13 פברואר 2019

 

 

 

 

האם בנסיבות בהן נקבעו למבוטחת נכויות זמניות אולם היא לא עמדה בסף הקבוע לדרגת אי כושר ומשכך תביעתה לקצבת נכות כללית נדחתה, חלה על המוסד לביטוח לאומי החובה לעקוב אחר מצב המבוטחת ולזמנה לבדיקות בתום תקופת הנכויות הזמניות שנקבעו. זו השאלה העיקרית שהונחה לפתחנו ובה עלינו להכריע.

השתלשלות ההליכים המשפטיים

1.    בעניינה של התובעת התנהלו מספר הליכים הן אצל הנתבע (להלן – המוסד) והן בבית הדין. להלן יפורטו אלה בקצרה.

2.    ביום 15.6.14 הגישה התובעת, ילידת 1991 שהינה, בין היתר, בעלת ליקוי שמיעה תביעה לקצבת נכות כללית.

3.    ועדה רפואית מיום 7.9.14 קבעה לתובעת 19% נכות רפואית יציבה מיום 15.3.13 ומשכך בהחלטה מיום 2.10.14 נדחתה תביעת התובעת בהסתמך על סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשל"ה 1995 (להלן – החוק). על הקביעה האמורה הגישה התובעת ביום 6.11.14 ערר לוועדה הרפואית לעררים.

4.    ביום 15.12.14 ניתנה חוו"ד רפואית של ד"ר זניצקי, מומחה א.א.ג, אשר קבע, כדלקמן: "בבדיקת אוזנים אוזן ימין קיימת רטרקציה של התופית באוזן שמאל גם ובנוסף MYREINGESTIO. בבדיקת שמיעה מ 4.9.14 ירידה מעורבת דו"צ חמורה יותר משמאל P.T.A מימין 47 דציבל ומשמאל 72 דציבל. יש צפי לשינוי. נקבעת נכות זמנית מהבדיקה עד 30.9.15". ד"ר זניצקי התאים לתובעת נכות בגין ליקוי השמיעה בשיעור 20% מיום 15.3.13 ועד יום 3.9.14 ונכות בשיעור 30% מיום 4.9.14 ועד יום 30.9.15. עוד קבע ד"ר זניצקי באשר להערכתו לגבי השפעת הליקוי על כושר העבודה כי "עבודה מלאה ללא תקשורת מילולית מדוייקת".

5.    ועדה רפואית לעררים מיום 5.1.15 עיינה בחוו"ד ד"ר זניצקי, אימצה קביעותיו וקבעה בגין ליקוי שמיעה 20% נכות זמנית מיום 15.3.13 ועד יום 3.9.14 ו-30% נכות זמנית מיום 4.9.14 ועד יום 30.9.15. עוד נקבעה נכות זמנית משוקללת בשיעור 44% מיום 4.9.14 ועד 24.11.14 וכמו כן נקבעה נכות זמנית משוקללת בשיעור 49% מיום 25.11.14 ועד יום 30.9.15.

6.    החלטת פקידת תביעות מיום 25.2.15 קבעה כי התביעה לקצבת נכות כללית נדחית מהטעם שהתובעת לא איבדה עקב הליקויים 50% לפחות מכושרה להשתכר, החל מיום 1.10.14. בהחלטה זו פורטו הנכויות הרפואיות של התובעת בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית מיום 5.1.15, קרי 44% נכות רפואית מיום 4.9.14 ועד 24.11.14, 49% רפואית מיום 25.11.14 ועד 30.9.15 וכן צויינה 28% נכות רפואית יציבה מיום 1.10.15.

7.    ביום 25.5.15 הגישה התובעת ערר על ההחלטה בנוגע לאי כושר.

8.    התובעת הגישה ערעור לבית הדין בתיק ב"ל 49274-03-15 ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה כי מכתב התובעת מיום 25.5.15 ייחשב כערר על החלטה בענין אי כושר אשר הוגש במועד והנתבע יזמן את התובעת לוועדה לעררים (אי כושר) ולאור הסכמה זו הערעור בבית הדין נמחק (פסק דין מיום 1.12.15).

9.     ביום 6.1.16 התכנסה הוועדה לעררים (אי כושר) ודחתה את הערר. על ההחלטה הדוחה את הערר בענין אי כושר הגישה התובעת ביום 21.1.16 ערעור לבית הדין (ב"ל 41775-01-16). בהסכמת הצדדים הערר התקבל (פסק דין מיום 14.11.16) ועניינה של התובעת הוחזר לבחינה נוספת של הוועדה לעררים (אי כושר). בענין אי זימונה לוועדה רפואית לעררים בתום הנכות הזמנית ציינה התובעת במסגרת הליך ב"ל 41775-01-16 כי תגיש תביעה נפרדת.

10.ואכן ביום 23.11.16 הוגש ההליך שלפנינו, אשר במסגרתו יוצאת התובעת נגד אי זימונה האוטומטי לוועדה רפואית לעררים בתום תקופת הנכות הזמנית.

11.להשלמת התמונה נציין כי ביום 26.6.16 הגישה התובע בקשה לבדיקה מחדש. ביום 2.8.16 התכנסה ועדה רפואית וקבעה לתובעת נכות יציבה בשיעור של 70% לנכות כללית (במסגרת נכות זו נקבעה לתובעת נכות בשיעור 45% בגין ליקוי השמיעה) ו- 28% לשירותים מיוחדים (שר"ם), החל מיום 26.3.15. יחד עם זאת, ביום 25.8.16 נדחתה תביעת התובעת לקצבת נכות כללית תוך שנקבעה כי התובעת לא איבדה עקב ליקויה לפחות 50% מכושרה להשתכר.

12.ביום 15.10.17 התקיים קדם משפט (בפני כבוד השופטת שרה מאירי) ולאחריו הועבר התיק להכרעת מותב זה. ביום 6.2.18 הודיעו הצדדים כי הם מבקשים שהתביעה תנוהל בדרך של הגשת סיכומים כתובים וללא קיום ישיבת הוכחות.

טענות הצדדים

תמצית טענות התובעת

13.במצב של נכות רפואית זמנית שלצידה קביעה של פקיד תביעות לפיה למבוטח אין אובדן כושר עבודה בשיעור של למעלה מ 50%, המשמעות מבחינת המוסד היא כי למבוטח אין אובדן כושר עבודה לצמיתות ונכותו הזמנית מתאפסת, קרי הוא הופך להיות בעל 0% נכות רפואית. בשלב זה מפסיק המוסד את הטיפול במבוטח והוא אינו מוזמן עוד להמשך בירור הנכויות. איפוס הנכות הזמנית באופן אוטומטי בתום תקופת הנכות הזמנית היא בבחינת עשיית דין עצמי של המוסד באופן חסר סמכות. מדובר בהתנהלות מפלה ושגויה הן מבחינה רפואית  והן מבחינה מינהלית, אשר מסבה נזק רב למבוטחים.

14.המוסד לא היה רשאי "לאפס" את שיעורי הנכות הזמנית שהוענקו לתובעת בתום תקופת הזמניות. הסמכות לקבוע אפס אחוזי נכות בתום זמניות צריכה להינתן רק לגורם רפואי שייתן החלטתו לאחר בדיקה של המבוטח. נכות זמנית אין פירושה אפס אחוזי נכות בתום תקופת הזמניות.

15.התובעת היא אישה צעירה המצויה בתהליך של אובדן שמיעה, שהינה בעלת נכות רפואית גבוהה (ועדה רפואית מיום 2.8.16 התאימה לתובעת נכות רפואית יציבה בשיעור 70%, הכוללת בתוכה פגיעה אנושה בשמיעה). לתובעת נקבעה 49% נכות זמנית. בתום הזמניות "אופסה" באופן אוטומטי הנכות בגין ליקוי השמיעה בהחלטה של פקיד תביעות, מבלי שנבדקה בבדיקה קלינית, ונקבעה לה נכות יציבה בשיעור 28%, אשר אינה כוללת בתוכה כל נכות בגין ליקוי השמיעה. הדבר הסב לתובעת נזק ממשי, שכן בפני כל מקבלי ההחלטות בעניינה של התובעת (לרבות החלטות בענין אי כושר, שיקום וכיוצ"ב) עמדה תמונה מעוותת שאינה משקפת את המציאות כהוויתה, לפיה לכאורה לתובעת נכות בשיעור לא גבוה של 28% שאינה כוללת כלל נכות בגין ליקוי השמיעה. התנהלות המוסד הסבה לתובעת נזק גם מהטעם שלאחר תום תקופת הנכות הזמנית התובעת נבדקה במעמד של עקרת בית ולא משתכרת, חרף העובדה ששינוי מעמדה כאמור נכפה עליה בשל מצבה הרפואי כתוצאה מליקויה הרפואיים. 

תמצית טענות הנתבע

16.לא ברור לנתבע על איזו החלטה נסוב ערעור זה. ביחס לכל ההחלטות שניתנו לפני חודש נובמבר 2015 הרי שאלה התיישנו והן בבחינת החלטות חלוטות שלא ניתן לערער עליהן. יש מקום לדון אך בפלוגתא שנקבעה בדיון המקדמי המתייחסת להחלטה מיום 25.2.15 הדוחה את תביעת התובעת לקצבת נכות בהתאם לסעיף 195 לחוק ומתייחסת לנכותה היציבה של התובעת כקבוע בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 5.1.15 והקובעת כי התובעת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר.

17.לצורך גיבוש זכאות לגמלת נכות חודשית על המבוטח לעמוד בשני תנאי סף מצטברים – קביעה של ועדה רפואית בדבר אחוזי נכות העוברים את הסף הרפואי המזכה (סעיף 208 לחוק) ובנוסף קביעה כי למבוטח אין כושר השתכרות מעבודה או שכושרו להשתכר צומצם עקב הליקוי (סעיף 195 לחוק).

18.אף שנקבעו לתובעת נכויות זמניות הרי שנקבע בעניינה במפורש כי לא איבדה את כושרה להשתכר. לכן לא היתה התובעת זכאית לגמלת נכות ותביעתה לנכות נדחתה. בנסיבות של דחיית התביעה, מאחר והתובעת אינה עומדת בתנאי הסף אין כל מקום וכל הצדקה לזמנה לוועדה רפואית בתום הנכות הזמנית בעניינה. דרישה כאמור אינה מתיישבת עם הוראות הדין, אינה סבירה ובהכרח תטיל עומס רב ולא הכרחי על המוסד.

19.מבוטחים בעלי נכות רפואית זמנית שנקבע כי איבדו את כושרם להשתכר ואשר זכאים לגמלת נכות בהתאם, מזומנים לוועדה בתום הנכות הזמנית. זאת בניגוד למבוטחים דוגמת התובעת אשר הינם בעלי נכות זמנית אולם לא איבדו כושר השתכרות ולכן אינם זכאים לגמלת נכות ומשתביעתם נדחתה ממילא אין מקום להמשיך ולזמנם. לגבי תובעים אלה במצבה של התובעת נקבע בחוק מנגנון הנוגע להחמרת מצב. התובעת יכולה היתה לפנות בערר על ההחלטה  או לפנות בתביעה חדשה.

20.הדרג הרפואי הוא אשר קבע בעניינה של התובעת את הנכות הזמנית וכן את הנכות בשיעור 28% לשר"ם. מדובר בהחלטה מקצועית המסורה לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה, בהתאם לסעיף 119 לחוק.

21.לפקיד תביעות סמכות לקבוע דרגת אי כושר להשתכר (סעיפים 209 ו 210 לחוק). מבוטח רשאי להגיש ערר על החלטת פקיד תביעות כאמור (סעיף 211 לחוק).

22.המוסד מפנה לסעיף 214 לחוק שכותרתו "בדיקה מחדש של דרגת אי כושר להשתכר" שבו מצויין במפורש כי המוסד רשאי לבדוק מחדש את דרגת אי הכושר של הנכה להשתכר או את שיעור נכותו הרפואית וכן רשאי מבוטח לתבוע בדיקה מחדש, בפרקי זמן ובתנאים שנקבעו באישור ועדה העבודה והרווחה. מלשון הסעיף עולה כי אין חובה על המוסד לזמן מחדש את התובעת לבדיקת אי כושר השתכרות, אך התובעת עצמה רשאית להגיש תביעה לבדיקה מחדש.

23.הוועדה קבעה נכות זמנית ומרגע סיומה הנכות מחושבת מחדש. ככל שהתובעת סבורה כי מצבה לא השתפר וכי שיעור הנכות אינו משקף את מצבה לאשורו הרי שהיא רשאית לפנות בתביעה חדשה בתום הזמניות. לא חלה על המוסד כל חובה לזמן את התובעת מיוזמתו לבדיקה נוספת בתום הזמניות שעה שלא עברה סף רפואי, אולם יש באפשרות התובעת להגיש תביעה לבדיקה מחדש. לא חלה על המוסד כל חובה לבצע מעקב אחר מצבם הרפואי של מבוטחים שעה שלא עברו סף רפואי המזכה בקצבה. מדובר בדרישה בלתי סבירה שמטילה נטל לא מידתי על המוסד.

24.מבוטח שסבור כי מצבו החמיר או לא השתפר רשאי להגיש תביעה לבדיקה מחדש מדי שישה חודשים בהתאם לתקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה) התשס"א 2000.

25.אין מקום לעשות שימוש במונח "איפוס נכויות" בו משתמשת התובעת. תקופת נכות זמנית כשמה כן היא – זמנית. לכן, כאשר מסתיימת תקופת הנכות הזמנית היא אינה קיימת עוד. אין בכך כדי להצביע על "איפוס" ואין דבר וחצי דבר בין החלטת הנתבע לבין סיום תקופת הנכות הזמנית.

26.תקופת הנכות הזמנית נקבעת על ידי הדרג הרפואי בוועדות הרפואיות ולא ע"י המוסד. המוסד משמש רק כמתווך בין התובעת לבין הוועדות ובמסגרת זו שולח את החלטות הוועדות והפרוטוקולים אל התובעת.

27.אין עסקינן בתביעה לשיקום ומשכך כל טענות התובעת בהקשר זה הן בבחינת הרחבת חזית וממילא אין לבית הדין סמכות לדון בהן במסגרת תביעה זו.

28.באשר לטענת התובעת לבחינתה כעקרת בית – בהתאם לנתונים שקיימים במוסד התובעת עבדה לסירוגין לאורך התקופה הרלבנטית החל מיום 15.6.14, המועד בו הוגשה תביעתה. בהתאם לאותם נתונים נבדקה התובעת כעקרת בית בחודשים 9/14-11/14 ו- 9/15-11/15 ונבדקה כשכירה בחודשים 10/4 והחל מחודש 7/15. צירף תעודת עובד ציבור לתמיכה בטענות בנוגע למעמדה של התובעת בתקופות השונות כמצויין ברישומיו.

29.בוועדה רפואית שהתכנסה ביום 2.8.16 נקבעו לתובעת 70% נכות יציבה ו 28% נכות לשר"ם החל מיום 26.3.15, קרי חלק מתקופת הנכות היציבה חופף לתקופת הנכות הזמנית ועל כן מתייתרת תביעת התובעת ככל שהיא מתייחסת לתקופה שמיום 26.3.15.

דיון והכרעה

30.במסגרת ההליך שלפנינו יוצאת התובעת כנגד החלטת פקידת התביעות מיום 25.2.15 אשר קובעת כי תביעתה לקצבת נכות כללית מיום 6.11.14 נדחית, מאחר והתובעת לא איבדה עקב ליקויה הרפואיים 50% לפחות מכושרה להשתכר (החל מיום 1.10.14) (ר' גם טענות ב"כ התובעת בפרוטוקול קדם המשפט מיום 15.10.17 המחדדות את הסוגיה שבמחלוקת מושא הליך זה). קביעה זו בדבר דרגת אי כושר הביאה בחשבון את שיעורי הנכות הרפואית כפי שהותאמו לתובעת בוועדה רפואית לעררים מיום 5.1.15, קרי 44% נכות רפואית זמנית מיום 4.9.14 ועד יום 24.11.14, 49% נכות רפואית זמנית מיום 25.11.14 ועד יום 30.9.15. עוד הובאה בחשבון בהחלטת פקיד התביעות כי לתובעת נכות רפואית יציבה בשיעור 28% החל מיום 1.10.15.

31.נפנה לבחון האם אכן כטענת התובעת נפלו בהחלטת פקידת התביעות האמורה פגמים או שמא כטענת המוסד בדין ניתנה אותה החלטה.

32.באשר לעצם סמכות פקיד התביעות ליתן החלטה בדבר דרגת אי כושר, הרי שזו מעוגנת בסעיף 209 לחוק, המקנה באופן מפורש לפקיד התביעות את הסמכות לקבוע דרגת אי כושר להשתכר. מטעם זה אין מקום לקבוע קביעה גורפת בדבר העדר סמכותו של פקיד התביעות ליתן החלטה בענין דרגת אי כושר של מבוטח.

33.להשלמת התמונה נציין כי סעיף 209 לחוק קובע שפקיד התביעות מוסמך לקבוע דרגת אי כושר, לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום חיוו דעתם בכתב לענין זה (אלא בנסיבות של קביעת דרגת אי כושר להשתכר שאינה פחותה מ 75%). אין מקום להידרש לשאלה האם החלטת פקידת התביעות ניתנה לאחר עיון בחוות דעתם של הרופא המוסמך ופקיד השיקום, שכן ממילא הוגש על ידי התובעת ערר על ההחלטה בנוגע לדרגת אי כושר ועניינה עמד בפני ועדת לעררים (אי כושר) מיום 6.1.16. גם על החלטה זו של הוועדה לעררים (אי כושר) הוגש ערעור (תיק ב"ל 41775-01-16) ובהסכמת הצדדים הוחזר עניינה של התובעת שוב לוועדה לעררים (אי כושר). פסק דין זה לא נסוב על החלטות הוועדות לעררים (אי כושר) לגופן ומשכך די בקביעתנו כי החלטת פקיד תביעות בנוגע לדרגת אי כושר הינה ככלל החלטה בהתאם לסמכות המסורה לו מכוח הוראות סעיף 209 לחוק.  

34.באשר לטענה המרכזית של התובעת לפיה חלה על המוסד החובה לזמנה לוועדה רפואית בתום תקופת הנכויות הזמניות אשר נקבעו לה, הרי שלא מצאנו לקבלה. נפרט.

35.אכן, בוועדה רפואית לעררים מיום 5.1.15 נקבעו לתובעת נכויות זמניות באופן אשר מעיד לכאורה על כך שמצבה במועד קביעות אלה לא היה יציב מבחינה רפואית, ויתכן שצפוי אף להחמיר. יחד עם זאת, תביעת התובעת לקצבת נכות נדחתה, מהטעם שלא עמדה בסף הנדרש בענין דרגת אי כושר, קרי דרגת אי כושרה להשתכר לא עלתה על 50%. בנסיבות אלה, משנדחתה התביעה בכללותה, אין מקור נורמטיבי המחייב את המוסד לשוב ולעקוב אחר מצבה של התובעת.

36.הוראות הדין מספקות בהקשר זה פתרון למבוטחים אשר תביעתם נדחית והם אינם נותרים בפני שוקת שבורה. מבוטחים אלה יכולים להגיש ערר לוועדה  לעררים או ערעור לבית הדין (בהתאם לטיב ההחלטה) ולהשיג הן על הקביעה בנוגע לנכויות הזמניות והן על הקביעה בנוגע לאובדן כושר עבודה. בתום שישה חודשים ממועד דחיית התביעה (ובנסיבות מסויימות אף קודם לכן) עומדת בפני אותם מבוטחים האפשרות להגיש תביעה חדשה בהתאם לקבוע בתקנות לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה) התשס"א 2000.

37.המוסד ציין בטיעוניו כי בניגוד למבוטחים דוגמת התובעת אשר תביעתם נדחית ובשל כך אינם זכאים לקצבת נכות, הרי שמבוטחים שתביעת מתקבלת (גם אם לתקופה זמנית) ונקבע כי בשל מעבר סף רפואי וסף של דרגת אי כושר הם זכאים לתקופה זמנית לקצבת נכות - אלה מוזמנים בתום תקופת הזמניות לבדיקה מחדש של מצבם. לטעמנו אין כל דופי בהתנהלות זו של המוסד.

38.משנדחתה תביעתו של מבוטח (בין מהטעם שלא עבר סף רפואי ובין מהטעם שלא נקבעה לו דרגת אי כושר מזכה) לא חלה על המוסד החובה להמשיך ולבצע מעקב אחר מצבו הרפואי או אחר דרגת אי כושרו להשתכר ולא מוטלת על המוסד החובה לזמנו לבדיקה בתום תקופת הזמניות. התובעת לא הפנתה לכל מקור נורמטיבי הקובע חובה כאמור. הצדק עם המוסד בטענתו לפיה קביעת חובה מסוג זה, ביחס לכל מבוטח שתביעתו נדחית לאחר שנקבעו לו נכויות זמניות, בהכרח תטיל על המוסד נטל כבד ובלתי סביר (ר' גם פסק דינה של כבוד השופטת דפנה חסון-זכריה בתיק ב"ל 46321-02-17 רונית לוי נגד המוסד לביטוח לאומי (12.12.17)).

39.לא מצאנו לקבל את טענת התובעת לפיה במצב של נכות רפואית זמנית שלצידה קביעה בדבר אובדן כושר עבודה בשיעור שלא עולה על 50%, "מתאפסת" הנכות הרפואית בתום הזמניות. המינוח בו עושה התובעת שימוש אינו מדוייק בהקשר זה. משנקבע כי מבוטח לא איבד למעלה מ- 50% מכושרו להשתכר המשמעות היא כי תביעתו לקצבת נכות נדחית. בנסיבות אלה, בתום תקופת הנכות הזמנית לא מובאת הנכות הרפואית האמורה (אשר נקבעה לפרק זמן קצוב בלבד) בחשבון. העדר קביעה בגין אותה נכות אינה שקולה ל"איפוס" הנכות. העובדה שבתום הזמניות לא הובאה בחשבון הנכות הרפואית אינה זהה לקביעה כי הנכות הינה בשיעור אפס. הקביעה בנוגע ל 28% נכות יציבה (העולה מהחלטת פקידת התביעות מיום 25.2.15) לא הביאה כלל בחשבון נכות בגין ליקוי שמיעה. זאת להבדיל ממקרה שבו מובאת בחשבון נכות מסויימת, גם אם בשיעור אפס או שיעור מנופה אחר.

40.בתום התקופה שביחס אליה נקבעה נכות זמנית מסתיימת הקביעה בגין אותה נכות, להבדיל ממצב שבו היא נותרת על כנה בשיעור אפס. מטעם זה ומאחר ואין מדובר בשינוי אקטיבי של שיעור נכות רפואית אף לא מתקבלת ההחלטה לאחר בדיקה קלינית ועל ידי מומחה בתחום הרפואה, אלא על ידי פקיד התביעות.

41.לא נעלמו מעינינו טענות התובעת בדבר הנזק שעשוי להיגרם למבוטחים במצב דברים זה. לטעמנו אין צורך להידרש לטיב הנזק ושיעורו שכן בהעדר מקור נורמטיבי המחייב את המוסד לעקוב אחר מצבם של מבוטחים מסוג זה ולזמנם לבדיקות המשך, איננו סבורים שיש מקום להטיל חובה זו באמצעות הלכה פסוקה. כאמור, חובה מסוג זה תטיל נטל כבד מאוד על המוסד, אשר יידרש לעקוב אחר מצבו הרפואי של כל מבוטח שנקבעו לו אחוזי נכות זמנית אולם תביעתו לקצבת נכות נדחתה. מדובר לטעמנו בנטל בלתי סביר. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שקיימים הליכים בהם רשאים המבוטחים לנקוט בניסיון לשנות את הקביעה ביחס אליהם בתום תקופת הזמניות. לכן, אף אם נניח כי מצב הדברים עשוי להסב למבוטחים מסויימים נזק, אין בכך לטעמנו כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות המוסד בהקשר זה או כדי לחייבו בחובה שאינה נובעת מהחוק החרות או מהתקנות שהותקנו מכוחו.

42.באשר לטענת התובעת לפיה הקביעה בגין העדר נכות רפואית בתום תקופת הזמניות גורמת בהכרח ליצירת תמונה מעוותת בפני מקבלי ההחלטות בעניינה, הרי שגם בטענה זו אין די כדי לקבל את התביעה. ככל שמבקש מבוטח לשנות את התמונה שמצטיירת בפני מקבלי ההחלטות, קרי ככל שהוא סבור שיש מקום להארכת הנכות הזמנית או שינויה עומדת בפניו האפשרות להגיש תביעה חדשה במסגרתה ייבדק מצבו. 

43.באשר לטענת האפליה הרי שלא מצאנו לקבלה. התובעת לא הצביעה על קבוצה זהה של אנשים אשר מצבם דומה למצבה והמוסד נוהג כלפיהם באופן שונה המפלה אותה. כאמור, המוסד אינו ממשיך לערוך מעקב אחר מבוטחים דוגמת התובעת שתביעתם לקצבת נכות נדחית. לעומת זאת, מבוטחים הזכאים לקצבת נכות יזומנו לוועדות המשך בתום תקופת הנכות הזמנית. לדידנו אין מדובר באפליה אלא באבחנה מותרת, קרי אבחנה בין שתי קבוצות שונות של מבוטחים שנסיבותיהם אינן זהות.

44.באשר לטענת התובעת לפיה נגרם לה נזק הנעוץ בכך שבעת הגשת תביעה חדשה נבדק עניינה כעקרת בית ולא כמשתכרת, חרף העובדה שנטען כי שינוי המעמד נגרם בעטיו של ליקוי השמיעה. אין בטענה זו כשלעצמה כדי לשנות ממסקנתו. משנדחתה תביעת התובעת הרי שבדין נבחנה בכל תקופה בהתאם למעמדה כפי שעודכן במוסד.

45.ערים אנו לטענות התובעת בדבר נזק שיתכן ונגרם לה לאחר תום תקופת הזמניות ומשלא פעלה לקביעת הנכות הרפואית במועד בו הסתיימה. עוד לא נעלמה מעינינו קביעת ד"ר זניצקי לפיה מצבה של התובעת במועד בו נבדקה אינו יציב, קרי עשוי להחמיר – החמרה אשר ככל הנראה התממשה בפועל, כעולה מקביעת ועדה רפואית מיום 1.8.16. עם כל ההבנה לעניינה הפרטי של התובעת, היה על התובעת לפעול בדרכים הקבועות בדין לצורך קביעת נכותה הרפואית במועד. אין הצדקה לקביעה גורפת ורחבת היקף הנוגעת לכלל המבוטחים שתביעתם בענף נכות כללית נדחתה ואשר נקבעו להם נכויות זמניות ואין מקום לחייב את המוסד לעקוב אחר מצבם של מבוטחים מסוג זה ולזמנם באופן יזום לבדיקות בתום תקופת הזמניות. 

46.מהטעמים האמורים – התביעה נדחית.

47.כמקובל בהליכים שעניינם זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

48.זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

 

ניתן היום, ח' אדר א' תשע"ט, (13 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.