בית המשפט העליון |
רע"א 3106/16 |
לפני: |
כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר |
|
כבוד השופט ע' פוגלמן |
|
כבוד השופט ג' קרא |
המבקש: |
עו"ד יעקב כהן – המפרק הקודם לקלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) |
|
נ ג ד |
המשיבים: |
1. עו"ד איתן ארז – מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) |
|
2. מדינת ישראל |
|
3. כונס הנכסים הרשמי |
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק) בע"ר 23714-11-15 מיום 14.3.2016 |
תאריך הישיבה: |
ג' בחשון התשע"ח |
(23.10.2017) |
בשם המבקש: |
עו"ד אלעד עפארי; עו"ד יהונתן אשכנזי |
בשם המשיב 1: |
עו"ד נועה טלבי לייפנברג |
בשם המשיבה 2: |
עו"ד מלי אומיד-ברגר |
בשם המשיב 3: |
עו"ד טובה פריש |
פסק-דין |
השופט ע' פוגלמן:
האם רשאי בית משפט להעניק פטור מאגרה המותנה בתוצאת ההליך? זו השאלה המתעוררת בבקשה דנן, שהחלטנו לדון בה כבערעור בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
רקע והליכים קודמים
1. המשיב 1 מכהן החל משנת 2008 כמפרק של חברת קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק), חברה שעסקה במיזם נדל"ן שייעודו היה הקמת דירות נופש בטבריה (להלן בהתאמה: החברה; המפרק; המיזם). במסגרת תפקידו הגיש המפרק בקשה למתן הוראות נגד המערער – שכיהן כמפרקה של החברה בין השנים 2008-1989 – בהתאם לסעיפים 374-373 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. זאת, בגין נזקים שנגרמו לטענת המפרק לקופת הפירוק נוכח התנהלותו הכספית של המערער. בהמשך לכך, הוטלו עיקולים על חשבונות ונכסים אחרים של המערער. ביום 18.4.2014 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) כי יש להגיש את הבקשה כתביעה עצמאית נפרדת, ולאחר מכן הגיש המפרק תביעה כספית נגד המערער בסכום של כ-18.5 מיליון ש"ח (להלן: התביעה) ובצידה בקשה לפטור את החברה מתשלום אגרה.
2. ביום 21.10.2015 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשם (השופט) ד' חסדאי) כי אם תתקבל התביעה – תשולם האגרה מן הסכום שייפסק (להלן: החלטת הרשם). בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), פטור מתשלום אגרה יינתן רק לאחר שבעל הדין המבקש את הפטור הוכיח כי הוא עומד בשני תנאים מצטברים והם היעדר יכולת כלכלית; וכי נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה. אשר לתנאי הראשון, בית המשפט ציין כי על יסוד האמור בחוות דעת מומחים בתחום החשבונאות ועל יסוד החלטות שיפוטיות קודמות בעניינה של החברה – ובכללן גם של בית משפט זה – שמהן ניתן ללמוד על התנהלותו הבעייתית של המערער שהסבה לחברה נזקים, "[...] ההליך מגלה עילה באופן מובהק, וזאת אף בנוגע למלוא סכום התביעה". אשר לתנאי השני שעניינו מצבה הכלכלי של החברה, נפסק כי לא יכולה להיות מחלוקת שזה "אינו מן המשופרים" נוכח הימצאות החברה בהליכי פירוק. בית המשפט נדרש לאפשרות לפנות לרוכשי הדירות במיזם – הם נושי החברה (להלן: נושי החברה) – כדי שאלה יישאו בתשלום האגרה. צוין כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, מקום שבו חברה הנמצאת בהליכי פירוק מבקשת פטור מתשלום אגרה, על בית המשפט לשקול אם ראוי לכנס אספות נושים לבחינת נכונותם לשאת באגרת בית המשפט. ככל שהנושים מחליטים שלא לשאת בתשלום האגרה, עשוי הדבר להעיד על הערכתם את סיכויי התביעה. בנסיבות המקרה דנן נמצא כי יש להקל עם נושי החברה וזאת משום שמדובר במאות נושים, רובם ככולם אנשים פרטיים, אשר חלקם מכרו את זכויותיהם בדירות במיזם וחלקם נפטרו. עוד ניתן משקל לחלוף השנים; ולכך שנושי החברה נאלצו לאורך השנים להוציא מכיסם סכומים נוספים לשם השלמת המיזם. בהינתן כל אלה קבע בית המשפט כי הפטור מתשלום האגרה יינתן בכפוף לתוצאות ההליך, כך שהיה ותתקבל התביעה – תשולם האגרה מן הסכום שייפסק לטובת התובעת.
3. המדינה (המשיבה 2) הסכימה עם החלטת הרשם ולא ערערה עליה. מנגד, המערער ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 14.3.2016 דחה בית המשפט (כב' השופטת ע' צ'רניאק) את הערעור בפסק דין קצר. בית המשפט עמד על כך שהרשם הוא "המומחה לעניין אגרות", ועל כך שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטותיו תעשה "במקרים נדירים" בלבד. עוד צוין כי יש לראות את החלטת הרשם כאילו ניתן פטור מלא מתשלום אגרה.
טענות הצדדים בערעור
4. מכאן הערעור שלפנינו. המערער מיקד את ערעורו בשתי טענות מרכזיות. לפי הטענה הראשונה, משמעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא הענקת פטור "זמני" למפרק מתשלום אגרה המותנה בתוצאות ההליך, כך שאם תביעתו תתקבל הוא יחויב בתשלום האגרה. לעמדת המערער, תוצאה זו חורגת מן ההסדר הקבוע בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, שאינו מכיר באפשרות להעניק פטור מתשלום אגרה בהתחשב בתוצאת ההליך. המערער מוסיף כי אף תקנה 14(ז) לתקנות האגרות, המתירה לבית המשפט לדחות את מועד תשלום האגרה מקום שבו נדחתה בקשה למתן פטור או שניתן פטור חלקי מתשלום אגרה, אינה חלה בעניין שלפנינו. זאת משום שבקשת המערער לפטור מאגרה לא נדחתה, ולחלופין – לא ניתן לומר כי ניתן פטור חלקי. המערער סבור כי הכרה בפטור מותנה עלולה להוביל ל"פרץ של תובענות מנופחות" שבסופו של דבר יתבררו כתביעות סרק מצד תובעים שיטענו לחיסרון כיס. עוד נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה ניתן "להשקיף" על ההסדר שקבע הרשם כעל פטור מלא מתשלום אגרה, מעוררת קושי הן משום שלא נומקה כראוי, הן נוכח החלטת הרשם, שממנה עולה במפורש כי מדובר בפטור זמני המותנה בתוצאת ההליך. לפי הטענה השנייה, בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התערב בקביעת הרשם שלפיה החברה נעדרת יכולת כלכלית לשלם את האגרה, שכן כלל לא ברור אם המפרק אכן פנה לכל נושי החברה בדרישה למימון אגרת התביעה. ממילא, לא הוכחה זהותם או היותם נעדרי יכולת כלכלית.
5. לעמדת המדינה, הרשם שגה עת קבע פטור מתשלום אגרה מותנה בתוצאת ההליך. זאת – כנטען – משום שתקנה 14(ג) לתקנות האגרות מסמיכה את בית המשפט לפטור תובע מתשלום מלא של האגרה, ולחלופין להורות לו לשלם את חלקה. תקנה זו, כך סבורה המדינה, אינה מסמיכה את בית המשפט להעניק פטור זמני, עד לסיום ההליך, המותנה בתוצאתו. המדינה מוסיפה כי אין לראות בהסדר הקבוע בתקנה 14(ז) לתקנות האגרות – שעניינו בתשלום אגרה לשיעורין – ככזה המסמיך את בית המשפט לקבוע את מועד תשלום האגרה לסוף ההליך, ובאופן המותנה בתוצאתו. לשיטת המדינה, הסדר של פטור מותנה בתוצאת ההליך עלול להוביל לבקשות פטור מרובות של תובעים; ואף לעודד ניסיונות של תובעים להציג מצגי שווא בדבר היעדר יכולת כלכלית כדי לזכות בפטור מותנה. עוד טוענת המדינה כי הסדר של פטור מותנה אינו עולה בקנה אחד עם התכליות שעומדות ביסוד תקנות האגרות: השתתפות המתדיינים במימון ההליך המשפטי, ייעל ההליך והבטחת הגינותו. לבסוף נטען כי תקנות האגרות אינן מעניקות מרחב לשיקול דעת שיפוטי; וכי יש לפרשן באופן מצמצם. בנסיבות המקרה דנן הסכימה המדינה כי יינתן פטור מלא מתשלום אגרה. אשר לטענתו השנייה של המערער בעניין מתן פטור מתשלום אגרה לחברה שקופתה ריקה נטען כי אין די בכך שחברה מצויה בפירוק כדי להצדיק מתן פטור מתשלום אגרה, וכי עליה לפרוש לפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה בדבר מצבה הכלכלי. בצד זאת טוענת המדינה כי בנסיבות המקרה שלפנינו היא מסכימה לתוצאה שלפיה תזכה החברה לפטור מלא מתשלום אגרה; וכי השאלה בדבר פנייה לנושים תיוותר לעת הנוכחית בצריך עיון.
6. המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), ציין כי משהסכימה המדינה להעניק לחברה פטור מלא מתשלום אגרה, אין הוא מתנגד לקבלת טענת המערער שלפיה תקנות האגרות אינן מסמיכות את בית המשפט לקבוע פטור מותנה. אשר לטענת המערער בעניין מתן פטור מתשלום אגרה לחברה בפירוק, סבור הכנ"ר כי בנסיבות המקרה ההחלטה לפטור את החברה מתשלום אגרה סבירה, וזאת הגם ששאלת הפנייה לנושים מקום שבו חברה המצויה בפירוק מבקשת לקבל פטור מתשלום אגרה טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. לטענת הכנ"ר יש לתת את הדעת לכך שבמקרים רבים נושי חברה בחדלות פירעון נפגעו באופן ישיר מחדלות פירעונה, ולכן אין זה צודק להטיל עליהם חובה לשלם את אגרת התביעה.
7. המפרק סומך ידיו על קביעות הערכאות הקודמות. לטענתו, לבית משפט אשר דן בבקשת פטור מאגרה קיים שיקול דעת רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור, לא כל שכן ב"גלגול שלישי". המפרק הטעים כי סעיף 90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) מקנה לרשם סמכות רחבה להכריע בעניין דחיית תשלומן של אגרות ופטור מהן; וכי בנתון לכך אין מקום להתערב בהחלטת הערכאות הקודמות. אשר לטענת המערער שלפיה היה על בית המשפט לבחון אם נושי החברה מעוניינים לשאת במימון האגרה הצטרף המפרק לעמדתו של כונס הנכסים הרשמי.
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 22.6.2016 הגיש המערער בקשה לצירוף מסמך – דו"ח שהוגש במסגרת תיק הפירוק של החברה; ושמציג – לטענת המערער – נתונים על אודות יכולתם הכלכלית של נושי החברה. המפרק התנגד לצירוף המסמך וביקש לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
8. קודם שנדרש לטענות הצדדים אקדים ואומר כי אלה התמקדו בשאלת סמכות בית המשפט ליתן פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך, כאמור בהחלטת הרשם מיום 21.10.2015. משכך, ומשהצדדים לא הרחיבו בנושא, לא ראיתי להידרש לשאלה אם בית המשפט המחוזי – אגב דחיית ערעור המערער – שינה את החלטת הרשם בכך שקבע כי "יש להשקיף על החלטתו [של הרשם – ע' פ'] כאילו נתן פטור מלא". משכך, נפסע גם אנו במתווה שפרסו לפנינו הצדדים ונבחן אם אכן מוסמך הרשם ליתן פטור מותנה כאמור. מסקנתי, כפי שאפרט להלן, היא כי תקנות האגרות מסמיכות את בית המשפט להעניק פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך, אך זו מוגבלת לנסיבות שבהן ניתן היה לפטור את התובע באופן מלא מתשלום אגרה. ועתה בהרחבה.
המסגרת הנורמטיבית – תשלום אגרה ומתן פטור
9. ענייננו שלנו בשאלה אם מאפשרת תקנה 14(ז) לבית המשפט ליתן פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך. פסיקתו של בית משפט זה, שהתייחסה לנוסח קודם של התקנות, השיבה על שאלה זו בשלילה. כך, ברע"א 6360/99 מדינת ישראל נ' גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק), פ"ד נד(4) 554 (2000) (להלן: עניין גיל) נדון עניין דומה לענייננו. חברה הנמצאת בפירוק הגישה תביעה כספית וביקשה כי בית המשפט יפטור אותה מתשלום אגרה. רשמת בית המשפט דחתה את הבקשה. בית המשפט המחוזי הפך את החלטת הרשמת וקבע כי יינתן לחברה פטור חלקי. בית משפט זה דחה את בקשת הרשות לערער שהגישה המדינה. בשולי הדברים נקבע – בנתון לאמור בתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות 1987) – כי אלו אינן מעניקות לבית המשפט סמכות ליתן פטור מותנה בתוצאת ההליך. ובלשון בית המשפט:
"בזמנו היה ניתן לדחות תשלומה של אגרה עד לאחר סיום ההליכים. נמצא לו למי שנמצא כי הסדר הדחייה אינו הסדר ראוי, ובתקנות דהאידנא – אלו תקנות שמשנת תשמ"ח-1987 – נעלם ואיננו הסדר הדחייה" (עניין גיל, בעמ' 558).
עם זאת, בצד הקביעה האמורה, קרא בית המשפט למחוקק המשנה לבחון את ההסדר האמור, ולקבוע תחתיו פטור המותנה בתוצאת ההליך במקרים מסוימים. וכך בלשון השופט (כתוארו אז) מ' חשין:
"[...] מדוע לה יהא הפטור אך פטור-זמני – קרא, דחיית תשלום – עד לסיום ההליך? ואולי אף יחויב בעל-הדין בתשלום האגרה אם ירווח לו אף באמצע ההליך? [...] וכה השמיענו השופט הומינר: '[...] אני סבור, כי יש לתקן את תקנות האגרה באופן שכל המקרים שבהם מתבקש פטור מאגרה בין ע"י מפרקי חברה או נאמנים בפשיטת רגל, מאחר ואין ביכולתם של אלה מאמצעיהם העצמיים, קרי מכספים הקיימים בקופת הפירוק, לשלם את האגרה, אזי לא יינתן פטור, אלא תשלום האגרה יידחה והיא תהווה חלק מהוצאות הפירוק או הליכי פשיטת הרגל' [...] אם מי שהיה אמור לקרוא דברים אלה טרם קראם, יקרא-נא אותם עתה" (עניין גיל, בעמ' 559-558; וראו בדומה אשר לתקנות האגרות 1987 את החלטת הרשמת ש' ליבוביץ בע"א 2082/06 בן עמי נ' עו"ד מ. קידר-מפרק החברה, פסקה 2 (14.5.2006)).
דברים אלה נאמרו – כאמור – ביחס לתקנות האגרות 1987. לאחרונה הביע המשנה לנשיאה א' רובינשטיין עמדה דומה ביחס לתקנות האגרות דהיום שלפיה המצב המשפטי כיום אינו מאפשר לבית המשפט לדחות את תשלום האגרה עד לסיום ההליך (בע"ם 1818/16 פלונית נ' פלוני (5.7.2016) (להלן: עניין פלונית)), וזאת על יסוד העובדה שתקנות האגרות בנוסחן הנוכחי אינן כוללות הסדר מפורש המתיר את דחיית תשלום האגרה לאחר מועד פסק הדין. כעת עלינו להכריע אם יש מקום לסטות מהפרשנות האמורה (שניתנה בהחלטה בדן יחיד), ולקבוע כי תקנות האגרות מאפשרות לבית המשפט ליתן פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך. לכך נפנה כעת.
המהלך הפרשני – פטור מאגרה המותנה בתוצאות ההליך
10. כידוע, בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית הנוהגת בשיטתנו המשפטית, פרשנות של דבר חקיקה נפתחת בבחינת מרכיבי הלשון. אין לתת לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול. מבין שלל האפשרויות שהלשון סובלת על הפרשן לבחור את זו שיש בה כדי להגשים באופן הטוב ביותר את תכלית הנורמה הנדונה. תכלית זו מורכבת ממכלול המטרות, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שדבר החקיקה מבקש להגשים (ראו ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן); ע"א 8453/09 קרן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 19 (2.1.2012)); והיא נלמדת ממגוון של מקורות פנימיים, כגון לשון החוק, מקומה של ההוראה ביחס להוראות אחרות באותו חוק, מבנהו הכללי של החוק והמטרות הקבועות בו; וממקורות חיצוניים כגון ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית של החוק ועקרונות היסוד של השיטה (עניין רוטמן, פסקה 49; בג"ץ 909/08 A.I.M.D LTD נ' המפקח על היהלומים, פסקה 12 (29.12.2009); רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר, פסקאות 18-16 (1.5.2006)).
רכיבי הלשון
11. תקנה 14(ז) לתקנות האגרות, שעניינה מתן הוראות אשר למועד תשלום האגרה, קובעת כך:
פטור מתשלומה של אגרה |
14(ז). דחה בית משפט את הבקשה [לפטור מתשלום אגרה – ע' פ'], או פטר מתשלום חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע; שולמה האגרה בתוך הזמן שנקבע, יראו כאילו נעשה התשלום ביום שהובא ההליך; נדחה מועד תשלום האגרה, ישלם המבקש את האגרה בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום לפי תקנות אלה אילולא הוגשה הבקשה, והוראות תקנה 13 יחולו בהתאמה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. |
12. מלשון התקנה עולה כי בצד ההחלטה על הענקת פטור מלא מתשלום אגרה, בית המשפט מוסמך להעניק פטור חלקי ואף לקבוע כי האגרה – כולה או מקצתה – תשולם במועדים מיוחדים, כפי שייקבע. האם לשון התקנה מסמיכה את בית המשפט להעניק פטור מותנה מתשלום אגרה, בכפוף לתוצאות ההליך? שאלה זו מגלה פנים לכאן ולכאן, בשים לב לאופן שבו תתפרש התיבה "בתוך הזמן שיקבע". לפי הפרשנות האחת, פרשנותם של המדינה ושל המערער, אין להסיק מתיבה זו כי בית המשפט רשאי לקבוע כי האגרה תשולם לאחר מתן פסק הדין ורק אם התביעה תצלח. לעומת זאת, לפי פרשנות המפרק, שמצאה לה ביטוי אף בהחלטת הרשם, די באמור כדי להסמיך את בית המשפט לקבוע פטור מותנה מתשלום אגרה. לדעתי, שני הפירושים מוצאים להם אחיזה בלשון החוק. משכך עלינו להמשיך ולחקור מי משתי הפרשנויות מגשימה טוב יותר את התכלית החקיקתית של הנורמה דנן.
תכלית הנורמה
13. תחילה לתכלית הסובייקטיבית של תקנה 14(ז) לתקנות האגרות. עניינה של זו הוא בתכלית אשר מתקין התקנות ביקש להגשים בעת התקנתן, והיא נלמדת מלשון החוק, מההיסטוריה החקיקתית שלו, ומהרקע ההיסטורי החברתי והמשפטי באותה עת (עניין רוטמן, שם). נפנה לבחון מקורות אלה. תקנות האגרות התקפות היום הותקנו בשנת 2007, והן החליפו הסדרים חקיקתיים קודמים. ההסדר המקורי לעניין תשלום אגרות נקבע בתקנות בית המשפט (אגרות), התשי"ז-1957 (תקנות בית המשפט (אגרות), התשי"ז-1957, ק"ת 687 (להלן: תקנות האגרות 1957)). ההסדרים שעניינם דחיית תשלום אגרה נקבעו בתקנה 15 לתקנות אלו, שזה לשונה:
דחיית תשלומה של אגרה |
15. [...] (ב) רצה בעל דין לטעון בכל תובענה, ענין או הליך שאין ביכלתו לשלם את האגרה או חלק ממנה, יצרף לכתב העיקרי, בשעת הגשתו לבית המשפט, בקשה לשופט שלום או לרשם לדחיית תשלום האגרה.
(ג) הוגשה בקשה כאמור ושופט השלום או הרשם נוכח, לאחר שהזמין את בעלי הדין לחקירה, שאין ביכלתו של המבקש לשלם את האגרה או חלק ממנה [...] והוא סבור שיש למבקש סיכוי להצליח בתובענה, בענין או בהליך, יהיה רשאי –
(1) לדחות את תשלום האגרה או חלק ממנה [ההדגשה הוספה – ע' פ'];
(2) להגביל את דחיית תשלומה של האגרה לאותה תביעה שבתובענה, או לאותו ענין או הליך, או לאותו חלק מהם, הנראים לו כסבירים מבחינת סיכויי ההצלחה של המבקש;
(3) להרשות את תשלומה של האגרה, או כל חלק ממנה, בשיעורים תוך מהלך המשפט. |
עינינו הרואות, תקנה 15 לתקנות האגרות 1957 הסמיכה את בית המשפט לדחות את תשלום האגרה או חלק ממנה, וזאת חלף מתן פטור מלא מתשלום אגרה, שבהתאם לתקנות התקפות אותה העת, יכול היה בעל הדין לבקש אך בסוף ההליך (ראו תקנה 17 לתקנות האגרות 1957, שקבעה כי "(א) נגמר הדיון בתובענה, בענין או בהליך, רשאי החייב בתשלום אגרה או בחלק ממנה לבקש משופט השלום או מהרשם לפטרו לחלוטין מהסכום שהוא חייב בו או מחלק ממנו"; ראו עוד עניין פלונית, פסקה יב). זאת, בשונה מההסדר הקבוע בתקנות האגרות דהיום, שבמסגרתו מבוקש הפטור מאגרה בתחילת ההליך (ראו תקנה 14(א) לתקנות האגרות).
14. ההסדר האמור בוטל בתקנות האגרות 1987. במקומו נקבע הסדר, הדומה יותר לזה הקבוע בתקנות דהיום, שעניינו בבקשת פטור מתשלום אגרה. וכך נקבע בתקנה 13 לתקנות האגרות 1987:
פטור מתשלומה של אגרה |
13. [...] (ב) הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכלתו של המבקש לשלם האגרה [...] ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט – (1) לפטור מתשלום האגרה או חלקה; (2) לפטור מתשלום האגרה עבור סעד מסויים בלבד. [...] (ד) דחה בית משפט את הבקשה, או פטר מתשלום רק חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה שלגביה לא ניתן הפטור תוך הזמן שייקבע, ובלבד שלא יעלה על שני חדשים; מששולמה האגרה תוך אותו זמן יראו את התשלום כאילו נעשה ביום שהובא ההליך [ההדגשה הוספה – ע' פ']. |
15. עיון בתקנה 13 לתקנות האגרות 1987 מעלה כי מחוקק המשנה ביקש לקבוע באופן מפורש את פרק הזמן המקסימאלי שלגביו ניתן לדחות את תשלום האגרה – הוא שני חודשים. הסדר אחרון זה לא מצא לו ביטוי בלשון התקנות התקפות דהיום. כזכור, תקנה 14(ז) לתקנות האגרות שוב איננה קובעת עוד כי פרק הזמן המקסימאלי לדחיית תשלום אגרה הוא חודשיים. ובלשון התקנה "דחה בית משפט את הבקשה, או פטר מתשלום חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע [...]" (ההדגשה הוספה – ע' פ').
16. לא נעלמה מעיני טענת המערער, שלפיה האמור בתקנה 14(י) לתקנות האגרות – שמאפשרת לבית המשפט מקום שבו ניתן פטור מאגרה, ומקבל הפטור זכה בתביעתו, לחייב בעל דין שכנגד בתשלום האגרה – מעידה כי מחוקק המשנה ביקש לשלול את האפשרות ליתן פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך לבעל הדין מבקש הפטור (היינו, זה שעליו מוטלת החובה הראשונית לשלם אגרה). איני שותף למסקנה זו. להשקפתי, ההסדר הקבוע בתקנה 14(י) אינו בבחינת הסדר שלילי. כידוע, ככלל יש לנקוט זהירות יתרה טרם קביעה פרשנית כי מכלל ההן שומעים אנו גם את הלאו (בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פ"ד סד(2) 479, 505 (2010); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה, 114 (1993) (להלן: ברק)). אכן, ייתכן כי "ההוראה המפורשת לא באה אלא לשם הזהירות [...] ולשם הסרת כל ספק" (ברק, שם). לפי קו מחשבה זה, איני סבור כי המסקנה המתבקשת מכך היא כי מחוקק המשנה ביקש להגביל באמצעות תקנה זו את שיקול הדעת של בית המשפט אשר לדחיית תשלום האגרה כאמור בתקנה 14(ז).
17. מסקנה זו מתחדדת להשקפתי – בין היתר – על רקע הסמכות הרחבה המוענקת לרשם מכוח הוראת סעיף 90 לחוק בתי המשפט, שקובע בסעיף קטן (2) כי "רשם רשאי לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך [...] מתן רשות לתבוע בחזקת עני, דחיית תשלומן של אגרות ופטור מהן". בית משפט זה עמד לא אחת על סמכותו הרחבה של הרשם הדן בבקשת פטור מתשלום אגרה ועל רוחב שיקול הדעת המוקנה לו לאזן בין האינטרסים השונים במטרה למצוא את הפתרון המידתי המתאים לנסיבות המקרה הנדון לפניו (בשג"ץ 3320/11 מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.5.2011) (להלן: עניין מעוז)). על רקע זה נקבע כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות רשם בכגון דא (בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פסקה 13 (21.7.2014) (להלן: עניין גורנשטיין); בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012)). לא למותר להזכיר – בהקשר זה – את סעיף 12 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובע כי "הסמכה ליתן פטור, הקלה, הנחה וכיוצא באלה – משמעה הסמכה ליתן אותם אף במקצת או בתנאים" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; השוו רע"א 4688/08 נמני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י (11.6.2008)).
מאלה למדים אנו כי בתקנות האגרות ביקש מחוקק המשנה להותיר את שאלת פרק הזמן שבגדרו ניתן לדחות את תשלום האגרה לשיקול דעת בית המשפט. זאת, מבלי לקבוע לוחות זמנים נוקשים – כפי שהיה בתקנות האגרות 1987 – לתחימת שיקול הדעת בעניין זה.
18. מכאן לתכלית האובייקטיבית. זו כידוע נלמדת ממקורות שהם "מחוץ לרצונו הסובייקטיבי של המחוקק" (אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 410 (2003)), והיא נלמדת מן המטרות, הערכים והעקרונות שנועד להגשים דבר חקיקה בחברה דמוקרטית ומודרנית (עניין רוטמן, פסקה 34). מהם אפוא אותם ערכים ועקרונות העומדים ביסוד מוסד האגרה? נקודת המוצא לדיוננו היא תקנה 2(ג) לתקנות האגרות שקובעת כי "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". בית משפט זה עמד לא אחת על הטעמים המונחים ביסוד חיובו של הבא בשערי בית המשפט בתשלום אגרה. ראשית, האגרה מגלמת את השתתפותו החלקית של המבקש בעלות ההליך המשפטי בתמורה לשירות המתקבל ממערכת המשפט (רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן, פסקה 9 (21.9.2010) (להלן: עניין מונדז); ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506 (1975)). שנית, תשלום האגרה מאפשר קיומם של הליכים משפטיים והקצאת זמן שיפוטי גם עבור בעלי דין אחרים (בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742, 750 (2005) (להלן: עניין צביח)), והוא משמש חסם מפני הליכי סרק והגשת תביעות בסכום מופרז ללא ביסוס (רע"א 2623/02 סיס עיצוב ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717, 719 (2002)). אל מול אינטרסים אלה, עומדת זכות הגישה לערכאות של המתדיינים שהיא זכות יסוד בשיטתנו המשפטית (עניין מעוז; רע"א 5027/09 פלונית נ' משרד המשפטים, פסקאות כה-כד (2.6.2010); עניין צביח, בעמ' 750). נקודת האיזון בין המגמות האמורות מוצאת ביטוי במנגנון הקיים בתקנה 14 לתקנות האגרות. מנגנון זה נועד להבטיח כי שערי בית המשפט לא ינעלו באופן לא מידתי לפני בעל דין שאין בידו לשאת בתשלום האגרה. כלומר, שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות תעשה בהתאם לכללים שהותוו בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היינו – שהיא לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש (עניין מונדז, שם). ברוח זו קובעת תקנה 14(ג) לתקנות האגרות כי בית המשפט רשאי לפטור את המבקש מתשלום אגרה, כולה או מקצתה, אם שוכנע כי אין ביכולתו לשלם את האגרה ואם נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה. הנטל להוכיח התקיימותם של תנאים אלה מונח על כתפי מבקש הבקשה לפטור מאגרה (להרחבה בעניין התנאים האמורים ראו עניין גורנשטיין, פסקאות 6-5). תקנה 14(ז) לתקנות האגרות מוסיפה כי בית המשפט רשאי כאמור לקבוע מועדים אשר לתשלום האגרה, כולה או מקצתה. הוראה זו נועדה אף היא להגשים את התכלית שעניינה הגנה על זכותו של מגיש ההליך לגישה לערכאות.
מן המקובץ עולה כי שתיים הן התכליות שמבקש מוסד האגרה לקדם: האחת, עניינה בקידום יעילות, מניעת הליכי סרק ויצירת מנגנון להשתתפות בעלי הדין בהוצאות ההליך המשפטי; השנייה, עניינה בהבטחת זכות הגישה לערכאות.
פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך – סיכום
19. הגענו לתום הבחינה הפרשנית. תחילה עמדנו על כך שלשון תקנה 14(ז) סובלת את שתי הפרשנויות שהציגו הצדדים לפנינו. משם נפנינו לבחון את התכליות שעמדו ביסוד התקנה – הסובייקטיבית והאובייקטיבית. המסקנה שעולה מאלו תומכת בפרשנות שלפיה רשאי בית המשפט להעניק פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך. להשקפתי, תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הרציונאלים – שאותם הזכרנו – שעומדים ביסוד מוסד האגרה, וזאת מקום שבו הפטור המותנה יינתן רק אם הוכיח מבקש הפטור כי הוא עומד בתנאי תקנה 14(ג) לתקנות האגרות למתן פטור מלא מתשלום אגרה, היינו כי אין בידיו לשלם את האגרה; וכי ההליך מגלה עילה – כפי שנעשה בעניין שלפנינו. ואבהיר. במצב דברים זה – שבו כאמור כבר הוכיח מקבל הפטור כי הוא עומד בתנאים למתן פטור מלא – ממילא היה בית המשפט פוטר את בעל הדין מתשלום אגרה או חלקה, וזאת בהתאם לאמור בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות. במצב זה זכות הגישה לערכאות של בעל הדין אמנם הייתה יוצאת נשכרת אך – ברגיל, וככל שלא היה נעשה שימוש בתקנה 14(י) בסוף ההליך – הייתה קופת המדינה ניזוקה, שכן לא היה מי שיישא בעלויות ההליך השיפוטי. ואולם, המנגנון שבו נעשה שימוש בהליך דנן, היינו של פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך, עשוי לשיטתי דווקא להביא להעשרת הקופה הציבורית ולהשתתפות בעלויות ההליך השיפוטי באותם מקרים שבהם לו היה ניתן פטור מלא הייתה יוצאת הקופה הציבורית בהפסד. זאת מבלי לפגוע בזכות הגישה לערכאות של המתדיינים, שיוכלו לכלכל צעדיהם ולהחליט – טרם פנייה לבית המשפט – בדבר כדאיות ניהול ההליך, בשים לב לכך שאפשר כי בסופו של יום – ככל שיזכו – יידרשו לשלם את האגרה מתוך סכום הזכיה. הכרה בהסדר פטור המותנה בתוצאת ההליך מעניקה אם כן לבית המשפט הדן בענייני אגרות כלי דיוני נוסף המאפשר לקבוע את ההסדר הרצוי בהתאם לנסיבות העניין.
20. בצד זאת, איני שותף לחששות המושמעים על ידי המדינה שעניינם הצפת בתי המשפט בתביעות סרק וחשש מניסיונות של מבקשי פטור ליצור מצגי שווא כאילו אין ביכולתם לשאת בתשלום האגרה. כאמור, הענקת פטור מותנה בתוצאת ההליך כפופה לתנאים למתן פטור מתשלום אגרה הקבועים בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות. לפיכך, ברי כי מבקש שאינו עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה להוכחת היעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה לא יוכל ליהנות מהסדר הפטור, וממילא גם לא מהסדר של פטור מותנה בתוצאת ההליך. דברים אלה יפים גם לחשש שהעלה חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין פלונית שמא המדינה תתקשה לגבות את חוב האגרה בסופו של ההליך. אכן, חשש זה יכול היה להתעורר אילו היינו קובעים כי תשלום נדחה של האגרה אינו מותנה בהיעדר יכולת כלכלית. אולם, להשקפתי כאשר הפעלת הסמכות מוגבלת לנסיבות שבהן ניתן ממילא להעניק פטור מלא מתשלום אגרה, המתווה הפרשני המוצע על ידי מאפשר דווקא להעשיר את קופת המדינה.
סיכומו של עניין: תקנה 14(ז) לתקנות האגרות מסמיכה את הרשם ליתן פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך, בנסיבות שבהן הוכח חוסר יכולת כלכלית במידה המצדיקה מתן פטור מאגרה; וכי ההליך מגלה עילה. לפיכך, לא מצאתי כי יש עילה להתערב בהחלטת הרשם נושא הערעור דנן.
פנייה מוקדמת לנושים
21. אשר לטענתו השנייה של המערער שעניינה פנייה לנושים, אין לכחד כי שאלת חובתם של נושי חברה בפירוק, שקופתה ריקה, לשאת בתשלום האגרה טרם זכתה למענה מקיף בפסיקתו של בית משפט זה (ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקה 30 (12.4.2015); ע"א 2686/11 אלי בראשי ובניו, עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (7.2.2013)). בהחלטת הרשם לא נקבע כלל קשיח בעניין זה, והרשם אף היה נכון להניח כי בנסיבות מסוימות התשובה לשאלה זו עשויה להיות חיובית. אולם על יסוד השיקולים השונים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה סבר הרשם כי נסיבותיו ומאפייניו הפרטניים של המקרה מצדיקים את מתן הפטור. החלטה זו היא יישומית באופייה, ולא מצאתי מקום להתערב בה ב"גלגול שלישי". הגעה לתוצאה זו מייתרת את הבקשה שהגיש המערער לצירוף מסמך.
סוף דבר: לו תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין ובהינתן הנושא העקרוני שהועלה בהליך דנן, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה ח' מלצר:
אני מסכים.
ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה
השופט ג' קרא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן.
ניתן היום, י"ב בכסלו התשע"ח (30.11.2017).
ח' מלצר, ע' פוגלמן, ג' קרא
המשנה לנשיאה |
ש ו פ ט |
ש ו פ ט |
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16031060_M05.doc דצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il