27 מרץ 2019

 

 

 

                 

1.       לפנינו תביעת הגברת סנא ואויה (להלן- התובעת) ,כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע), אשר סיווג את התובעת כ"עקרת בית" ולא כ"משתכרת", לצורך זכאותה לקצבת נכות כללית.

 

רקע עובדתי

2.       תחילתו של הליך זה בערעור התובעת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 22.5.15 , אשר קבעה כי התובעת לא אבדה לפחות 50% מכושרה לתפקד במשק הבית.

 

3.       בהתאם להחלטת כבוד הרשמת מ. חבקין מיום 15.5.16 , סווג התיק כתיק תביעה רגילה. ביום 20.7.17 הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו נטען כי יש לסווג את התובעת כמשתכרת ולא כעקרת בית ובהתאם למעמדה כעובדת משתכרת, להורות לוועדה לבחון את זכאות התובעת.

 

טענות התובעת

4.       התובעת עבדה בעבודות ניקיון שונות עד לתום שנת 2011. בשנה זו הפסיקה עבודתה לאור התפרצות מחלת הסרטן בגינה נדרשה לניתוחים וטיפולם שונים. בתחילת שנת 2012 עובדת סוציאלית מטעם בית החולים בו שהתה, מלאה עבור התובעת את טופס התביעה לנכות כללית. במועד התייצבות התובעת בפניי הוועדה הרפואית לעררים לא ידעה היא כי מעמדה נבחן כ"עקרת בית" ולא כשכירה. הדבר לא נאמר לתובעת על ידי הוועדה ואף אינו עולה מהחלטת הוועדה.

 

5.       עוד נטען כי תביעת המערערת לקצבת נכות כללית הוגשה מיד לאחר אשפוזה , סמוך לחודש ינואר 2012, כאשר הנתבע שלם לתובעת קצבה באופן רטרואקטיבי לאור העובדה כי צברה את החודשים הדרושים כעולה מתלושי השכר ודו"ח המעסיקים.

 

6.       אשר לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע טענה התובעת כי בישיבה אשר התקיימה בפני רשמת בית הדין, ניתנה לתובעת אפשרות להגיש כתב תביעה מתוקן והנתבע לא התנגד ולא העלה טענה כלשהי במועד זה על כן, יש למנוע מהנתבע להרחיב חזית ולהעלות טענות חדשות בעניין סוגיית ההתיישנות. עוד נטען כי התובעת כלל לא נחקרה בנוגע לטענת ההתיישנות ואף לא נשמעה טענה כלשהי בנושא זה במסגרת ישיבת ההוכחות. בסיכומי התשובה אשר הגישה התובעת חזרה היא על טיעוניה בעניין מילוי טופס התביעה שלא על ידי התובעת וכן טענה כי הנתבע לא התייחס לדו"ח המעסיקים אשר הוגש על ידי התובעת המלמד כי התובעת עבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

 

טענות הנתבע

7.       תביעת התובעת נבחנה כעקרת בית בהתאם להודעת הנתבע אשר נשלחה אל התובעת עוד ביום 18.6.12. החלטה זו הינה החלטה חלוטה וטענות התובעת כנגד החלטה זו בתביעתה משנת 2015 כעבור 3 שנים מיום קבלת ההחלטה , דינן להידחות מחמת התיישנות ובהתאם לתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי(מועדים להגשת תובענות) , תש"ל - 1969.

 

8.       זכות התובעת לקצבת נכות כללית , נבחנה כעקרת בית מאחר ולא צברה את תקופות ההעסקה הנדרשות בהתאם לחוק קרי, 12 חודשים רצופים או 24 חודשים אף אם אינם רצופים , מתוך 48 חודשים שקדמו להגשת התביעה. הואיל והתובעת לא עבדה 12 חודשים רצופים טרם הגשת התביעה נבחנה זכאותה על פי 24 חודשים שאינם רצופים. מאחר ש ב- 48 חודשים אשר קדמו להגשת התביעה צברה התובעת 22 חודשים בלבד ולא 24 חודשי עבודה, לא עמדה היא בתנאי החוק ובהתאם לכך נבחנה זכאותה כעקרת בית ולא כמשתכרת.

 

9.       עוד טען הנתבע כי בסעיף 6 לטופס התביעה התובעת סימנה כי לא עבדה כלל ואף לא מלאה פרטים בנוגע לעבודתה. כמו כן התובעת לא מלאה את סעיף 7 לטופס העוסק בהכנסות ופרטים אחרים אך ציינה את הכנסות בן זוגה מהעבודה. ככל שתתקבל טענתה כי הטופס מולא על ידי העובדת הסוציאלית , תמוהה הדבר כיצד ידעה היא למלא בדייקנות רבה את כל הפרטים והסעיפים למעט העובדה כי התובעת עבדה באותה תקופה. נוסף על כך, אין לקבל את טענת התובעת לעניין חתימתה על נספח ג' בטופס התביעה אשר עניינו ב"אישור על העסקת עובד ושכר עבודה" , משלא מולאו פרטים בנוגע לעבודה וחתימת התובעת במקום זה היא טעות , שכן החתימה היא במקום בו המעביד אמור לחתום.

 

דיון ומסקנות 

10.   טרם דיון בטענות התובעת לגופן יש לבחון את טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע. עיון בפרוטוקול הדיון אשר התקיים בפני כבוד הרשמת חבקין מעלה כי הצדדים הסכימו להעברת ההליך למסלול של תביעה רגילה בשונה מערר על החלטת וועדה רפואית. בשלב זה הנתבע לא התנגד ולא העלה טענת התיישנות עם זאת,  במסגרת כתב ההגנה אשר הגיש הנתבע במענה לכתב התביעה המתוקן, כלל הוא באופן מפורש את טענת ההתיישנות.

 

11.   מכוח סעיף 396 לחוק, נקבעו בתקנות מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק הביטוח הלאומי. תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל – 1969, קובעת כי תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע.

 

12.     ההלכה הפסוקה בעניין עבל (ארצי) 59462-12-15‏ ‏ מוניקה מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 24.8.18) ,דנה בשאלת סמכות בית הדין להאריך את מועד להגשת תביעה לבית הדין ושנתה את ההלכה לפיה אין לבית הדין סמכות להגשת תובענות והגשת ערעור לבית הדין וכך נקבע "בהתבסס על פסיקה זו נקבע כאמור בעניין דולאני, כי תקנה 125 לתקנות בית הדין מאפשרת את הארכת המועד להגשת ערעורים הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז - 1977. באותו אופן בענייננו, שוכנענו כי תקנות המועדים קובעות את לוח הזמנים להגשת תובענות כ"דבר שבסדר הדין" (כלשון תקנה 125 לתקנות בית הדין) ואינן שוללות במפורש או במשתמע את האפשרות להארכת המועד הנקוב בהן, ומשכך לבית הדין סמכות, מכוח תקנה 125 האמורה וככל שמתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו", להורות על הארכת המועד להגשת תביעה לבית הדין לעבודה על החלטת המוסד". 

 

         ובהמשך נקבע:

         "ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסיכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); התנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים ציבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתימנע ממנו זכות התביעה בגינה. כך, ולמשל, אין דין תביעה שניתן להגישה למוסד פעם נוספת כדין תביעה שדחייתה משמעה סגירת הגולל באופן סופי על זכויות המבוטח לשארית חייו. ככל שמידת האיחור גדולה יותר נראה כי יידרשו טעמים טובים יותר כהצדקה לו, כאשר בכל מקרה נדרשים בהתאם להוראת התקנה "טעמים מיוחדים שיירשמו" כך שלא די בכל טעם שהוא".

 

13.   בהתאם לעקרונות אשר קבעה ההלכה הפסוקה לעניין הטעמים להארכת       מועד להגשת תביעה לבית הדין , נבחן את נסיבות המקרה אשר לפנינו. נבהיר כי אין חולק כי התובעת קבלה את ההחלטה על פיה תביעתה נבחנה כעקרת בית עוד בחודש יוני שנת 2012. התובעת הגישה ערעור על ההחלטה הוועדה הרפואית לעררים בחודש מרץ 2015. בדיון אשר נערך בפני רשמת בית הדין לא העלה הנתבע טענת התיישנות כלשהי , אף לא ביחס להגשת ערעור על החלטת הוועדה. כמו כן, בהסכמת הנתבע הוחלט כי התיק ינותב למסלול תביעה רגיל וגם במועד זה לא העלה הנתבע כל טענה בעניין סוגיית ההתיישנות. בהתאם לכך, הגישה התובעת תביעתה לבית הדין מתוך הבנה כי השאלה המשפטית תידון לגופה וזאת משהנתבע זנח את טענת ההתיישנות. עם זאת בכתב ההגנה אשר הוגש במענה לכתב התביעה, העלה הנתבע לראשונה את טענת ההתיישנות. סבורים אנו כי טעם נפגם דבק בהתנהלות הנתבע אשר לא העלה את טענת ההתיישנות בדיונים אשר התקיימו טרם הגשת התביעה,  וזנח טענתו עד להגשת כתב התביעה. יובהר כי מלכתחילה עוד במועד הגשת הערר צוין כי מדובר בתקיפת ההחלטה המסווגת את התובעת כעקרת בית ולא כמשתכרת.

 

14.   נוסף על כך, סבורים אנו כי אף אלמלא זנח הנתבע את טענתו ולו היה מעלה את הטענה במועד הראשון בו ניתן היה לעשות כן, בנסיבות מקרה זה היה מקום להאריך את המועד להגשת כתב התביעה מהטעמים הבאים:

         עיון במכתב העובדת הסוציאלית מאת המרפאה לבריאות הנפש - טירה , מיום 9.10.13 , מעלה כי התובעת פנתה למרפאה לבריאות הנפש ביום 25.1.12 והתלוננה על ירידה נפשית. במועד זה הוחלט על מתן טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי במרפאה. באותו מסמך נרשם כי ביום 24.7.12 שוב נבדקה התובעת ודיווחה על מצב נפשי ירוד שלא השתנה. כך גם בשנת2013 וכן שנת  2014 עולה מהאישורים הרפואיים כי התובעת שרויה במצבי דכאון וחרדה , סובלת מהתקפי פאניקה, עצבנות, דופק מהיר, קשיי נשימה, כאבים בחזה "והרגשה שהיא הולכת למות" ואף מקבלת טיפול תרופתי (אישור המרפאה לבריאות הנפש טירה, מיום 24.9.14).תיעוד רפואי זה תומך בטענת התובעת כי בשל מצבה הרפואי , נבצר ממנה לטפל בענייניה ובשל כך הוגש הערר (ההליך הראשון) במועד בו הוגש.

 

15.   לאור האמור לעיל, שוכנענו כי במקרה ספציפי זה בו הנתבע לא העלה את טענת ההתיישנות במועד הראשון בו היה עליו להעלותה ובפרט לאור הסכמתו להעביר את ההליך לבחינה במסלול של תביעה מבלי להעלות טענה ולו קלושה באשר לשאלת ההתיישנות , וכן נוכח מצבה הרפואי הקשה של התובעת כעולה ממסמכי התיק, ומשאין בחלוף הזמן כדי למנוע מהנתבע להתגונן בפני התביעה ולאור סיכויי ההליך, דין טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע, להידחות.

 

16.     משנדחה טענת ההתיישנות יש לפנות לבחינת שאלת סיכויי התביעה.

סעיף החוק המגדיר את המונח "עקרת בית" הוא סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] , תשנ"ה-1995 (להלן- החוק), הקובע כדלקמן:

עקרת בית" – אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית, ובכלל זה אישה כאמור שהיא חברת קיבוץ מתחדש".

 

17.     הזכאות לקצבת נכות מוגדרת בסעיף 195 לחוק באופן הבא:

"עקרת בית" - כהגדרתה בסעיף 238, למעט אם מתקיים בה אחד מאלה:

(1)היא עבדה כעובדת או כעובדת עצמאית תקופה של 12 חודשים רצופים, או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד".

 

כמו כן תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לענין עקרת בית) תשמ"ד-1984  , קובעת רף נכות רפואית מינימאלי המזכה ביחס ל "עקרת הבית": "תנאי לבדיקת אי כושר לתפקד ולקביעת דרגת אי הכושר לתפקד הוא שנקבע לעקרת הבית אחוז נכות רפואית בשיעור של50% לפחות".

 

בכל הנוגע לשיעור הנכות התפקודית , קובע סעיף 195 לחוק כי על מנת שהמבוטחת אשר סווגה כ"עקרת בית" תחשב "נכה"  יש לקבוע כי כתוצאה מהליקוי אבדה היא את כושרה לבצע פעולות אותן מקובל לבצע במשק בית רגיל, או שכושרה כאמור צומצם עקב הליקוי  ב-  50% או יותר.

 

18.     נזכיר כי אבחנה זו כאמור איננה חלה במבוטחת אשר סווגה כ"נכה מבוטחת". במסגרת סיווג זה נבחן שיעור הליקוי התפקודי בהתאם לאובדן כושר ההשתכרות בהתאם להוראת סעיף 208 (א) לחוק הקובעת כדלקמן:

"תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה – המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להשתכר – קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות."

 

19.     כעולה מאישור הנתבע בעניין תקופות ההעסקה, התובעת עבדה החל מיום 1.7.11 ועד ליום 31.12.11 קרי, לא מדובר בתקופת עבודה בת 12 חודשים רצופים כטענת הנתבע אולם , הנתבע לא נתן דעתו לעובדה כי התובעת עבדה ששה חודשים מלאים והפסיקה עבודתה בשל הליקוי ממנו סבלה כעולה מהאישורים הרפואיים ובפרט אישור מרפאת בריאות הנפש טירה, מיום 9.10.2013. באישור זה מצוין כי ביום 25.1.12 , פנתה התובעת לטיפול נפשי קרי, כשלושה שבועות לאחר סיום עבודתה. אישור זה תומך בטענת התובעת כי עזבה את עבודתה ביום 31.12.11 לאור הבעיה הנפשית ממנה סובלת היא בעטיה לא שבה למעגל העבודה. מהאמור לעיל עולה כי , התובעת הייתה חלק ממעגל העבודה עד למועד פרוץ הליקוי כעולה מתצהירה על כן , עבדה עד תום שנת 2011. החל מחודש ינואר 2012 התפרץ הליקוי הנפשי אליו חברו בעיות נוספות עם הזמן (גידול בראש) ,אשר בגינם לא שבה עוד לעבודה.

 

20.     ההלכה הפסוקה בסוגיה זו סוכמה לאחרונה בעניין עבל (ארצי) 33292-04-15 המוסד לביטוח לאומי נ' פלונית , ניתן ביום4.6.18 , שם קבע בית הדין הארצי כי משהמבוטחת הייתה במעמד של עובדת במועד הרלוונטי , היא אינה נופלת להגדרת "עקרת בית" בסעיף 238 לחוק ובהתאם לא חל עליה החלק הנגטיבי של הגדרת עקרת בית בסעיף 195 לחוק, ואין לבחון האם מתקיים לגביה אחד משלושת החריגים המנויים בסעיף. עוד נקבע כי בניגוד לטענת המוסד, החוק אינו קובע  "תקופת אכשרה"(תקופה מינימלית של תשלום דמי ביטוח) כתנאי להיווצרותה של זכות לגמלת נכות כללית, אף לא לגבי נשים נשואות, אלא אם אותה אישה נשואה לא הייתה במעמד של "עובדת" או "עובדת עצמאית" במועד הרלוונטי לבחינת זכאותה.

 

21.     אין חולק אם כן כי במועד בו נבחנה זכאות התובעת חדלה היא מעבודתה (31.12.11) לאור מצבה הרפואי בעטיו אף נקבעו אחוזי נכות החל מהמועד בו סיימה עבודתה עקב הליקוי הרפואי (1.1.12). לפיכך, בנקודת הזמן בו נבחן מצבה של התובעת היה על הנתבע לבחנה במעמד של עובדת,  אשר בשל הליקוי הרפואי אשר הוכר מיום 1.1.12  "נפלטה" משוק העבודה במועד הסמוך למועד סיום הפסקת עבודתה( 31.12.11). כמו כן אישור הנתבע נ/1 מיום 18.6.12 מלמד כי נקבעו לתובעת 55%נכות רפואית משוקללת ו- 65% דרגת אי כושר, החל מיום 1.1.12 ועד ליום 31.5.13. בפועל שולמה הקצבה החל מיום 31.3.12 בחלוף 90 ימים מיום קביעת דרגת הנכות. דהיינו, הדבר תומך במסקנה כי לתובעת נקבעו אחוזי נכות סמוך לסיום עבודתה ולאור מצבה הרפואי בגינו נאלצה היא להפסיק עבודתה. בעניינינו , הנכות הרפואית והצמצום בהכנסה התגבשו עוד ביום  1.1.12 עת חדלה התובעת לעבוד כפי שנקבע על ידי וועדות הנתבע על כן, יש לבחון את מצבה במועד זה.

 

22.     האפשרות הנטענת על ידי הנתבע כי יש לראות את המועד הקובע כמועד הגשת התביעה בחודש 4/12  על כן ,ממועד זה בחינת חודשי העבודה בפרק זמן של 48 חודשים אינה מובילה 24 חודשי עבודה במצטבר, שגויה לעניות דעתנו ונפרט.

ראשית, כפי שקבענו לעיל,  הואיל והפסקת העבודה הייתה עקב הליקוי הרפואי ובסמוך לכך נקבעו אחוזי נכות כללית לתובעת, ממילא לא היה כל מקום לבחון את מעמדה כ"עקרת בית" אלא כ"עובדת".

שנית, בנסיבות מקרה זה יש לראות את המועד הקובע לא כמועד הגשת התביעה אלא מועד צמצום הכנסת המבוטחת כתוצאה מהליקוי קרי, ביום 1.1.12 עת הפסיקה התובעת את עבודתה לאור מצבה הבריאותי.

 

23.     סוגיית "המועד הקובע" בעניין קביעת הזכאות  לגמלת נכות כללית כ"משתכרת" או כ"עקרת בית" נבחנה על ידי בית הדין הארצי בעניין עב"ל 1131/04‏ המוסד לביטוח לאומי נ' ציפורה מלכי [פורסם בנבו] (1.5.05) וכך נקבע:"בית הדין האזורי סמך את פסיקתו על דב"ע נא/89-0  המוסד לביטוח לאומי דבוש סתורי, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ג, 466 (להלן – פס"ד סתורי). על פי פס"ד סתורי נקבע, כי מעמדה של מבוטחת "נכה", או "עקרת בית נכה" יקבע ככלל ביום הגשת התביעה לגמלת נכות למוסד. עם זאת, נקבע באותו פסק דין, כי מעמד זה יקבע במקרים מסוימים לפי מועד צמצום הכנסתה עקב "ליקוי", ולא לפי מעמדה ביום הגשת התביעה למוסד. הסתירה לכאורה בין שתי האמירות בפס"ד סתורי אינה סתירה, משום שמדובר בנסיבות נבדלות זה מזו. ככלל מעמדה של מבוטחת "נכה" או "עקרת בית נכה" אכן יקבע על פי מצבה העובדתי ביום הגשת התביעה למוסד. מאידך, כאשר צומצמה הכנסת המבוטחת כאמור בסעיף 195 לחוק עקב נכות רפואית של 40% לפחות כאמור בסעיף 208 לחוק, יבחן מעמדה כ"נכה" או כ"עקרת בית נכה" על פי מועד הצמצום בהכנסות כאמור לעיל הנובע מהנכות הרפואית, וזאת בתנאי שהנכות הרפואית הייתה קיימת במועד צמצום ההכנסות. במועד צמצום ההכנסות של המשיבה בשנת 1997, לא הייתה למשיבה נכות רפואית, ולכן יש לסווגה כ"עקרת בית נכה".

 

24.     בעניינינו, קיים קשר סיבתי ברור והדוק בין היווצרות הליקוי הבריאותי ובין הפסקת העבודה הואיל וכשלושה שבועות  לאחר הפסקת עבודתה פנתה התובעת למרפאה לבריאות הנפש, והעלתה טענותיה בגינן אף קבלה טיפול תרופתי. מכאן למדים אנו כי הפסקת העבודה נכפתה על התובעת בשל מצבה הרפואי והליקוי ממנו סבלה , בעטיו לא יכלה יותר להסתמך על כושר השתכרותה ואף הוכרה זכאותה לגמלת נכות. על כן בנסיבות מקרה זה, מששוכנענו כי הפסקת העבודה קשורה בקשר מובהק לליקוי הבריאותי של התובעת, יש לבחון את הזכאות במועד הפסקת העבודה ולא במועד הגשת התביעה, דהיינו בחודש 1.1.12.

במצב זה וככל שהייתה נבחנת זכאות התובעת החל מחודש 1.1.08 (ולא כפי שבחן הנתבע מחודש 4.08 ואילך), ממילא צברה היא מעל 24 חודשי עבודה שלא באופן רצוף, גם על פי הוראת סעיף 195 לחוק אשר כפי שקבענו לעיל איננה רלוונטית לעניינינו, משלא היה מקום להתייחס למעמד התובעת כ"עקרת בית".

 

סוף דבר

25.     לאור האמור לעיל , התוצאה היא כי התובעת לא נפלה להגדת המונח "עקרת בית" בסעיף 238 לחוק , ולא היה כל מקום לבחון האם מתקיימים התנאים בהתאם לסיפא בסעיף 195 לחוק  על כן, דין התביעה להתקבל.

 

          בחינת זכאות התובעת לגמלת נכות תבחן על פי "מבוטחת משתכרת".

 

          הנתבע יישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

 

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

 

 

 

ניתן היום, כ' אדר ב' תשע"ט, (27 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.