10 פברואר 2019

לפני: כב' הרשמת מירי שי

 

 

החלטה

 

1.       עניינה של החלטה זו בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת העררים לאי כושר מיום 16.8.17.

 

2.       כעולה מן התיק, ועדה רפואית לעררים בענף נכות כללית התכנסה ביום 28.3.17 וקבעה את דרגת נכותו היציבה של המבקש בשיעור 75% מיום 19.1.15.

 

3.       ביום 16.8.17 התכנסת ועדת העררים לאי כושר וקבעה את דרגת אי כושרו של המבקש בשיעור 60% מיום 1.1.16.

 

4.       ביום 11.10.17 הגיש המבקש הודעת ערעור (ב"ל 27715-10-17), באמצעות בא כוחו כאן, שבה השיג כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים וכן כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר.

 

5.       ביום 13.3.18 התקיים דיון לפני כב' הרשמת (כתוארה אז) דרוקר במעמד ב"כ הצדדים. לאחר הדיון הגיש המשיב, ביום 29.4.18, הודעה שלפיה הוא מסכים להשיב את עניינו של המבקש לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתידרש במנומק לטענתו, כי הליקוי בכליות והליקוי הלבבי הם סיבוכים של מחלת הסכרת, וכן תשקול הוועדה יישום פריט ליקוי 4(ו). עוד צוין בהודעת המשיב כי "ככל שהוועדה הרפואית לעררים תשנה את קביעתה אודות דרגת הנכות, המערער יוזמן לוועדת אי כושר לעררים לבחינה מחודשת של דרגת אי כושרו". בהודעה מיום 3.6.18 הודיע ב"כ המבקש על הסכמתו לנוסח ההחזרה שהציע המשיב, וביקש לחייב את המשיב בהוצאות. ביום 3.6.18 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בזו הלשון:

 

"ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים (המשיב מיום 29.4.18 והמערער מיום 3.6.18) לפיהן  עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים בהרכבה מיום 28.3.17 על מנת שתידרש במנומק לטענת המערער כי הליקוי בכליות והליקוי הלבבי, הם סיבוכים של מחלת הסכרת ותשקול יישום פריט ליקוי 4(ו).

ככל שהוועדה הרפואית לעררים תשנה מקביעתה אודות דרגת הנכות יוזמן המערער לוועדת אי כושר לעררים לבחינה מחודשת של דרגת אי כושרו.

הוועדה תזמן את המערער גם באמצעות בא כוחו ותאפשר להם לטעון בפניה.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

המשיב ישלם למערער הוצאות בסך 500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מהיום" ("פסק הדין המחזיר").

 

6.       ביום 6.9.18 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים מכוח פסק הדין המחזיר. הוועדה ערכה דיון בהתאם להוראות פסק הדין והותירה את דרגת הנכות הרפואית על כנה בשיעור 75% מיום 19.1.15.

 

7.       ביום 7.11.18 הגיש המבקש בקשה זו שהוכתרה "בקשה להארכת המועד ולדיון בערעור". בבקשתו המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת ועדת העררים לאי כושר מיום 16.8.17.

 

טענות הצדדים

 

8.       לטענת המבקש כלל מלכתחילה בערעור שהגיש בתיק ב"ל 27715-10-17 טיעוניו כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר. אולם משדחתה הוועדה הרפואית לעררים את טיעוניו במישור הרפואי, ניתן לשוב כעת ולדון בטיעוניו במישור התפקודי. לגופו של ערעור נטען שהחלטת ועדת העררים סוטה מהלכת מוהרה ואינה מנמקת את הפער בין הנכות הרפואית ובין הנכות התפקודית.

 

9.       בתגובתו התנגד המשיב למתן הארכה המבוקשת וטען כי דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. לפי הטענה, המבקש לא הצביע על טעם שמנע ממנו לפעול במסגרת המועדים הקבועים בהוראות הדין ולא נתן הסבר למחדלו, ודאי לא הצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. גם לגופו של ערעור טען המשיב שהוועדה לעררים נימקה את הפער שאינו משמעותי בין דרגת הנכות הרפואית לבין דרגת הנכות התפקודית, התייחסה לנסיבותיו האישיות של המבקש ופירטה את סוגי העבודות שהמבקש מסוגל לבצע תוך התחשבות במגבלותיו.

 

המסגרת המשפטית

 

10.     בהליכים כנגד החלטות של ועדות לעררים למיניהן, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוקים אחרים, הפנייה לבית דין אזורי לעבודה נעשית בדרך של הגשת "ערעור". בהתאם לכך נקבעו המועדים להגשת ערעורים לבית הדין האזורי בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים.

 

11.     ההלכה המשפטית הישנה קבעה שאין לבית הדין לעבודה סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק ובתקנות להגשת תובענה. ואולם, בפסיקה תקדימית מהעת האחרונה שונתה ההלכה ובית הדין הארצי לעבודה קבע, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.9.17 – "עניין דולאני").

 

12.     לשלמות התמונה יצוין כי בעניין דולאני הוסיף בית הדין הארצי לעבודה וקבע כי רשם בית הדין מוסמך לדון ולהכריע בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים, וזאת מכוח סעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, המורה כי "סמכויותיו ותפקידיו של הרשם וערעור על החלטותיו יהיו בהתאם לסעיפים...90(1) עד 90(11),... 96 ... לחוק בתי המשפט, בתיאומים ובשינויים המחוייבים לפי הענין", בשילוב עם סעיף 90(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המורה כי רשם רשאי לדון, בין היתר, ב"הארכת המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור" (ראו לעניין זה האמור בסעיפים 45 ו-84 לפסק הדין בעניין דולאני, וגם: בר"ע 62106-08-18 גסאן נסיר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.12.18).

 

13.     אבחן, אפוא, האם בנסיבות המקרה דנן מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור.

 

דיון והכרעה

 

14.     החלטת הוועדה ניתנה ביום 16.8.17. המבקש הגיש ערעורו לבית הדין ביום 17.10.17. בכך עמד המבקש במועד הקבוע בדין להגשת הערעור על החלטת ועדת העררים לאי כושר. משהודיע המבקש שהוא מסכים להשבת עניינו לדיון לפני הוועדה הרפואית לעררים, ואם הוועדה הרפואית לעררים תשנה מקביעתה אודות דרגת הנכות הרפואית יוזמן המבקש לדיון בוועדת העררים לאי כושר לבחינה מחודשת של דרגת אי כושרו, הרי שזנח טיעוניו כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר. רק לאחר שהתכנסה הוועדה הרפואית לעררים בעקבות פסק הדין המחזיר, נתנה החלטתה שלפיה נדחה הערר ודרגת הנכות הרפואית נותרה על כנה – פנה המבקש בשנית לבית הדין וכעת הוא מבקש להשיג כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר מיום 16.8.17. במצב דברים זה, אין לאפשר למבקש לשוב ולפנות לבית הדין, לאחר שניתנה לו ההזדמנות לטעון טיעוניו כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר; התקיים דיון שבמסגרתו התבררו טענות הצדדים; בעלי הדין הודיעו על הסכמה משותפת להשיב את הדיון לוועדה הרפואית לעררים, ולה בלבד; בית הדין אישר את הסכמת הצדדים; ניתן פסק דין ובית הדין השלים את מלאכתו. פסק הדין המאשר את הסכמת הצדדים יוצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה.

 

15.     נוסף לאמור לעיל, שקלתי את טענות המבקש לגופו של ערעור על מנת לבחון האם סיכויי הערעור מהווים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור. לאחר עיון בנימוקי הערעור ובתגובת המשיב, בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש אינו מצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה באופן שיצדיק התערבות בית הדין.

 

16.     כעולה מן החומר שבתיק, המבקש יליד 1953, והוכרה לו, כאמור, דרגת נכות רפואית בשיעור 75%, הכוללת את הליקויים הבאים: ליקוי שמיעה בשיעור 10%; טנטון בשיעור 10%; דום נשימה בשיעור 20%; גאוט בשיעור 0%; מחלת לב איסכמית בשיעור 25%; יתר לחץ דם בשיעור 10%; כבד שומני בשיעור 0%; אבנים בכליות + מצב לאחר כריתה חלקית של הכליה בשיעור 20%; סכרת בשיעור 10%; טחורים בשיעור 10%; הגדלת פרוסטטה לאחר ניתוח בשיעור 10%; בקע בשיעור 10%; דלקת כליות בשיעור 20%.

 

17.     המבקש התייצב לדיון בוועדת העררים לאי כושר בליווי בא כוחו, תלונותיו תוארו בהרחבה בסעיף 3 לדו"ח הוועדה וכן נרשמו טיעוני ב"כ המבקש. הוועדה ציינה שהמבקש בן 64 שנים ופירטה את נכויותיו כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים. הוועדה התייחסה לחוות דעתו של הרופא המוסמך, אשר קבע שהמבקש מסוגל לעבודה מלאה ללא מאמץ פיזי רב וללא קרבה לאש או למכונות. הוועדה נתנה דעתה להמלצת פקיד השיקום והדגישה שלדברי המבקש אינו עובד משלהי שנת 2015, ובעברו עבד כמנהל מחסן. הוועדה שקלה את השלכותיו של כל ליקוי וליקוי בנפרד על כושר עבודתו של המבקש, בדגש על דום נשימה בשינה, מחלת כליות ומחלת הלב. בהתחשב בגילו המתקדם, מצב בריאותו וההשפעה המצטברת על כושר עבודתו, קבעה הוועדה את דרגת אי כושרו של המבקש לעבוד בשיעור 60%. בכך קיבלה הוועדה את ערר המבקש על החלטת הדרג הראשון. הוועדה הוסיפה, כי למרות הליקויים והסימפטומים המבקש מסוגל לעבוד יום עבודה חלקי בכל עבודה שאין בה מאמץ פיזי מיוחד, ללא הליכה ממושכת, אם אפשרות לארוחות סדירות וקרבה לשירותים. הוועדה המליצה על עבודות כגון חרושת קלה, עבודה הרכבה, אריזה ומיון, ולחילופין עבודות פקידות ועבודות משרדיות קלות.

 

18.     בעניין אופנר עמד בית הדין הארצי לעבודה על מורכבות מלאכתה של ועדת העררים לאי כושר, וקבע, כי "המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה" (בר"ע 39263-03-15 רוחמה אופנר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.7.16, פסקה 8 לפסק הדין).

 

על יסוד האמור נקבע, כי רק במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדת עררים לאי כושר, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). עוד נפסק ובהתייחס להלכת מוהרה, כי "העובדה שקיים פער מסוים בין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר איננה מלמדת כשלעצמה על פגם משפטי אלא, לכל היותר, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר פער זה" (בר"ע 41455-06-15 משה קמחי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.8.16).

 

19.     לאור האמור יובהר, כי למרות הזיקה שבין רמת הנכות הרפואית ובין דרגת אי הכושר – אין מדובר בזיקה שממנה נובעת באופן אוטומטי ההערכה של דרגת אי הכושר. בנוסף, ניכר מהחלטת הוועדה שנימקה את הפער שבין דרגת הנכות הרפואית ובין הנכות התפקודית.

 

20.     אשר לסוגי העבודה שהציעה העבודה: כפי שנפסק בעניין אופנר, המלאכה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה, מערבת תחומי מומחיות שונים ומצריכה שקלול של  נתונים בתחום הרפואה והתעסוקה והערכה של משמעותם בנפרד ובמצטבר. מדובר בעניין מקצועי מובהק, המצוי בתחום המומחיות של הוועדה ולא בעניין טכני או משפטי. משכך, אין בית הדין יכול לבוא בנעליה של הוועדה.

 

סוף דבר

 

21.     לאור כל האמור, משהוגש הערעור באיחור ניכר, אני קובעת שאין לקבל את הערעור בשל האיחור בהגשתו. משלא שוכנעתי שקיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור, אני מורה על סילוק ההליך על הסף.

 

22.     בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

לצדדים מוקנית, בתוך 15 ימים מיום שתומצא להם החלטה זו, זכות לערער על החלטה זו לפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

 

ניתנה היום, ה' אדר א' תשע"ט, (10 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

 

מירי שי