך צויין בפסק הדין כי "לא רק שהתובעת [אמו של המשיב – י"ע] לא הוכיחה את בעלות המדינה על שתי תחנות טיפת חלב שהוזכרו על ידי התובעת, אלא ההיפך. המדינה הוכיחה כי הבעלות בשתי התחנות האמורות [...] הן בבעלות הסהר האדום" (פסקה 30).

 

          [במאמר מוסגר: לתביעה הראשונה קדמה תביעה שנמחקה עקב חוסר מעש, אך בקדם-ערעור שנדון בפניי ביום 22.5.2014 הסכימו הצדדים כי המשיב יוכל להגיש תביעה חדשה תחת זו שנמחקה (ע"א 382/14). למעשה, התביעה הראשונה היא התביעה השניה שהגיש המשיב, והתביעה נשוא דיוננו היא אפוא התביעה השלישית שהוגשה על ידו].

 

2.       ביום 29.12.2017, עוד לפני שניתן פסק הדין שדחה את התביעה הראשונה, הגיש המשיב תביעה נזיקית דומה נגד המבקשת בעילה של "חיים בעוולה", קרי, תביעת היילוד. בתביעה זו נטען כי מעקב ההיריון בוצע במרפאה שמופעלת על-ידי המבקשת.

         

          כידוע, בהלכת המר בוטלה עילת "החיים בעוולה" של היילוד, כך שכיום עומדת להורים עילה של "הולדה בעוולה". נוכח הלכת המר והוראת המעבר שנקבעה ברע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (28.8.2014) (להלן: עניין הסהר האדום), המועד האחרון להגשת תביעת המשיב הוא 28.8.2015. כפי שהובהר אך לאחרונה ברע"א 398/18 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' פלוני (15.3.2018) (להלן: רע"א 398/18), על מקרים כגון דא לא תחול הארכה הנוספת עד ליום 31.12.2017, שניתנה ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.2016) (להלן: הלכת מכבי). מסקנה משפטית זו לגבי המועד האחרון להגשת תביעת היילוד אינה שנויה במחלוקת, ולכן אינני נדרש לפרט את השתלשלות ההלכות בסוגיה זו (לסקירה עדכנית ראו רע"א 398/18 הנ"ל).

 

3.       הבעיה במקרה הנוכחי נובעת מכך שהתביעה הראשונה של המשיב-היילוד הוגשה לפני המועד הקובע (28.8.2015), ואילו התביעה של המשיב-היילוד מושא דיוננו הוגשה מאוחר יותר. מכאן טענתה של המבקשת, כי יש לדחות את התביעה על הסף בהעדר עילת תביעה למשיב (ויובהר כי תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה" התיישנה זה מכבר). בית המשפט קמא דחה את הטענה, וכך הוסבר בפסקאות 25-22 להחלטה:

 

"אין לקבל את המצב בו כי בשל ניהול תביעה למול נתבעים לא נכונים (למרות הסתמכות על אתר האינטרנט של משרד הבריאות) תיסגר דלתו של בית המשפט בפני תובע זה [...]

החוק אינו מסייג כי 'ההתיישנות', ובכלל זה הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות יחולו רק על הצדדים להליכים שנדחו [...]

הגשת התביעה הקודמת, כנגד הנתבעים שצוינו בה, מעידות כי לו אך ידע התובע מי היא הנתבעת ה'נכונה', לא היה מהסס להוסיפה לכתב התביעה".

 

 

תמצית טענות הצדדים

 

4.       בבקשה לרשות ערעור נטען כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות, והמחלוקת צריכה להיות מוכרעת לפי הדין המהותי ולא לפי דיני ההתיישנות. במועד הגשת התביעה כבר לא עמדה למשיב זכות תביעה בעילה של "חיים בעוולה", אך בית המשפט האריך את הוראת המעבר של הלכת המר בניגוד להלכות שנקבעו ותוך חריגה מעיקרון התחולה הפרוספקטיבית המיידית. לדיני ההתיישנות אין תחולה במקרה דנן, משום שענייננו בעילת תביעה שחלפה מן העולם נוכח שינוי המצב המשפטי. מכל מקום, גם על פי דיני ההתיישנות יש למחוק את התביעה על הסף: סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) אינו חל משום שהמבקשת לא היתה צד להליך הקודם; ותנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא הוכחו.

 

5.       בתגובת המשיב נטען כי נוכח הקביעה בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, כי המבקשת היא שהפעילה את המרפאה, לא נפל פגם בהגשת התביעה השנייה. טענותיו של המשיב מתמקדות בדיני ההתיישנות, ובין היתר נטען לתחולת סעיף 7 (המבקשת הסתירה את העובדה שהיא הפעילה את המרפאה); סעיף 8 (התיישנות שלא מדעת); סעיף 11 (מצבו הרפואי של המשיב); וסעיף 15 לחוק ההתיישנות (השעיית תקופת ההתיישנות בזמן בירור תביעה קודמת).

 

דיון והכרעה

 

6.       לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה, החלטנו לדון בה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פיה. אקדים את המאוחר ואציין כי דין הערעור להתקבל.

 

          הדיון בבקשה מעורר שתי שאלות: א. האם באופן עקרוני יש תחולה לדיני ההתיישנות הרגילים על המועד שנקבע להגשת תביעות היילוד בעניין הסהר האדום? ב. בהנחה שדיני ההתיישנות חלים, האם בנסיבות המקרה שלפנינו, דיני ההתיישנות מאריכים את המועד להגשת תביעת המשיב?

 

7.       אקדים ואבהיר כי הלכת מכבי, שהאריכה את הוראות המעבר להגשת תביעת היילוד עד ליום 31.12.2017 אינה יכולה לעמוד למשיב, על אף שהגיש את תביעתו ביום 29.12.2017. זאת, לאור ההלכה שנפסקה לאחרונה ברע"א 398/18 ואשר הבהירה כי "מפסק דין מכבי עולה באופן ברור שהוא חל אך על קבוצת ההורים שתביעותיהם התיישנו בתקופה שבין 28.5.2013 (שנה לאחר מתן פסק דין המר) לבין 28.8.2015" (וראו גם התרשים בפסקה 19 לפסק הדין). במקרה שלפנינו, תביעת ההורים התיישנה כבר בשנת 2000, ולכן אין תחולה בענייננו להלכת מכבי.

 

          ומכאן לשאלה הראשונה שהצבנו.

 

8.       לדיני ההתיישנות אין תחולה על המועד שנקבע בהוראות המעבר להלכת המר, ופסקי הדין שבאו בעקבות הלכה זו. הלכת המר ביטלה את תביעת היילוד בגין "חיים בעוולה". ממילא, דיני ההתיישנות – על ההוראות המשעות או דוחות את מירוץ ההתיישנות – אינם יכולים להפיח רוח חיים בעילה שכבר בטלה מן העולם. ודוק: הוראות המעבר של הלכת המר וההלכות שבעקבותיה, הן קביעות שיפוטיות, שלמעשה משהות את כניסתה של ההלכה לתוקף, כדי לאפשר תקופת "התאקלמות" למצב המשפטי החדש וכדי למנוע פגיעה בתובעים פוטנציאליים. השופטת י' וילנר הבהירה נקודה זו בפסק דינה ברע"א 398/18, כאשר הדגישה כי "מהות הבקשה הייתה לסילוק התביעה על הסף בהיעדר עילת התביעה של 'חיים בעוולה' ולא מחמת התיישנותה" (שם, בפסקה 10 ובפסקה 3; ראו והשוו: ת"א (מחוזי מר') 51693-08-15‏ פלוני נ' משרד הבריאות, בפסקאות 49-46 (18.2.2018); ת"א (מחוזי י-ם) 12610-10-17 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (11.12.2018)). המשיב לא טרח להתייחס לסוגיה זו במסגרת תשובתו לבקשה, ודי היה בכך כדי להיעתר לבקשה.

 

9.       כדי למנוע אי-הבנה, אדגיש את ההבחנה בין השאלה המתוארת לעיל שעניינה בתביעת היילוד בגין "חיים בעוולה" לבין הסוגיה של תחולת דיני ההתיישנות הרגילים על מועד ההתיישנות של תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה". בעוד שתביעת היילוד חלפה מן העולם בעקבות הלכת המר, כך שאין ליילוד עילת תביעה, הרי שלהורים יש עילת תביעה עליה יחולו דיני ההתיישנות ה"רגילים", לרבות ההוראות המשעות או דוחות את תקופת ההתיישנות.

 

10.     לאור מסקנתנו, הרי שאין מקום להחלת דיני ההתיישנות במקרה הנוכחי, ובכך מתייתרת השאלה השניה שהצבנו. מכל מקום, אפילו היינו מחילים את דיני ההתיישנות, הרי שלא היה מקום להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע כלהלן:

 

15.   תובענה שנדחתה

הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

 

 

          המבקשת טענה כי הוראת הסעיף משעה את תקופת ההתיישנות רק עבור מי שהיו צדדים להליך שהתנהל, אך בית המשפט קמא דחה את הטענה באמרו "לא מצאתי תימוכין" לכך (פסקה 24). נראה כי גם המבקשת לא סייעה בידי בית המשפט קמא לזהות תימוכין מתאימים, וגם בבקשה שלפניי נטען כי "הדברים די ברורים ואינם טעונים תימוכין" (בפסקה 28). מכל מקום, ההלכה בנושא זה הובהרה לאחרונה בפסק הדין בע"א 8121/16 ‏פלוני נ' שעבאני (13.12.2018) (להלן: עניין שעבאני), בו הוטעם כי "דחיית מועד ההתיישנות על-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות תתאפשר רק כלפי מי שהיה צד גם לתביעה המוקדמת שהוגשה" (בפסקה 8). פסק הדין בעניין שעבאני פורסם לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט קמא, אך קדמו לו פסקי דין שניתן היה להסתמך עליהם לעניין זה (ע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 4 (4.9.2003); ע"א (מחוזי חי') 3340/06 עיזבון המנוח אבראהים חסן סעיד ז"ל נ' חסן (3.6.2007) ורע"א 5971/07‏ חסן נ' עזבון המנוח אברהים חסן סעיד ז"ל (11.11.2007); טל חבקין התיישנות 232-231 (2014)).

 

11.     העולה מן המקובץ, כי היה מקום לדחיית התביעה על הסף בהיעדר עילה, על אף ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות שלא לדחות על הסף, אלא במקרים חריגים (רע"א 8922/14 אלתרמן נ' פלונית (26.2.2015), ומן העת האחרונה: עניין הדסה, בפסקה 8; רע"א 8551/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, בפסקה 8 (9.1.2019)).

 

          אכן, התוצאה אליה הגענו אינה קלה, מאחר שכאשר המשיב התדפק על דלתות בית המשפט בתביעה הראשונה, עניינו "נפל" עדיין במסגרת הוראת המעבר שהאריכה את המועד להגשת התביעה. ברם, נתברר כי המשיב לא הגיש תביעתו נגד הנתבע הנכון. ברגיל, אי ידיעה על זהות הנתבע יכולה להיכנס לגדרו של כלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אך מאחר שדיני ההתיישנות הרגילים אינם חלים על תביעת היילוד, הרי שאין בטעותו של המשיב כדי "להחיות" עילה שעברה מן העולם. עם זאת, יש לזכור, כי המשיב, באמצעות הוריו, "ישן" כעשרים שנה על תביעתו, מבלי שטרח במרוצת השנים לעשות לבירור התביעה ולבירור זהות הנתבע, כך שאין לו אלא להלין על עצמו.

 

          אסיים בדברים שנאמרו ברע"א 398/18 הנ"ל: "בחלוף כמעט שש שנים מפסק הדין בעניין המר, נראה כי הגיעה השעה לחתום את הדיון בשאלות הוראות המעבר בעניינו" (שם, בפסקה 27).

 

12.     אשר על כן, מצאנו כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פיה, ויש לקבל את הערעור לגופו ולהורות על דחיית התביעה על הסף בהיעדר עילה.

 

          בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

          ניתן היום, ‏כ"א בשבט התשע"ט (‏27.1.2019).

 

י' עמית, נ' סולברג, י' וילנר

 

 

 

 

 

_________________________

 18085730_E02.docx עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il