א.      מ ב ו א

1.       התובעת ילידת 28.11.52, נפגעה בתאונת דרכים ביום 17.9.13. התובעת נסעה באוטובוס אשר היה נהוג ע"י נתבע 1 ובוטח בביטוח חובה ע"י נתבעת 3. על פי תיאור התובעת בתצהיר עדות ראשית, הנהג עצר את האוטובוס בתחנה בה ירדה התובעת, ובעודה יורדת בגרם המדרגות, החל הנהג בנסיעה. התובעת נהדפה קדימה ונפלה לכביש, ובעודה שרועה על הכביש הרגישה את גלגל האוטובוס עולה על כף רגלה הימנית (להלן: "התאונה").

 

2.       ממקום התאונה הובהלה התובעת באמבולנס לבי"ח איכילוב, שם בוצעו צילומי רנטגן והתברר כי לתובעת נגרם שבר באף ושבר בעצם המסרק בכף רגל ימין. התובעת נחבשה בחבישה אלסטית ושוחררה לביתה. משמצבה החמיר וכאביה התעצמו, פנתה ביום 20.9.13 לקופה"ח שם הופנתה חזרה לחדר מיון. התובעת אושפזה להמשך השגחה וטיפול במחלקה הפלסטית לצורך ניקוז שלפוחיות בכף רגלה הימנית. לאחר שחרורה מבי"ח איכילוב, אושפזה התובעת בבי"ח שיקומי "בית בלב" בבת-ים. במהלך תקופת השיקום, עברה טיפולי פיזיותרפיה ונזקקה להחלפת תחבושות וחיטוי הפצעים על בסיס יומיומי. התובעת שוחררה משיקום לאחר 45 ימי אשפוז.

 

3.       בישיבה מיום 4.4.17, לשאלת ביהמ"ש, השיב ב"כ הנתבעים כי הנתבעים מודים בחבות ובכיסוי הביטוחי. לפיכך, שלב הראיות התנהל רק בשאלת גובה הפיצוי.

 

 

 

 

ב.        הנכות הרפואית והתפקודית

4.       ביהמ"ש מינה לתובעת שלושה מומחים רפואיים בתחומים שונים. בתחום האורתופדי מונה פרופ' דודקביץ אשר בדק את התובעת ביום 29.12.14. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים ברגל ימין שמוחמרים בלילה ובמאמץ, בעת עמידה והליכה וכן כאבים בגב ובצוואר. בבדיקתה, מצא המומחה בתחום האורתופדי כי התובעת "צולעת בימין, משתמשת במקל הליכה מימין, מתקשה קלות במעברים בין עמידה, שכיבה וישיבה. נועלת נעלי התעמלות ולובשת מכנסיים ארוכים, מתקשה לנעול נעליה ולחלוץ אותן וללבוש ולפשוט חולצתה".

 עוד מצא המומחה בבדיקתו , כי נותרה צלקת בגב רגל ימין באורך של 10 ס"מ וברוחב של 2 ס"מ. הצלקת רגישה ואינה משתלבת בצבע העור. בדיקת הגב והצוואר היתה תקינה.

 

5.       המומחה העריך את נכותה האורתופדית הצמיתה של התובעת כדלקמן:

" 10% לפי סעיף 75 (1) ב' בהתאמה, בשל צלקת רגישה שאינה משתלבת בצבע העור ורגישה ושורפת בגב רגל ימין.

5% לפי סעיף 49 (4) בהתאמה, בשל כאבים בכף רגל ימין לאחר שבר במסרק V. הפגיעה בגב ובצוואר, לא הותירו נכות אורתופדית צמיתה". 

 

6.       ביהמ"ש מינה גם את פרופ' דוב אופיר כמומחה בתחום אף אוזן גרון, התובעת התלוננה על צפצוף ודקירות באוזניים, ליקוי שמיעה, חוסר שיווי משקל. בדיקת השמיעה שבוצעה לתובעת היתה תקינה לחלוטין, ולפיכך המומחה לא קיבל את תלונת הטנטון. המומחה לא קיבל את תלונת הצפצוף, שכן זו תלונה סובייקטיבית שאין כל דרך להפריך או לאמת אותה באופן אובייקטיבי. בבדיקה אוטוסקופית לא נמצאה סיבה לתחושת הדקירות באוזניים. בבדיקתו, לא מצא המומחה כל ממצא חולני המעיד על ליקוי במערכת הוסטיבולארית. המומחה ציין כי תלונות על בעיית שיווי משקל הופיעו בסמוך לתאונה בלבד, וציין כי תלונות על חוסר יציבות ושיווי משקל היו גם קודם לתאונה הנדונה. בסיכום הבדיקה, לא מצא המומחה בתחום אף אוזן גרון כי נותרה לתובעת נכות כלשהי.

 

7.       בנוסף, ביהמ"ש מינה מומחה בתחום הנפשי את ד"ר אלכס קליין. המומחה בדק את התובעת ביום 7.11.16, לאחר בדיקת התובעת מציין המומחה כי התרשם שמדובר "בתגובה הסתגלותית חרדתית, דיכאונית קלה, עם אלמנטים פוסט טראומטיים חלקיים". המומחה המליץ על נכות קבועה בשיעור של 5% לפי תקנה 34 (ב) (1) (2) בהתאמה עקב תגובה הסתגלותית, חרדתית, דיכאונית קלה עם אלמנטים פוסט טראומטיים חלקיים.

 

8.       המומחים לא זומנו לחקירה ע"י אף אחד מהצדדים ואף לא נשלחו להם שאלות הבהרה, לפיכך אין מקום לחלוק על תוצאות המומחים, ויש מקום לקבוע כי הנכות הרפואית המשוקללת הינה 18.8%, ובמעוגל 19% נכות צמיתה.

 

9.       לעניין הנכות התפקודית, טוען ב"כ התובעת כי מאחר והתובעת לא חזרה לעבודתה מאז התאונה ולא לכל עבודה אחרת, יש לקבוע כי נכותה התפקודית היא בשיעור של 100%.

 

10.    מנגד, טוענת הנתבעת כי הנכות בגין הצלקת איננה יכולה להיחשב כנכות תפקודית, וזאת בשים לב למיקום הצלקת (כף הרגל) גילה של התובעת ומקצועה, ולפיכך טוענת הנתבעת כי הנכות התפקודית הינה כשיעור הנכות הרפואית ללא הצלקת היינו 9.75% או במעוגל 10%.

 

11.    אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי מדובר בצלקת אסתטית בלבד, פרופ' דודקביץ מציין בחוות דעתו (בעמ' 5 פסקה ראשונה) כי מדובר בצלקת דורסלית ששורפת ואינה משתלבת בצבע העור. גם התובעת עצמה הצהירה בסעיף 11 לתצהיר עדות ראשית כי: "אני חשה תחושת "שריפה" בכף רגלי הימנית, המלווה אותי בכל עת". 

 

           בעדותה נתבקשה ע"י ביהמ"ש להראות את הצלקת שנותרה ברגלה, וכך העידה:

..."אני מראה את הצלקת בצד של כף הרגל, יש שקע לאורך כל הצד של הרגל. זה מה שכואב לי מוות. זה כואב לי כשאני עומדת הרבה ברגל וגם כשהולכת. לקראת ערב הרגל מתנפחת, את הנעל אני לא יכולה לשים. כל החיים שלי הלכתי עם עקב".

(עמ' 13 ש' 12-14).

אני מקבלת את טענת התובעת כי הצלקת מפריעה לה תפקודית.

 

12.    התובעת צרפה אישור רופא תעסוקתי מיום 17.8.14 (מסמך 44 לתיק המוצגים), אשר קבע כי התובעת איננה כשירה לעבודתה כמטפלת קשישים, ללא צפי לשינוי בתקופה הקרובה. מומחה ביהמ"ש כותב בחוות דעתו (עמ' 6 לחווה"ד), כי נוכח אופי עבודתה של התובעת כמטפלת בקשישים עבודה הדורשת מאמץ פיזי ועמידה ממושכת על הרגליים, הוא מקבל את המלצת הרופא התעסוקתי לפסול את התובעת מלעסוק במקצוע זה לצמיתות.

 

13.    המומחה בתחום הנפשי ד"ר קליין התייחס למגבלות התפקודיות בתחום האורתופדי, והעיר כי עקב גילה של התובעת, השכלתה ומצבה הבריאותי הכללי, ספק אם הסבה מקצועית רלבנטית לגביה.

 

14.    התובעת היתה כבת 61 בעת התאונה וכיום כבת 66.5. התובעת מפרטת בסעיפים 15 – 20 את עברה המקצועי. התובעת סיימה לימודי תיכון בבריה"מ ועלתה לארץ בהיותה כבת 18. מיד עם עלייתה עבדה כפועלת ייצור בבית חרושת ליהלומים בנתניה. לאחר כ-10 חודשים עברה עם הוריה להתגורר בבית שמש והחלה לעבוד כפועלת בבית חרושת לטקסטיל. לאחר נישואיה בשנת 74, עבדה במספר מקומות עבודה שונים, לרבות עבודה כפועלת ייצור בחב' תדיראן, מחלקת סנדוויצ'ים בבנק הפועלים, כחופפת במספרה, וכסייעת בגן ילדים וכד'.

 

15.    בשנת 1990 החלה לעבוד ככוח עזר סיעודי בבי"ח וולפסון, וכעבור שנה עברה לעבוד ככוח עזר במעונות מכבי. בשנת 2004 התגרשה מבעלה, ובשנת 2007 מעונות מכבי הוסבו "לבית בלב" והתובעת המשיכה לעבוד שם ככוח עזר.

 

16.    על פי המתואר בסעיף 20 לתצהירה, עבודתה ככוח עזר דורשת מאמץ פיזי רב, לרבות הרמת חולים סיעודיים, העברת החולה מהמיטה לכיסא גלגלים ולהיפך, סיוע לחולים במקלחות, העבודה דורשת הליכה ממושכת ברחבי המחלקות השונות וכדו'.

 

17.    אני מקבלת את טענת התובעת כי היא איננה יכולה לעבוד במקצועה הקודם ככוח עזר ב"בבית בלב". יחד עם זאת, התובעת עצמה מספרת על עברה המקצועי כי היא עבדה במספר תפקידים שונים במשך החיים, מפועלת ייצור ועד עבודה במספרה. עבודות אלו אינן צריכות הכשרה מיוחדת שאין התובעת יכולה להשיגה. עבודה ככוח עזר דורשת מאמץ פיזי רב כפי שתיארה התובעת, בהרמת חולים ובסיוע במקלחות החולים, התובעת העידה כי עיקר הכאבים מהם היא סובלת הם בעת הליכה ובעת עמידה ממושכת, במקרה זה היא נאלצת לשכב ולהרים את הרגליים. 

 

18.    לשאלת ביהמ"ש באופן מפורש האם כשהיא יושבת הרגל לא כואבת לה? השיבה התובעת, "כן, הרגל בסדר" (עמ' 13 ש' 16). התובעת נשאלה האם ניסתה למצוא עבודה אחרת בישיבה, כמו למשל עבודה משרדית, והתובעת השיבה: "בשביל עבודה משרדית צריך השכלה, לי אין השכלה בארץ" (עמ' 13 ש' 21). התובעת עצמה תיארה בתצהיר עדות ראשית ובעדותה באופן מפורט את כל מקומות העבודה והתפקידים בהם עסקה, אף לא אחד מהם הצריך השכלה מיוחדת לרבות עבודתה כיהלומנית בבית חרושת ליהלומים (ראה עדותה בעמ' 8 ש' 7) או כפועלת ייצור בבית חרושת לטקסטיל או בחב' תדיראן. התובעת לא הראתה כי עשתה ניסיון כלשהו לשוב למעגל העבודה בעבודה אחרת שנעשית בישיבה ולאו דווקא בעמידה. ביהמ"ש אף הפנה שאלה באופן ישיר לתובעת, אם היו מוצאים לה עבודה בתור קופאית למשל, האם היתה מסכימה לעבוד? והתובעת השיבה: "קופאית אני לא יודעת לעבוד" (עמ' 13 ש' 23).

 

19.    התובעת לא צירפה תלושי שכר מיום התאונה ועד היום ברצף, התובעת גם לא צירפה מכתב פיטורין, לא ניתן היה להבין מעדותה של התובעת באיזה סטטוס היא נמצאת במקום עבודתה? האם היא פוטרה? התפטרה? האם היא בחופשה ללא תשלום? זאת ועוד, מעיון בתלוש שכר עלה כי לכאורה עמדו לזכותה של התובעת 940 ימי מחלה. טוען ב"כ התובעת כי נתוני חופשת המחלה מצוינים בתלוש השכר שעות ולא בימים, ולפיכך מדובר בכ-3 חודשי עבודה לכל היותר. כמו כן, על פי סעיף 11 לחוק דמי מחלה תשל"ו – 1976, עובד הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק בעד תקופת אי כושר לעבודה מטעמי בריאות, לא יהיה זכאי לדמי מחלה.

 

20.    מעיון בתלוש השכר, לא מצאתי כל אינדיקציה כי מדובר ביתרה של שעות חופשת מחלה ולא ימי מחלה. גם אם נכון הדבר, יכולה היתה התובעת לקבל שכר עבור חופשה צבורה זו בתקופה בה טרם הוכרה כזכאית לאי כושר, או לחלופין לפדות חופשה צבורה זו בעת הפסקת עבודה. אישור על אי כושר עבודה לצמיתות ממרפאה תעסוקתית ניתן רק באוג' 2014 כשנה לאחר התאונה. לא ברור מה היה קודם לכן? התובעת לא טרחה לצרף תלושי שכר באופן מסודר לאחר התאונה. התובעת צרפה אך ורק תלושי שכר של חודש ינואר 2013 ועד אוג' 2013, לא ברור מה אירע לאחר התאונה? בעצם, כפי שפורט לעיל, ביהמ"ש איננו יודע מהו הסטטוס של התובעת במקום עבודתה, האם פוטרה? התובעת לא צרפה מכתב פיטורין. האם התפטרה? התובעת לא צרפה מכתב המעיד על סיום עבודתה. התובעת נחקרה בנושא זה והשיבה בעמ' 14 לפרו' מול ש' 9 ואילך: "אבל אמרתי שאני לא רוצה להתפטר מעבודה ואני רוצה להמשיך לעבוד, וחשבתי שאם אני אתפטר מכל המחלה אני אחזור לעבודה. זה מה שחשבתי, בגלל זה לא התפטרתי ולא ידעתי מה לעשות".

 

           ובהמשך, בעמ' 14 מול ש' 16:

"אני לא רוצה להתפטר, אני רוצה להמשיך לעבוד".

 

21.    זאת ועוד, התובעת לא ציינה בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית או בתחשיב הנזק את העובדה כי היא מקבלת דמי פגיעה מחב' ביטוח מנורה. רק במהלך חקירתה הנגדית, התברר באופן מפתיע כי התובעת קיבלה פיצוי בגין אובדן כושר עבודה, וכך העידה התובעת:

"מירי באה אליי ואמרה לי שהיא סוכנת מטעם הפנסיה, שהייתי מפרישה מהעבודה, אמרה שאני צריכה לקבל כל חודש פנסיה ואמרתי אוי, אני מחכה לזה מזמן כי קשה לי להתפרנס מקצבת זקנה, אמרה בואי נעשה לך סיכום ואני חתמתי והיא עשתה לי סיכום שאני צריכה לקבל 1,900 ש"ח קרן פנסיה כל חודש. זה מה שאמרו לי, אני חתמתי ולא ידעתי שאני צריכה ללכת לעבודה"  (עמ' 9 ש' 20-24).

 

           ובהמשך:

..."רגע, עכשיו אני נזכרתי, אחרי שהיתה לי תאונת דרכים אז לפני הביטוח קיבלתי כל חודש משכורת מאובדן כושר עבודה, עשו לי בעבודה ביטוח כזה של אובדן כושר עבודה והייתי מקבלת כל חודש כסף עד הביטוח הלאומי".

           (עמ' 9 ש' 28-30).

 

22.    לא ברור מדוע מידע זה לא הובא בפני ביהמ"ש ובפני הצד שכנגד מיד עם הגשת תצהירי עדות ראשית. מעדות התובעת שלא נתמכת באסמכתא כלשהי, לא ניתן להבין ממתי עד מתי מקבלת התובעת הכנסה בגין אובדן כושר עבודה? האם קצבה זו הופסקה או ממשיכה עד היום? גם אם מדובר בקצבה שמשולמת בעקבות קרן פנסיה פרטית שרכשה התובעת ואין מקום לנכות תקבולים אלה, עדיין מידע זה רלבנטי וחיוני, שכן קצבה חודשית המשלימה יחד עם קצבת המל"ל חלק ניכר משכרה, יכול להוות מניע נוסף לאי חזרה למעגל העבודה. לטעמי, מקום שמידע זה הוסתר מהנתבעת ומביהמ"ש והתגלה באקראי בחקירה נגדית, מלמד כי לו היו מצורפים נתונים אלה מלכתחילה יש להניח כי לא היו מתיישבים עם גרסת התובעת.

 

23.    לאחר ששמעתי את התובעת מעידה בפניי ועיינתי בחוות הדעת הרפואיות, אני מאמינה לתובעת כי נכותה האורתופדית בעיקר מקשה עליה בעבודתה הנוכחית כמטפלת בקשישים, אין ספק שתפקיד זה דורש מאמץ פיזי ניכר. יחד עם זאת, אינני סבורה כי מצבה של התובעת מצריך ריתוק לבית כפי שמעידה התובעת. התובעת היתה קרובה לגיל הפרישה בעת התאונה, תהליך ההחלמה והשיקום ארך כשנה, ובהחלט ייתכן כי משקיבלה התובעת קצבה בגין אובדן כושר עבודה שקלה פעם נוספת אם כדאי לה לחזור למעגל העבודה בתחום זה או אחר. לא נעלם מעיניי כי קיים קושי ניכר בגילה של התובעת ולאור נכותה למצוא עבודה חלופית שתתאים לכישוריה ולכושרה הפיזי. ואולם, התובעת לא עשתה כל מאמץ בנדון ולא הראתה כל רצון אמיתי לחזור למעגל העבודה. מאז התאונה ועד היום חלפו מעל 5 שנים ובכל זאת התובעת לא ניסתה לחזור לעבודה ולו חלקית במשרה כלשהי. 

 

24.    אכן, ייתכן כי לעיתים נכות נמוכה באופן יחסי תגרום לתובע בגיל מבוגר להיפלט ממעגל העבודה ולא לשוב אליו מחמת גילו ונכותו. על מנת לשכנע שאכן זה המצב, על תובע כזה להראות לבימ"ש ניסיונות שעשה בחיפוש מקומות עבודה, ראיונות עבודה במקומות בהם לא התקבל או ניסיונות לעבוד בעבודה אחרת שכשלו. במקרה זה, התובעת לא ציינה דבר בדבר ניסיונה לחזור למעגל העבודה, על אף אי שביעות רצונה מהעובדה שהיא לא עובדת.

 

25.    נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת  בשיעור של 19% המורכבת מ-5% בגין כאבים בכף רגל, 10% בגין צלקת כואבת ו-5% בגין הפרעת הסתגלות, תואמת נכות תפקודית בשיעור של 30%.

 

ג.    הפסד שכר לעבר ולעתיד

26.    התובעת כיום כאמור כבת 67 בקירוב, לטענת ב"כ התובעת יש לחשב את הפסד שכרה עד הגיעה לגיל 70. ב"כ התובעת מציין בסעיף 6 לסיכומיו, כי אכן אין מחלוקת שנקודת המוצא היא שגיל הפרישה הינו 67, ואולם הפסיקה הכירה בנפגעים שהמשיכו לעבוד גם לאחר גיל הפרישה כאשר בעל דין מוכיח נסיבות מיוחדות, שעל פיהן היה צפוי לפרוש לאחר גיל הפרישה. כך קבע ביהמ"ש  (ע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר, פד"י נ"ה 514) כי נסיבות מיוחדות הוכרו כרצון שלא להתבטל לאחר גיל הפרישה, צורך קיומי להבטיח השלמת הכנסה או פיתוחים טכנולוגיים המאפשרים לעובד לנצל את כישוריו, את מומחיותו וניסיונו מבלי להידרש בהכרח לכוח פיזי.

 

27.    התובעת צרפה את נספח 45 לתיק המוצגים, שהינו אישור של עורכת דין גרנות מנהלת משאבי אנוש המופנה לב"כ התובעת, בו היא כותבת: "בהמשך לשיחתנו, הרינו להודיעך כי נכון להיום בין עובדי בית בלב ישנם גם עובדים לאחר פרישה (67)".

 

28.    הנתבעת התנגדה לנספח זה וטענה עוד בטרם נשמעו הראיות כי אין להסתמך על האישור ללא חקירת עורך המסמך. במועד הראיות התייצבה גב' טלי ישעיהו שלא ערכה את המסמך ולא היתה נוכחת בשיחה שבין ב"כ התובעת לבין עו"ד גרנות (ראה עדות הגב' ישעיהו בעמ' 6 מול ש' 8-11). הגב' ישעיהו הינה אחראית תחום פרט והעסקה במקום עבודתה של התובעת,  העדה לא ידעה לציין את מספר העובדים מעל גיל 67 מתוך 1,364 סך כל העובדים. העדה ידעה רק לציין כי מדובר במספר שלדעתה עולה על 100 עובדים, התובעת לא בדקה באיזה תפקידים הם משמשים, חלקם רופאים, אך על פי עדותה קיימות גם מטפלות. העדה לא ידעה לציין כמה מטפלות ומי הן, ומדוע אושר להן דווקא המשך עבודה.

 

29.    מעדותה של הגב' ישעיהו, לא יכולתי להסיק מסקנה חד משמעית האם כל העובדות בתפקיד מטפלות ככוח עזר יכולות להישאר לאחר גיל הפרישה, והדבר איננו תלוי אלא ברצונן בלבד? מי המטפלות שנשארות לאחר גיל הפרישה? והאם מצבן דומה למצבה של התובעת?

 

30.    המומחה בתחום אף אוזן גרון, ציין בחוות דעתו כי תלונות על חוסר יציבות וחוסר שיווי משקל מצויות בתיקה הרפואי של התובעת גם קודם לתאונה הנדונה. גם המומחה בתחום הנפשי, כותב בסיכום חוות דעתו בעמ' 4 כדלקמן:

"בשנים שלפני התאונה התלוננה לא מעט על מיחושים ובעיות גופניות שונות, ובין היתר, על: בעיות שינה, כאבי ראש, כאבים בגפיים, כאבי גב, כאבי צוואר, כאבים בבית החזה, חוסר שיווי משקל ועוד. התלוננה מספר פעמים גם על חבלות שנגרמו לה בעבודה".

בהחלט ייתכן, כי לאור מצבה ותפקודה בעבודה, המעביד לא היה מאשר בכל תנאי את המשך העסקתה של התובעת.

 

 

31.    טוענת הנתבעת כי המיעוט אינו מעיד על הכלל, ויש להעדיף את ההלכה המקובלת והרווחת של גיל הפרישה על פני הספק שהתובעת היתה נמנית עם מיעוט המטפלות שאפשרו להן לעבוד לאחר גיל הפרישה.

 

32.    לא שוכנעתי מעדותה של הגב' ישעיהו כי לו התובעת היתה מבקשת להישאר לאחר גיל 67 בתפקידה, היתה המעבידה נעתרת לה ללא כל ספק. היה מקום לשמוע את סמנכ"ל משאבי אנוש הבקיא בנתונים אלו, כפי שעולה מעדותה של גב' ישעיהו (עמ' 7 ש' 1), ולהשתכנע כי לתובעת לא היו כל בעיות רפואיות או תפקודיות כלשהן עובר לתאונה שהיו יכולות למנוע מהתובעת המשך עבודה פיזית כמטפלת כוח עזר בקשישים. עדותה של גב' ישעיהו היתה כוללנית מבלי לפרט מי העובדים, מה השיקולים להשאיר עובד כזה או אחר לאחר גיל הפרישה ועד מתי ניתן להשאירו ובאילו תנאים.

 

33.    אינני סבורה כי הונחה בפניי תשתית עובדתית במידת הראיה הנחוצה היכולה לסתור את ההנחה של גיל הפרישה במקרה זה, ולפיכך יש לחשב את הפסד שכרה של התובעת עד גיל הפרישה המקובל 67.

 

34.    התאונה ארעה ביום 17.9.13, לתובעת ימלאו 67 ביום 28.11.19, היינו 6 שנים וחודשיים לאחר התאונה, כלומר 74 חודשים.

אני מקבלת כי התובעת היתה באי כושר מלא 3 חודשים על פי חוות הדעת של פרופ' דודקביץ, התובעת היתה בהחלמה בתקופה נוספת, על אף הנכות הזמנית של 30% שקבע המומחה האורתופדי ל-3 חודשים נוספים. אני מקבלת את הטענה כי בתקופה זו היתה התובעת באי כושר מלא של 6 חודשים.

 

35.    בסיס שכרה של התובעת לפי השכר הרבע שנתי במל"ל הינו 7,456 ש"ח נטו (ב"כ התובעת חישב את שכרה על פי השכר  הממוצע לפי תלושי השכר שצורפו, תלושים אלו חלקיים ואינם מהווים נתון מדויק יותר מהשכר הרבע שנתי שנקבע במל"ל), חישוב הפסדה הינו:

44,736 ש"ח = 7,456 ש"ח X 6 חודשים

152,102 ש"ח = 30% X 7,456 ש"ח X 68 חודשים

סה"כ הפסדי השכר עד גיל 67 = 196,838 ש"ח

לסכום זה יש להוסיף הפרשי פנסיה 12.5% = 24,604 ש"ח

ובסה"כ – 221,442 ש"ח

בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה: 230,601 ש"ח

 

 

ד.    עזרת הזולת

36.    התובעת הצהירה בסעיף 31 לתצהיר עדות ראשית, כי בעקבות התאונה היתה מרותקת למיטתה למשך תקופה ממושכת ובהמשך התניידה באמצעות הליכון וקביים. היא התקשתה לנהל את משק ביתה ונעזרה בבנה וכלתה. בסעיף 32 לתצהירה, מתארת התובעת את מצבה היום כי היא ממעטת לנקות את ביתה מחשש שהכאבים יחריפו, היא איבדה את הסבלנות לבשל לעצמה ומקבלת מאכלים מוכנים שבנה וכלתה מביאים לה.

 

37.    עובר לתאונה וגם היום מתגוררת התובעת בגפה, ואולם על פי עדותה היא תלויה היום בילדיה, בבנה ובתה. על פי עדותה בעמ' 12 לפרו', בתה מגיעה על מנת לעזור לה לנקות את ביתה, לעזור לה להתקלח, ובנה מסייע בעריכת קניות ובשאר הנושאים.

 

38.    התובעת מתארת בסעיף 30 לתצהירה כי חייה השתנו בעקבות התאונה. לפני התאונה, ניהלה בכוחות עצמה את משק ביתה, נהגה לבשל ולכבס עבורה ועבור ילדיה, מידי שבוע נהגו ילדיה ונכדיה להתארח אצלה למפגשים משפחתיים עם ארוחות ערב, וחלק ניכר מזמנה הקדישה לטיפול בבתה אשר חלתה במחלה ממארת לפני מספר שנים וסייעה לה בגידול נכדיה. התובעת מעידה כי היום ממעטת לצאת מביתה, היא פוחדת מנסיעות באוטובוס ומשתדלת לצאת מביתה רק בליווי עם אחד מילדיה (ראה עדותה בעמ' 12 לפרו' ש' 15 ואילך).

 

39.    ב"כ התובעת עותר בסיכומיו לפסוק לתובעת עזרה כדלקמן:

במשך חודשיים סך של 2,500 ש"ח לחודש.

במשך חמישה חודשים סך של 1,500 ש"ח לחודש.

במשך 54 חודשים סך של 1,000 ש"ח לחודש.

 ולעתיד, 500 ש"ח לחודש עד תום תוחלת החיים.

סה"כ עותר ב"כ התובעת לסך של 161,162 ש"ח.

 

40.    ב"כ הנתבעת טוען, כי התובעת לא הוכיחה ראש נזק זה, התובעת לא הביאה לעדות מי מבני משפחתה אשר נטען כי עזרו לה, לא בנה, לא בתה, ולא כלתה הגיעו לתמוך בעדותה. התובעת עצמה מודה כי לא קיבלה עזרה בשכר, לא בסמוך לתאונה ולא כיום. עזרת בני המשפחה איננה חורגת מהעזרה המקובלת ואיננה בת פיצוי. עוד טוען ב"כ הנתבעת, כי התובעת לא פנתה למל"ל לענף סיעוד, עובדה המלמדת כי אין כל בסיס אמיתי לטענותיה בראש נזק זה. לטענת הנתבעת, התובעת נזקקה לעזרה בסמוך לתאונה ובמרבית תקופה זו היתה ממילא התובעת מאושפזת בשיקום ב"בית בלב" ושם קיבלה את מלוא הטיפול לו נזקקה. הנתבעת מציעה פיצוי גלובלי בשיעור של 10,000 ש"ח.

 

41.     שמעתי את התובעת מעידה בפניי, אני סבורה כי יש מקום לפסוק פיצוי גבוה יותר בסמוך לאחר התאונה. במשך השנה הראשונה לאחר התאונה היתה התובעת בשיקום ובתקופת החלמה, עברה טיפולי פיזיותרפיה, נעזרה בקביים והיתה מן הסתם זקוקה לעזרה מאסיבית יותר. לאחר תקופת החלמה זו, נעזרת התובעת בעיקר בעזרה בניקוי ביתה, יש לזכור כי התובעת ממילא היתה נעזרת בעזרה זו עם חלוף השנים. אני סבורה כי פיצוי גלובלי בסך של 60,000 ש"ח  לעבר ולעתיד יהיה הוגן וסביר בנסיבות העניין.

 

ה.       הוצאות רפואיות ונסיעות

42.    התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ועל אף זאת טוענת התובעת כי היא משלמת דמי השתתפות עצמית עבור משככי כאבים, תרופות אנטי דיכאוניות אותן היא צורכת. כמו כן, טוענת התובעת כי נוכח הנכות האורתופדית והנכות הנפשית היא נמנעת מנסיעה באוטובוסים כפי שהתניידה עובר לתאונה. ב"כ התובעת עותר לפיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות ו-40,000 ש"ח בגין נסיעות.

 

43.     לטענת הנתבעת, התובעת לא הציגה קבלות בגין הוצאות לעבר ויש ללמוד על כך גם לעתיד. על פי סעיף 40 (1) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 - 2010) תשס"ט – 2009, נקבע כי האחריות לטיפולים רפואיים לנפגעי תאונות דרכים הועברה לקופות החולים בה חברה התובעת, ולפיכך צריכה התובעת לקבל את הטיפול בקופה"ח ללא תשלום. מעבר לכך, זכאית התובעת להחזר הוצאותיה הרפואיות מביטוח לאומי.

 

44.    התובעת מעידה כי היא נעזרת בתרופות לשיכוך כאבים ובתרופות נוספות לנכות הנפשית, תרופות אלו היא רוכשת מידי חודש כדבר שבשגרה. כמו כן, התובעת העידה כי היא איבדה את הביטחון מנסיעה באוטובוס, היא ממעטת לנסוע ולצאת מביתה, נסיעות אלו נעשות בד"כ בליווי באחד מילדיה, וגם כאשר היא נוסעת במונית בתה מלווה אותה (ראה עדותה בעמ' 13 לפרו').

 

45.    יש לפסוק פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בהתחשב בעובדה כי הוצאותיה הרפואיות מכוסות ע"י קופת החולים והמל"ל, בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

 

ו.         כאב וסבל

46.     על בסיס 19% נכות רפואית משוקללת בצירוף 69 ימי אשפוז ובניכוי גיל, 50,131 ש"ח.

 

 

 

סוף דבר:

47.    הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

א.           הפסדי שכר כולל פנסיה                      -         230,601 ש"ח

ב.           עזרת הזולת לעבר ולעתיד                            -        60,000   ש"ח

ג.            הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד   -         10,000   ש"ח

ד.            כאב וסבל                                       -         50,131   ש"ח

                                             _______________

                         סה"כ              -         350,732 ש"ח

           מסכום זה יש לנכות תקבולי מל"ל                 -         129,820 ש"ח  -

                                                                      ________________                                                    סה"כ             -         220,912 ש"ח                                                                                                                                                          הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 220,912 ש"ח בתוך 30 יום מהיום בתוספת שכ"ט עו"ד כדין

 והחזר אגרה.

 

קלדנית: שרה נחמני

 

ניתן היום,  כ"ה אדר ב' תשע"ט, 01 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

 

אירית מני-גור