ניתן ביום 04 פברואר 2019

 

 

 

 

 

 

לפני: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופט מיכאל שפיצר

 

בשם המבקש – עו"ד ליאת אופיר ועו"ד תהילה כזרי

בשם המשיבה  - עו"ד מלכיאל חדד ועו"ד מיכאל לנג

 

 

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

פתח דבר

1.          האם כאשר מבוטח מגיש לוועדה אישור רפואי על החמרת מצב כאמור בתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, הרי שהוא קנה "כרטיס כניסה" לבדיקת הוועדה הרפואית, ואינו מוגבל בטענות החמרה לליקויים אשר פורטו באישור הרפואי, זו השאלה המתעוררת לפנינו במסגרת ערעור, לאחר מתן רשות, על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע בשבתו באילת (סגן הנשיא צבי פרנקל; ב"ל 5500-03-18).

2.          בית הדין האזורי קיבל את ערעור המשיב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 24.12.17, וקבע כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתדון גם בהחמרת המצב לעניין הנפשי, על אף שעניין זה לא צויין במסגרת אישור ההחמרה, ומכאן הערעור שלפנינו.

 

 

הרקע לערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי

 

3.          אלו הן עיקרי העובדות הרלוונטיות :

                       א.       המשיב נפגע ביום 16.1.13 באגודל ימין בעת עבודתו ופגיעתו "חתך באגודל ימין" הוכרה כפגיעה בעבודה.

                       ב.       ביום 20.11.14 הגיש המשיב בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – תקנה 36).

                        ג.        באישור ההחמרה מיום 20.10.14, שניתן על ידי ד"ר אינה טרשנסקי וצורף לתביעה נכתב כי "חלה החמרה בפגיעה אגודל ימין כמפורט להלן: כאב עז באגודל ימין נזקק למיורוקטומיה 8/14 הופנה למרפאת כאב".

                       ד.       ביום 10.10.16 עבר המשיב ניתוח לכריתת הגליל הסופי באגודל.

                       ה.       בתום תקופת דרגת הנכות הזמנית שהוענקה למשיב, ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה ביום 11.9.17 קבעה למשיב דרגת נכות משוקללת בשיעור של 36% המורכבים מ-20% בגין כריתת האגודל ו-5% בגין צלקת ניתוחית וכן הפעלת תקנה 15 במלואה, וזאת החל מיום 1.8.17.

                        ו.        כנגד החלטת הוועדה מדרג ראשון הגיש המשיב ערר במסגרתו טען כי היה על הוועדה לקבוע דרגת נכות רפואית גבוהה יותר בגין הצלקת הניתוחית, וכן לקבוע דרגת נכות בגין הפרעה בתחושה. עוד טען המשיב כי היה על הוועדה לקבוע לו נכות נפשית.

                        ז.        ביום 24.12.17 התכנסה הועדה הרפואית לעררים, מושא הערעור שלפנינו (להלן גם – הוועדה). הוועדה קיבלה את הערר ביחס לצלקת הניתוחית. עם זאת, נמנעה הוועדה מלדון בעניין נכותו הנפשית של המשיב כאשר היא קובעת לעניין זה כי: "מבחינה נפשית הועדה לא דנה – לא צוין באישור ההחמרה".

                       ח.       כנגד החלטה הוועדה הגיש המשיב ערעור לבית הדין האזורי בו טען כי  שגתה הועדה בכך שלא דנה בנכותו הנפשית בנימוק כי זו לא צוינה באישור ההחמרה. לטענתו, הרופא המוסמך ציין באישור ההחמרה כי חלה החמרה במצב האגודל, כאשר בפני הוועדה הוצגו מסמכים רפואיים המעידים כי ההחמרה במצבו הנפשי של המשיב קשורה באופן ישיר להחמרה במצב האגודל וניתוח הכריתה שעבר. על כן, לא ניתן להפריד בין ההחמרה במצב הנפשי להחמרה במצב האגודל, תוך נימוק פורמאלי, כפי שעשתה הועדה. בעניין זה הפנה המשיב לבר"ע (ארצי) 62490-03-17 המוסד לביטוח לאומי – אליהו חדד (23.10.17) (להלן – בר"ע אליהו חדד) שם נקבע מפי חברי, השופט אילן איטח, כי על הוועדה לדון בכל טענות המבוטח להחמרה וכי אין מניעה כי זו תדון גם בתחומים אשר לא צוינו באישור ההחמרה. לטענת המשיב, הוא אף הפנה את הוועדה להלכה זו אך טענתו זו לא זכתה לכל התייחסות מצד הוועדה.

                       ט.       המערער (להלן – המוסד) טען מנגד כי בהתאם להלכה הפסוקה על מנת שהוועדה תידרש לדון בפגימה מסוימת יש לפתוח בהליך של החמרה בגין אותו נושא או ליקוי, וכאשר זה לא מצוין באישור ההחמרה אין הועדה יכולה להידרש אליו. ב"כ המוסד הפנה לעניין זה לדיון לט/01-564 אליהו בן נון – המוסד לביטוח לאומי (להלן – עניין בן נון) וכן לדיון מג/01-1313 הרשקוביץ – המוסד לביטוח לאומי (להלן – עניין הרשקוביץ). לטענת ב"כ המוסד ההחלטה אליה הפנה ב"כ המשיב בעניין בר"ע אליהו חדד היא החלטה שניתנה בדן יחיד ומבלי להתייחס לפסיקה קודמת.

4.          בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי היה על הוועדה לדון גם בטענות המשיב להחמרת מצבו הנפשי, ובכלל זה להתייחס למסמכים הרפואיים אשר לטענתו מעידים על החמרה במצבו הנפשי, ומשכך דין הערעור להתקבל.

5.          בית הדין האזורי ביסס את קביעתו על הנימוקים הבאים:

א.      הקביעה בבר"ע אליהו חדד כי אין המבוטח מוגבל בטענות ההחמרה לליקויים לגביהם צורף האישור הרפואי בהתאם לתקנה 36, זו קביעה מאוחרת לפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המוסד, והעובדה כי ניתנה בדן יחיד אינה מעלה או מורידה.

ב.      בפסק הדין בעניין הרשקוביץ אליו הפנה ב"כ המוסד בו נקבע כי: "עיון בחומר שבתיק מביא למסקנה כי המערער לא המציא תעודת החמרה כמצוות תק' 36 לתקנות ככל המתייחס לשמיעה ולפה ולסת. אף אם לא היינו מחמירים איתו בסוגיה זו הרי שהערר על ההחלטה מדרג ראשון הוגש על ידי פרקליט, בהודעה מנומקת ובה לא ציין בין הפגמים בהחלטת הדרג הראשון או התייחסות לפגיעות בשמיעה ובפה ולסת". מהלאו שבפסק הדין ניתן ללמוד על ההן - דהיינו כי כאשר במסגרת כתב הערר צוינו הפגימות, אפילו אלו לא אוזכרו במסגרת אישור ההחמרה, הרי שעל הועדה לדון גם בהן.

6.          לאור זאת נקבע כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שתדון בהחמרת מצבו של המשיב בתחום הנפשי.

 

ומכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות באי כוח הצדדים

7.          המוסד טען כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו, ובכך שנסמך על הנקבע בבר"ע אליהו חדד. לטענת המוסד, בבר"ע אליהו חדד לא נתנה הדעת ללשון תקנה 36 ולפיה על האישור הרפואי להתייחס לכל פגימה שהוחמרה או התגלתה באופן ברור ומפורש, וכך גם פורשה התקנה בפסיקתו העקבית והמושרשת של בית דין זה. על פי פסיקה זו, על הרופא המאשר לשקול איזה פגימות יש לכלול באישור  ההחמרה, ורק אלו שמצוינות במסגרתו – על הוועדה לדון בהן. לעניין זה הפנה המוסד לפסק הדין בדיון לג/0 – 130 (ארצי) גבריאל וינר – המוסד לביטוח לאומי פד"ע ה 73, 77 (1973) (להלן – עניין וינר), לעניין בן נון ולעניין הרשקוביץ. המוסד הוסיף, כי תכליתו של אישור ההחמרה הוא לשמש "אישור כניסה" לדיון בפני ועדה רפואית בכל הנוגע לשאלה אם הוחמרה פגיעתו של המבוטח לעומת מצבו כעולה מממצאי ועדה קודמת, דהיינו בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי הנטען ובין הפגיעה בעבודה, אולם אין משמעו של אישור הכניסה לכך שיפורטו בו רק חלק מהפגימות או הליקויים שהוחמרו, בעוד שהמבוטח יוכל לטעון בפני הוועדה הרפואית על שלל ליקויים שלא נכללו באישור ההחמרה. עוד הוסיף המוסד ופירט את הקשיים שעלולים להיווצר בעבודת הוועדות הרפואיות אם יקבע שהוועדה אינה נדרשת להתייחס רק לליקויים שפורטו באישור ההחמרה, ובכלל זאת: הוועדה לא תתכנס בהרכב הנכון לפגימות הרלוונטיות; תידרש הזמנת כלל התיקים הרפואיים של המבוטח ללא יכולות מוקדמת לדעת במה יעסוק הדיון; תידרש קריאת כלל החומר הרפואי על עברו הרפואי של המבוטח, לרבות נושאים רבים שייתכן שכלל לא יהיה בהם צורך לבסוף, וכיו"ב.

אשר לעניינו הפרטני של המשיב טען המוסד, כי מאחר שבמסגרת אישור ההחמרה לא הועלתה הטענה לליקוי נפשי, הוועדה לא צריכה הייתה לדון בכך, ולא נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

8.          המשיב טען מנגד, כי הפסיקה האחרונה שנפסקה בסוגיה זו היא במסגרת בר"ע אליהו חדד, והיא זו המהווה את ההלכה כעת. לטענת המשיב, תקנה 36 נועדה להוות "מסננת" מפני מבוטחים שנכותם כלל לא הוחמרה, אולם התקנה אינה דורשת שבאישור יפורטו כל ההחמרות או הפגיעות החדשות שנתגלו. לטענתו, חשיבותו של אישור ההחמרה הוא היותו "כרטיס כניסה" לבדיקת הוועדה הרפואית, והוא מעיד על כך שקיימת אפשרות שמדובר במצב רפואי חמור יותר, אולם משנכנס המבוטח בדלתות הוועדה - אין האישור מגביל אותו. לטענת המשיב כך גם נקבע בעניין וינר שאליו הפנה המוסד, וכך פורש פסק דין זה על ידי בית הדין האזורי בעניין גנאם (ב"ל (נצ') 2617/06 גנאם  - המוסד לביטוח לאומי(21.3.07)). המשיב הוסיף, כי התקנה מתייחסת לסמכותו של פקיד תביעות וכלל אינה מתייחסת לתפקודה של הוועדה הרפואית כאשר מוגש אישור ההחמרה, וכי יש לאמץ בעניין זה פרשנות תכליתית-סוציאלית על פני גישה פרוצדוראלית. בקשר לכך הטעים המשיב, כי ההתעקשות על קבלת אישור החמרה המפרט באופן מלא ומדויק את כלל הפגימות שבהן חלה החמרה, תגרור עיכובים בלתי סבירים בקבלת האישור, אשר יגרמו לדחיית מועד תחילת הנכות ולפגיעה קשה בזכויות הכספיות של המבוטחים. אשר להשפעה על עבודת הוועדות טען המשיב, כי דווקא גישת המוסד היא אשר תסרבל את ההליכים בוועדות. כן הוסיף וטען המשיב שכאשר מדובר בפגיעה נפשית כבמקרה דנן, ובפרט כאשר מדובר בפגימה נלווית לפגיעה המקורית שהוכרה, לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין הפגיעות. יתר על כן, פגיעה נפשית הינה פגיעה דינאמית שפעמים רבות אינה מופיעה במועד הפגיעה המקורית אלא הולכת ומתגבשת עם השנים, וכפי שהוועדה בענייננו קבעה נכות בגין הצלקת הניתוחית, שהינה נכות נלווית לפגיעה שהוכרה באישור ההחמרה, כך גם היה עליה לדון בפגיעה הנפשית הנלווית לפגיעה שהוכרה באישור ההחמרה. 

 

 

דיון והכרעה

 

 

9.          לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי מושא הערעור, בטענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של המוסד  להתקבל, הכל כמפורט להלן.

10.      תקנה 36 שעניינה "דיון מחדש לפי בקשת הנפגע" קובעת כך:

 

"(א) עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה ורופא שאושר במיוחד לכך על ידי שירות רפואי כאמור בסעיף 45(א)(1) או (3) לחוק אישר בכתב בתוקף תפקידו זה כי הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה, רשאי הנפגע לבקש קביעת דרגת נכותו מחדש והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים המחוייבים.

(ב) בהסכמת רופא מוסמך מותר שהדיון על קביעה מחדש לפי תקנה זו ייערך לפני תום ששה חדשים כאמור.

(ג) הדיון בקביעת דרגת נכותו מחדש של הנפגע ייעשה רק אם ההחמרה או הפגימה החדשה הן תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות."

 

11.      ככלל, באשר לתכליתו של האישור הרפואי, נקבע בפסיקה כי: "תכליתו של האישור הרפואי, הוא לשמש כאשרת כניסה לנכה, למען יועמד בפני הוועדה הרפואית, אך אין האישור קובע ולא כלום לעניין פעולתה של הוועדה. לועדה הרפואית הסמכות הבלעדית לקבוע, על פי ממצאיה היא, אם אמנם הוחמרה פגיעתו של הנכה לעומת המצב כעולה ממצאי הוועדה הקודמת. לא זו בלבד שהוועדה, ורק היא, מוסכמת לקבוע שהיתה החמרה בפגימה, אלא שעליה לקבוע גם, אם ההחמרה היא "תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות" (עניין וינר הנ"ל; עב"ל 167/99 אורי רשתי – המוסד לביטוח לאומי (8.3.2000)).

12.      אשר לשאלה בה עסקינן בערעור שלפנינו, והיא האם האישור רפואי על החמרת מצב הוא "כרטיס כניסה" לבדיקת הוועדה הרפואית, והמבוטח אינו מוגבל בטענות החמרה לליקויים אשר פורטו באישור הרפואי, הרי שההלכה הפסוקה שנדרשה לעניינה של תקנה זו, קבעה כי בהתאם ללשון התקנה אישור ההחמרה ניתן במקרים שבהם "הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה", דהיינו אישור ההחמרה ניתן ביחס לפגימה ספציפית; פגימה זו היא המהווה "אישור כניסה" של המבוטח לדיון בפני הוועדה הרפואית; והיא הפגימה אשר אליה הוועדה צריכה להידרש במסגרת דיוניה.

13.      בעניין בן נון קיבל בית דין זה את טענות ב"כ המוסד כי הוועדה לא הייתה צריכה להדרש לעניין נכות פסיכיאטרית של מבוטח משום שתעודת ההחמרה שניתנה בעניינו (על ידי ד"ר יוספזון) התייחסה רק למצב הושט שלו ולא למצבו הנפשי, ובזו הלשון:

 

"סבורים אנו דין הערעור להדחות... גם הטענה הנוגעת לנכות הנפשית אין לה יסוד. ד"ר יוספזון נתן תעודה של החמרת מצב בקשר לושט. רק פגימה זו היוותה"כרטיס כניסה" לועדה רפואית (ראה תקנה 36 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות)."

 

הנה כי כן, נקבע מפורשות כי לא נפל פגם משפטי בפעולתה של הוועדה אשר התייחסה רק לפגימה שפורטה באישור ההחמרה, ולא לפגימה שנטענה בתחום הנפשי, מאחר שזו לא פורטה במסגרת אישור ההחמרה.  

14.      בעניין הרשקוביץ חזר בית דין זה על הקביעה כי ועדה רפואית הדנה במצב עקב החמרה צריכה להתייחס ולדון באותן פגיעות הנזכרות בתעודת ההחמרה שהומצאה על ידי המבוטח. באותו עניין הוסיף בית הדין וקבע כי המבוטח רשאי כמובן לפעול מחדש להמציא אישור החמרה ביחס לאותם איברים שלא נידונו על ידי הוועדה.

15.      אנו סבורים כי ההלכה הפסוקה בעניין זה, המעוגנת בלשון תקנה 36, היא זו אשר צריכה להנחות את הוועדות הרפואיות כאשר הן דנות בבקשה לבדיקה מחדש בהתאם לתקנה 36.

16.      מעבר לכך שפרשנות זו מעוגנת בלשון התקנה, הרי שגם מבחינה תכליתית, פרשנות זו היא ראויה ומסתברת יותר, מאחר שלולא כן עלול להגרם סרבול רב בפעולותיה של הוועדה, וכפי שפרטו באות כוח המוסד בטיעוניהן.

17.      לא למותר לציין כי אמירה של בית דין זה בבר"ע אליהו חדד, אשר נאמרה במסגרת דחיית בקשת רשות ערעור שניתנה בדן יחיד, אינה מהווה הלכה פסוקה (ראו לעניין זה: רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן, פ"ד מט(5) 309, 313; דנ"פ 3211/03 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל (11.05.2003)), ולפיכך אין בקביעתנו הנוכחית כדי לשנות מההלכה בעניין זה, כפי שנטען על ידי המשיב.

18.      לדידנו, העקרונות המנחים את הוועדה בבואה לדון בבדיקה מחדש בהתאם לתקנה 36, צריכים להיות אלו:

א.    בראש ובראשונה ועל דרך הכלל, הוועדה תידרש רק לפגימות אשר פורטו במסגרת אישור ההחמרה הניתן על ידי הרופא המוסמך.

ב.     עם זאת, על הוועדה ליתן "פרשנות מרחיבה" לאישור ההחמרה ולא להיצמד באופן דווקני ללשונו, אם היא מוצאת כי לפגימה שנכתבה באישור ההחמרה יש השלכה ישירה על פגימה נוספת.

ג.      במקרים שבהם הוועדה כבר דנה וקבעה ממצאים מעבר לקבוע באישור ההחמרה, אין לראות בכך בהכרח פגם משפטי המביא לביטול החלטתה, ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו.

19.      נציין כי במהלך הדיון בערעור הפנתה ב"כ המוסד לחוזר המוסד 42/2013 מיום 15.9.13, ולפיו כאשר עסקינן בליקוי חדש מגבלת ששה החודשים מיום הדיון בוועדה ועד הגשת בקשה להחמרה איננה רלוונטית, כך שאם אכן התגלה ליקוי חדש שלא נדון קודם לכן, מגבלת ששת החודשים לא תחול בעניינו. בהקשר לכך לא למותר להוסיף ולציין כי בהתאם לתקנה 36 (ב) "בהסכמת רופא מוסמך מותר שהדיון על קביעה מחדש לפי תקנה זו ייערך לפני תום ששה חדשים כאמור", כך שישנם מקרים נוספים שבהם ניתן יהיה לפנות לרופא המוסמך ולבקש לפעול בהתאם לתקנה גם אם טרם חלפו ששה חודשים.

20.      במקרה הנוכחי, אישור ההחמרה שניתן למשיב עסק אך ורק בעניין פגיעה באגודל ימין ולא בתחום הנפשי. על כן, בהתאם לעקרונות אותם פרטנו לעיל, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה אשר לא נדרשה לטענות המשיב בתחום הנפשי,  וערעור המוסד מתקבל איפוא.

21.      סוף דבר – ערעור המוסד מתקבל כך שפסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל, וקביעות הוועדה הרפואית לעררים בעניינו של המשיב עומדות בעינן.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ט (04 פברואר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

 

ורדה וירט-ליבנה, אילן איטח, מיכאל שפיצר